בזמן שמבוגרים עוקבים אחרי עדכונים ומנתחים את המצב, ילדים חווים את המלחמה אחרת: דרך הגוף, דרך עיניהם של ההורים, דרך הקירות הרועדים. בשנים האחרונות נערכו מחקרים רבים בניסיון להבין כיצד מלחמה משפיעה על נפש הילד – ומה אפשר לעשות כדי לעזור לו לשרוד את הטלטלה.
גם אם הילדים נשמעים בוגרים צריך לזכור שהם לא. הם קטנים, רכים, לפעמים עדיין לא למדו את כללי התחביר , אבל לצערנו, יודעים בדיוק מהי אזעקה, לרוץ להסתתר בממ"ד, ויודעים גם בלי מילים מה מרגיש הגוף כששומעים פיצוץ. עבור ילדים החיים באזורי סכסוך ולחימה, הפחד הוא לא מילה מופשטת – הוא נוכח, מוחשי, ולעיתים גם משתק.
תגובות פחד בלי מילים
ילדים אינם "מבוגרים קטנים". מערכת העצבים שלהם מתפתחת, הדמיון שופע, והיכולת להבין מציאות מורכבת מוגבלת. בתקופות של לחימה, הם נחשפים לאירועים קשים: רעשי פיצוצים, תמונות קשות בחדשות, פרידה מההורים שיצאו למילואים, או אף פגיעות ממשיות בבית ובמשפחה. עבור רבים, הפחד הופך לשגרה.
מיכל דליות, ה"סופר נני", טוענת שאסור להורים להיות במקום של פיצוי. "כל ילד מגיב אחרת, וכל ילד זקוק לעזרה שונה כדי להתמודד. צריך להיות בחמלה, באהבה, לתת לילד לדעת שאתם כהורים נמצאים שם בשבילו ומכילים אותו, אבל לא להקריב את כללי החינוך ולא להרגיש שהילדים צריכים פיצויים על המצב. לתת יותר ממתקים מתמיד או לוותר על ערכי שיתוף בתוך הבית, לוותר על תקשורת של כבוד הדדי או לוותר על כל דבר שבימים רגילים הוא חלק מהחינוך, זה להרוס את המסגרת עבור הילד, ולחזק את תחושת חוסר היציבות שלו".
ילדים עלולים להגיב ברגרסיה – חזרה להרטבה, בכי תכוף, הסתגרות או תוקפנות. חלקם חווים סיוטים, קשיי שינה, פחדים חזקים מהמקומות שבעבר היו עבורם בטוחים. יש ילדים שמוציאים החוצה את הפחדים – מה שקרוי "אקטינג אאוט",. ההתנהגות יכולה להיות יותר תוקפנית, רגרסיה לחזור למוצץ להרטבה, גמגום, טיקים, התקפי זעם, הפסקות אכילה, שינה לא רציפה, יש ילדים שמתעוררים בלילה יותר, ויש ילדים שמעלים חום כי מערכת החיסון נחלשת בגלל המתחים.
להכיל את הילדים בלי כעס
דליות מסבירה שילד קטן לא מבין מה קורה. הוא רק מרגיש אובדן שליטה על המצב, ומתחיל רגרסיה. לפעמים הילדים מבקשים לבוא למיטה של ההורים. לא כל הורה יכול לישון על יד ילד. כשאבא צריך לקום מוקדם לעבודה הוא צריך שינה רציפה. אז הוא מלווה את הילד למיטה שלו מחכה איתו קצת, ונותן לו לישון בחדרו. אם זה לא מסתדר, לפעמים נכון להכניס מזרון או מיטה נוספת עם כרית ושמיכה לחדר ההורים, ולהגיד לילד שאם יקום בלילה הוא יכול לישון על המיטה הנוספת או המזרון אבל לא להעיר את אבא. להכיל את הילד זה למצוא פתרון, כי הילד פוחד, אבל זה צריך להיות בתחום שמקבל על ההורה, שאפשרי להורה. הילד רואה שמכילים אותו, מרגיש מוגן, ויחד עם זה מבין את הגבולות.
