חיפאים תקועים בחו"ל בזמן מלחמה – והמדינה לא נחלצת לעזרתם – מלחמת ישראל איראן

(חי פה) – מאז פתיחת מבצע "עם כלביא", שמסמל את פרוץ המלחמה הגלויה בין ישראל לאיראן, אלפי חיפאים מוצאים את עצמם בעיצומה של חוויה טראומטית: הם תקועים מחוץ לגבולות הארץ, לעיתים בלי כסף, בלי תכנון, רחוקים מילדיהם, בעלי חיים או הוריהם – ובעיקר בלי מושג מתי ואיך יחזרו הביתה. במקום שספינות חיל הים יפליגו לאסוף אזרחים או שמטוסי תובלה צבאיים יפנו משפחות ממרכזי ריכוז אזרחיים באירופה – המדינה בוחרת לשתוק. את מקומה של הממשלה ממלאים אזרחים פרטיים שמפעילים יוזמות חילוץ בהתנדבות – בעוד משרדי ממשלה שונים מתעקשים שלא לאשר יציאת סירות החילוץ מקפריסין.

מבצע פתאומי מותיר אזרחים חסרי אונים מעבר לים

יום שישי, ה-13 ביוני 2025, הפך בן רגע ליום שייזכר כנקודת שבר בחייהם של עשרות אלפי ישראלים ששהו באותם רגעים בחו"ל. הטילים החלו ליפול, השמיים נסגרו, המטוסים הפסיקו להמריא והנחיתות בוטלו בזה אחר זה. בתוך שעות ספורות נחתו רבבות בני אדם לתוך מציאות חדשה – הם לא יכולים לשוב הביתה. אלו שנפשו ביוון, באיטליה או בפורטוגל, קיבלו הודעה מהקונסוליות להגיע כמה שיותר קרוב לישראל – והמשמעות בפועל היא: תגיעו לקפריסין, ננסה לחלץ אתכם.

לא חופשה, אלא חרדה מתמשכת בלב אירופה

אלא שלמרות ההנחיות – הדרכים חסומות. מדינת ישראל, שגם בימי שגרה לא מצטיינת בחמלה בירוקרטית, מתגלה שוב באזלת ידה. אלפים הגיעו ללרנקה, רודוס ולימסול, רק כדי לגלות שהסירות שמוכנות לצאת לעבר חופי ישראל ממתינות לאישורים שלא מגיעים. כך הם מתייבשים בשמש, חלקם ללא מקום לינה, אחרים עם חשבון בנק מידלדל, והתקווה היחידה שלהם היא שקובץ אקסל שאספו אזרחים טובים יעשה את העבודה שממשלת ישראל אמורה הייתה לבצע.

אזרחים מארגנים חילוץ בעצמם – המדינה משותקת

מורדי גפן, חיפאי ותיק וחבר בקהילת שייטי כרמל, מצביע על האבסורד: "מעל 70 איש עומדים בשמש, כמו ברווזים במטווח, רק כי בקרי גבולות לא מוכנים לצאת מהמשרד ולאשר את ההפלגה". לדבריו, אף אחד מהאחראים לא מגיב, איש לא מתייצב, ומי שכן מוכן לצאת לים – בין אם מתוך יוזמה אישית או כדי להחזיר קרובי משפחה – פשוט לא מקבל אישור.

הוא מדגיש שמדובר באנשים שממשיכים להגיע לקפריסין מכל רחבי אירופה מתוך תקווה לעלות על כלי שיט. בינתיים, שום סמכות בישראל לא טרחה להקים חמ"ל פינוי, להנפיק נהלים מסודרים או לפחות ללוות את המתנדבים. "אני מוכן לשוט 24 שעות, להחזיר בת של חבר שלי, שבוע אחר כך לשוב ולהביא את הבת שלי והנכדים. לא רוצה כסף – אני רוצה שלמשפחה שלי יהיה בית. ושהמדינה תתעורר".

רשתות מתפוצצות – הממשלה דוממת

ברשתות החברתיות זעקת הציבור רועמת. קבוצות וואטסאפ וטלגרם מתמלאות בקריאות לעזרה, הוראות ניווט, התארגנויות חירום – וכל זה ללא כל תיאום או שיתוף פעולה מצד משרדי ממשלה. בינתיים, משרדי החוץ, הביטחון והתחבורה שותקים. אף הודעה רשמית לא יצאה, אף מערך סיוע לא הוקם.

ולא מדובר רק בישראלים שבילו בחופשות יוקרה. רבים מהם, כמו שתיארה אחת הנוסעות, הגיעו לחו"ל לכמה ימים בלבד. "הם זוג מבוגר שטס לרומא, הייתה אמורה להיות חופשה קצרה", מספרת מעיין, שכנתם, "אבל היא מספרת שהיא סובלת. הבת שלה פה, עם ילדים קטנים, והיא מכוונת את הנייד שלה לקבל את התרעות פיקוד העורף כדי לדעת מתי הילדים שלה נכנסים למקלט. היא לא מצליחה להירגע. היא אומרת שזה הסיוט של חייה".

משבר משפחות צעירות: "אנחנו לא עומדים בזה כלכלית"

הפגיעה אינה רק נפשית – היא גם כלכלית. משפחות צעירות, שחסכו שקל לשקל לחופשה קצרצרה של חמישה ימים, מוצאות את עצמן תקועות לשבועות, בלי בגדים מתאימים, בלי תרופות, ועם עלויות שמאמירות מרגע לרגע. אף אחד לא מפצה, אף אחד לא מסייע, ואף אחד גם לא מסביר מתי תיפתח דרך חזרה.

"זה לא כיף", אומר מורדי גפן, "המדינה במצב חירום, ואתה תקוע בחו"ל אמור ליהנות? איך אפשר? איך אדם בר דעת אמור לשבת בבית קפה באירופה כשהוא שומע אזעקות מהארץ בכל שעה?".

פתרונות יש – אך איש אינו נוקט בהם

מורדי אומר שהמדינה יכולה לדאוג לפתרונות: "אפשר להפעיל מטוסי הרקולס ולהחזיר קבוצות גדולות. חיל הים יכול לשנע אזרחים. למה לא משתמשים במנו ספנות? אפשר תוך ימים להחזיר עשרות אלפים. אבל אף אחד לא עושה כלום". במילים אחרות – קיימת תשתית, יש כלים, אך אין רצון או יוזמה מצד הדרגים הגבוהים.

יוזמה פרטית של אזרחים – במקום מדינה מתפקדת

רונית, אזרחית פרטית, נאלצת להחליף את המדינה: "פתחתי קובץ שבו אנשים שנתקעו בחו"ל נרשמים עם טלפון ויעד, כדי שכשיהיה מענה – נוכל להזעיק אותם. אני לא מקבלת כסף, אבל כן מקבלת עשרות שיחות ביום. זה מתיש. אני לא מבינה למה אני אמורה לעשות את זה ולא חבר כנסת שנבחר לשרת אותי. אני קוראת על זה שהמדינה פינתה את המשפחות של השרים למקום בטוח – אז מה איתנו?".

עשרות סירות ויאכטות ממתינות ברדיוס של שעה-שעתיים הפלגה מישראל. צוותים מתנדבים מוכנים לשוט. הנתונים נאספים. אבל מה שחסר הוא האישורים מממשלת ישראל – האישורים שמחזיקים את כל המערכת כבת ערובה בירוקרטית.

הטיסה הכי גרועה של החיים

"הלוואי שלא הייתי טסה", אומרת אותה נוסעת מרומא. מה שהתחיל כהתרגשות לחופשה הפך למלכודת רגשית ולחץ בלתי פוסק. "זו הטיסה הכי גרועה שהייתה לי בחיים. אני לא מסוגלת לחשוב על כלום, רק איך אני חוזרת".

הסיפורים חוזרים על עצמם: זוגות שהשאירו ילדים אצל סבא וסבתא; בעלי חיים שנותרו בארץ ללא טיפול; נשים הרות שצריכות לחזור לבדיקות; אזרחים ותיקים שחסרים להם תרופות. והכול בתוך אטימות של מערכת ממשלתית, שברגע האמת – פשוט נעלמה.

קריאה ברורה: תתעוררו, זו אחריותכם

מהכתבה הזו עולה תמונה חריפה וברורה: אין שום סיבה שתושבי מדינה מתוקנת ייתקעו בחו"ל בימי מלחמה, וייאלצו להתחנן לאישורים כדי לשוב לביתם. אין זה תפקידו של אזרח לתכנן חילוץ ימי, לגייס מתנדבים, לארגן נתונים ולהציל משפחות. זה תפקידה של מדינה. זו אחריותם הישירה של נבחרי הציבור, שרים, פקידים ומערכות הביטחון. העובדה שזה לא קורה – היא חרפה לאומית.

ועוד מילה אחרונה לרשויות: האזרחים עושים את עבודתכם. תפסיקו לעכב אותם.

תגובות משרד החוץ והתחבורה יצורפו לכתבה כשיתקבלו.