דרך כבוד לצרכים של הוריו הוא לומד לכבד את עצמו ולפגוש את העוצמות הפנימיות שלו. בבוקר אפשר יהיה להעצים אותו, להגיד לו כל הכבוד שלא הערתה את אבא. דליות אומרת שעל ההורה להיות תקיף אבל לא תוקפן. סמכותי יחד עם אוהב ומכיל, להיות בחמלה, קצת להתגמש אבל בלי לשבור את החוקים ואת הגבולות. ילד שמכיר את הגבולות מרגיש בטוח יותר.
בתקופה של 7 באוקטובר כאשר היו אזעקות, ילדים שיחקו בגן במשחקי תפקידים כאילו יש אזעקות. אחת האימהות שמעה את הילדים משחקים בחוטף ונחטף. היא הזדעזעה אבל אנשי מקצוע אומרים שזה מצוין, כי בדרך הזאת הילדים מעבדים את החוויות שהם סופגים ומשחררים את המתח. לכל הילדים יש כוח פנימי. לא אצל כולם זה באותה עוצמה אבל לכולם יש. התפקיד של ההורה הוא לעזור לילד לגלות את הכוח הפנימי שלו. לתת לילד לדעת שההורה נוכח, שומר ומגן. יחד עם זה הילד צריך ללמוד לסמוך על עצמו במידת מה. דברים משתנים. הייתה קורונה, אחר כך מלחמה, והילד צריך לקבל מסר שלא הכל הולך לאיבוד כאשר יש מתח בסביבה. הוא צריך לדעת שיש דרך שממשיכים אותה, עם התגמשות קלה בגלל המצב, אבל לא מוותרים על הדרך. כשההורים עסוקים בלפצות ולרצות את הילדים, הם בעצם עושים טעות גדולה ופוגעים גם בסמכות ההורית שלהם, וגם בתחושת היציבות של הילד שחש שאין גבולות.
תמיכה רגשית עוזרת ליציבות
במהלך מבצע "עופרת יצוקה", חקרו ד"ר דקל וד"ר דני ברום את תגובותיהם של ילדים תושבי שדרות והעוטף. הממצאים היו חד משמעיים: שליש מהילדים פיתחו תסמינים של PTSD – הפרעת דחק פוסט טראומטית. הנתון המפתיע היה, שילדים שקיבלו תמיכה רגשית מההורים ומהקהילה, תפקדו באופן יציב יותר, גם כשהיו חשופים לאותם איומים.
מחקר נוסף שנערך באוניברסיטת תל אביב, השווה בין ילדים ישראלים ופלסטינים החיים במציאות של עימות מתמשך. החוקרות מצאו שיותר משהלאום קובע, זהו הקשר האנושי שמכריע: ילדים שהשתתפו בפעילויות חינוכיות או קהילתיות הצליחו לפתח "חוסן נפשי" – עמידות במצבי לחץ.
גם מחקרים בינלאומיים מאשרים את הממצאים. דו"חות של ארגון יוניסף בשנים האחרונות, ממדינות כמו אוקראינה, סוריה ודרום סודן, הראו שילדים החיים באזורים מוכי מלחמה סובלים מפגיעות בזיכרון, בלמידה ובקשרים החברתיים. מנגד, יצירת שגרה, תמיכה פסיכולוגית והדרכה הורית הצליחו לשנות את התמונה.
נוכחות הורית רגועה מאפשרת לילד לספוג חוויה מוגנת. מבוגר שמשדר ביטחון – גם אם הוא בעצמו מודאג – עוזר להפחית את עוצמת הפחד אצל הילדים. חשוב ליצור שגרה פעילה גם בימים של טילים או פינוי. שגרת בוקר, ארוחות, סיפור לפני השינה. השגרה מעניקה תחושת יציבות. חשוב לזכור שילדים מבטאים רגשות דרך משחק, ציור ודמיון. זהו אמצעי חשוב לעיבוד חוויות ולכן יהיה נכון לתת לילדים אמצעים ליצירה, להוציא אותם מהמסכים למשחקים פיזיים, לציור, הכנת בצק, ריקוד, שירה, על פעילות שיש בה כדי ליצור מרחב לשחרר את המתח בצורה נעימה.
ילדים שואלים שאלות וזה נכון לענות להם בעדינות, בסבלנות. כדאי להדגיש בתשובות שההורים עושים הכל כדי להגן עליהם. השיחה צריכה להיות מותאמת גיל. זה לא יהיה נכון לדבר על פצצות עם ילד בן 3. אחת האימהות ספרה שאמרה לילד שלה שהאזעקה היא חברה שעוזרת לנו להגיע למקום בטוח. הילד שאל למה צריך מקום בטוח? כי יש רעים שלא אהבים אותנו והם רוצים לגרש אותנו, אז הם זורקים עלינו טילים. הטילים עפים בשמים ויכולים ליפול, לעשות בור או להרוס את הגינה.
ואנחנו רוצים שלא ייפול עלינו, אז הולכים לחדר מוגן למקום בטוח. לא לפחד לענות לילדים, אך לדאוג לספר להם את הסיפור שייתן להם לדעת שאנחנו עושים את הדבר הנכון ושומרים על עצמנו, שאנחנו דואגים להם והם יכולים לסמוך עלינו. ילד שמרגיש אהוב, מובן ומוגן, מסוגל להתמודד גם עם מציאות לא פשוטה. ואולי, בתוך כל האש והעשן, זה מה שאנחנו באמת צריכים לזכור.
לגלות את העוצמה אצל הילדים
נועה מספרת על הילדים שלה שבמצבי לחץ ופחד הם משנים התנהגות. ההכוונה עבורה היתה שצריך להכיל את זה. אנשי מקצוע מדגישים: לא להיכנס לכעסים או להתעלמות מהמצוקה של הילדים. להגיד להם: אמא כאן, בואי נשיר ביחד, בוא נרוץ ביחד. להכיל. לא לתת לילד להרגיש שהוא לבד. יש הרבה מצבים. יש ילדים שמדברים ויש ילדים שלא מדברים, יש ילדים צעירים שלא רוצים לתת להחליף להם חיתול, מסרבים לאכול, עושים פעולות שכאילו מחזירות להם את השליטה, כי יש להם תחושת חוסר שליטה. חשוב לתת לילדים את ההרגשה שההורה יודע מה הוא עושה. שההורה לא בפניקה אלא ברוגע, ואז הילד יוכל לבטוח בו. יש ילדים שחוזרים לעשות פיפי במכנסיים.
זה טבעי שתהיה נסיגה, ואחר כך זה מסתדר. במקרה של הרטבת יום, אם ההורה רץ אחרי הילד וכל הזמן שואל אותו אם הוא צריך פיפי, כאילו כדי להגן את הילד מהרטבה, הוא בעצם לא מאפשר לילד לקחת שליטה על התהליך. צריך לאפשר את הנסיגה, להגיד 'אופס, ברח', ולתת לילד להבין שסומכים עליו שלאט לאט יחזור לשלוט בזה. לא לכעוס, לא לתת לו לחוש שמאוכזבים ממנו, לאפשר את הביטוי הזה של הפחד, של תחושת חוסר השליטה.
ילדים שמסרבים לישון ומשחקים בטלפון כל הזמן, צריכים מסגרת וגבולות. יש הורים שמפחדים מהצרחות של הילדים ולכן לא לוקחים מהם את הטלפון. כאשר ההורה מפחד מהתגובה של הילד, כאשר ההורה מרצה ומנסה כל הזמן לפצות, הוא מאבד סמכות הורית ולא נותן לילד מסגרת תומכת אלא מרחב פרוץ בו אלימות, צרחות, דרמות, הן המפתח לפעולה. במצב הזה כדאי שההורה יקבל הכוונה, אולי עזרה כדי ליצור גבולות ומסגרת בה הילד יוכל לצמוח ולהתפתח.
הילד צריך להבין שמערכת היחסים בבית אינה מסחרית – אני אעשה אם תתנו לי פיצוי – אלא היא מערכת של הבנה, עזרה הדדית ושותפות. מסדרים ביחד, עושים ביחד, ומי שלא שותף לא זוכה. זה לא עונש. ההורה יכול להגיד: מאחר ואני עושה הכל בלי עזרתך, אני לא יכול לעשות את כל מה שתה מבקש. לכן אני לא מוריד את הצעצועים מהארון, כי קשה יהיה לי לאסוף אותם בלי עזרתך, וכדומה. הילד צריך להגיש שותף ראוי ורצוי, ולכבד את עצמו על ידי שההורה מראה לו שהוא מכבד את עצמו.
יש דברים שילד צריך לדעת שהוא צריך לעשות בלי פיצויים. ההורה הוא השולט במסך שלו. הוא קובע את השעות לשימוש. אפשר אחרי ארוחת בוקר אחרי צחצוח שיניים. שעה בטלפון. אחר כך בסמכותיות של טון דיבור, לא תוקפנות בהתנהגות, ההורה צריך לקחת מהילד את הטלפון ולהשקיע זמן למשחק בבית, לעשות דברים ביחד. צריך להעסיק ילדים, בדרך כלל הם לא מעסיקים את עצמם בפעילות. הבעיה היא שגם ההורים נמצאים שעות ארוכות מול מסכי הטלפון וזה נדמה נוח להם לא להפעיל את הילדים. הילדים לומדים הרבה מהתבוננות. ילד שרואה את ההורה מול הטלפון כל היום, ירצה גם. זה לא בריא למערכת היחסים עם ההורים, לא בריא להתפתחות החוסן הפנימי וגילוי העוצמה הפנימית של הילדים, ובוודאי לא בריא להורים.
אנשי מקצוע אומרים שחוברות יצירה, פעילות משותפת או אפילו לראות יחד סרט בטלוויזיה, עדיף מאשר משחק בטלפון. אם הילד אומר לאמא שלו 'את לא קובעת עלי', זה לא חמוד. כי את צריכה לקבוע. את המבוגר האחראי. צריך להפעיל סמכות הורית. להסביר שנדרש שיתוף פעולה, אבל את כן מחליטה כי את רוצה את טובתו. זה בסדר שהילד לא יהיה שבע רצון. לפעמים הורים צריכים להזכיר לעצמם שהילד שלהם גדל בשפע והם לא צריכים לפצות ולרצות כל הזמן. יש אוכל, יש מיטה חמה, יש אהבה, יש לו מה שהוא צריך. "לא לפחד מהילד. לילד יש חיים טובים. צריך לתת לו להבין את עוצמה שלו דרך שיראה שאנחנו מביאים את העוצמה שלנו".
בכל גיל מרגישים את האנרגיה
אפילו תינוק או ילד בן שנה חש אנרגיות. הם מרגישים את ההורים, את הסביבה, מרגישים דופק, העיניים הדואגות, טון הדיבור. הילד חש במתח והוא מגיב. אולי הוא לא יזכור כלום אבל בשלב הזה הוא מגיב למה שהוא חש. אם ההורה מאמין בחוזק של הילד, אז הוא יעזור לו למצוא את העוצמה שלו. ההורה משדר: אני פה ואני מחכה שהדברים יירגעו. זה בסדר להגיד לילד: נבהלת, כי זה מפחיד. אתה עצוב ומפוחד וזה טבעי. אבל על ההורה לתת תחושה שהוא כאן והוא שומר. כשילד גדול או אדם מבוגר נמצא בחרדות, כדאי להיעזר ברופא או במשהו טבעי, כדי לשפר את המצב.
אם יש לילד בעיית קשב, זה מחמיר במצב של מלחמה, לחץ, אירועים קשים. צריך להיעזר ביועצות משפחה שמומחיות בתחום הזה, כי זה שונה מילד לילד. זה קשה אבל זה אישי לכל ילד, וצריך לקבל הכוונה איך להציב גבולות כאלה שהילד יוכל לעמוד בהם, כדי שיחווה הצלחה ולא יחווה תבוסה, שלא יחשוב שהוא מאכזב כל הזמן. צריך להבין את היכולות שלו ולייצר עבורו תהליך כדי שיוכל לפעול בדרך החינוך שהוריו רוצים להעניק לו, ולהרגיש רצוי ואהוב. לפעמים ילדים לא עומדים בציפיות של ההורים כפי שהם מבינים אותן, וחושבים שלא אוהבים אותם.
בחלק מהמקרים כדאי שההורים ילכו לטיפול, ילמדו הורות, ימצאו את הדרך החיובית לעזור לילדים להתמודד עם הפחד, לתת מסגרת בלי להפסיק לתת אהבה ותחושת הכלה. אחת האימהות ספרה שהיא עובדת מהבית אבל הילדים כל הזמן מבקשים את תשומת ליבה והיא מתקשה לעבוד. במקרה הזה ההמלצה היא לדאוג לילדים לפעילות, ולהסביר שבשעות האלה בהן האם עובדת היא לא תוכל להגיב . רצוי לתת לילד כיווני זמן של הפסקות, בהם יוכל לפנות אל האם. אחרי השיחה הזאת ההורה צריך להתמיד בעניין – גם אם הילדים צועקים הוא לא מגיב עד לזמן ההפסקה, כי בכל פעם שמגיבים, הילדים מבינים שזה עובד ולא לוקחים אחריות על עצמם. הרי הם רוצים את ההורים איתם, הם לא מבינים מה זה פרנסה.
לחייך, גם אם בפנים לא רגוע
אם יש לכם ילדים בבית, אל תבקשו מהם להיות המבוגרים האחראיים. טפלו בעצמכם, תנו לילדים שלכם את ההרגשה שאתם שם בשבילם, שאתם רואים אותם, מכילים אותם ואוהבים. ביד אחת אפשרו לסמוך עליכם, וביד שניה למדו אותם לסמוך על עצמם, תוך עידוד וחיזוק מצדכם. גם המבוגרים שבבית, מחפשים כלים להתמודד עם הפחדים. לא כל אחד גדל לפתח חוסן. בקשתי מכמה חברות לשתף במה שעובר עליהן.
לרחל יש ילדים גדולים והם לא גרים איתה. היא מספרת שהיא לוקחת תרופות הרגעה ומשתדלת לא להיות לבד. קשה לה להירדם, היא אבדה את התיאבון, היא עייפה במהלך היום ומשתדלת לעשות מדיטציה כדי לאזן אתל עצמה.
ללאה יש בן בעזה והבת עם הנכד גרים אצלה. "בתור אחת שיש לה בן בעזה ועוד בן חייל בצפון, ובנוסף הבת שלי בחודש 9 נמצאת אצלנו עם בעלה והנכד בן שנה וחצי, אני חייבת לשמור על אנרגיה חיובית. אני לא מדליקה טלוויזיה, משתדלת להתנהג כרגיל, לא מכניסה דאגה ללב ופחד לגוף וחושבת רק על דברים טובים . אני אומרת לעצמי שיהיה רגוע אחרי המלחמה ונוכל לטייל, שהחטופים חוזרים , שהכל יהיה טוב. אני מטפלת בגינה, שותלת פרחים, מבשלת כדי שיהיה בבית ריח טוב של אוכל, וגם אם אומרים לי שאני מנותקת מהמציאות, זה עושה לי טוב. בשבילי זה פשוט עובד".
ענת עברה לגור אצל חברה שיש בביתה ממ"ד. "הפחד והחרדה עצומים. ברגע שקיבלתי הזמנה מהחברה ארזתי ועברתי. האמת שה'ביחד' קצת מרגיע. מה- 7 לאוקטובר אני לוקחת כל ערב כדור להרגעה שקיבלתי מהרופא. אני מדברת לעצמי, עושה תרגילי נשימה, אבל הגוף רועד בכל אזעקה. אני מאמינה שיש מי ששומר עלי מלמעלה. ליד הילדים של החברה אני משתדלת להיות רגועה. מתפללת שהכל יעבור בשלום. להיכנס למתח ופניקה ממילא לא יעזור אז רק לקוות לטוב, ואני ממליצה לכולם לחייך גם אם בפנים לא רגוע, כי חשוב לא להפחיד את הילדים ולנסות לשדר ביטחון למרות הפחד".