מחיפה, ליפו באהבה! • רשמים מפסטיבל הסופרים החופשיים

פסטיבל הסופרים החופשיים שהתקיים ביפו בסופ"ש האחרון 30-31/6/25 של חודש מאי 2025, היה הראשון מסוגו שבו החלטתי לקחת חלק. משום מה, אני לא חש בנוח להציג את ספריי כמרכולת בשוק, אולם כאשר נתקלתי במודעה שסיפרה על הפסטיבל הזה, הרגשתי שהפעם זה אולי יהיה שונה.

הזדמנות לפגוש סופרים וסופרות

שני האנגרים ענקיים, סמוך לרציף הנמל, אוכלסו בעשרות דוכנים קטנים למכירת ספרים מסוגות שונות ומגוונות. אופי ספריי הציב אותי באגף 'הספרות העכשווית והפרוזה'. היו אלה עבורי יומיים מלאי חוויות, לא בגלל המוני חובבי קריאה, שלא הציפו את המקום, אלא בגלל ההזדמנות יוצאת הדופן לפגוש סופרים וסופרות, משוררים ומשוררות, בעיקר מחיפה ומהסביבה, אבל לא רק.

בבוקרו של יום שישי באותו סוף שבוע, הגעתי למקום ותוך דקות קיבלתי שולחן בסמוך לאחת הכניסות של 'בית המכולות'. התארגנתי בזריזות ושִמְחָתִי לא ידעה גבול כאשר נכדתי עלמה בת ב ה-12, מלווה בבני איתי, הגיעו כדי לעזור וכדי להיות שותפים לחוויה של סבא-אבא.

כשסיימנו להתארגן, אחזתי בידה של עלמה ויצאנו לשוטט ברחבי האולם הומה האדם. תחילה ניגשתי לדוכן של עדי איצקוביץ' מקרית ביאליק, בעלת 'כתיבה טובה', עסק המוגדר כיום כבוטיק לליווי, עריכה והוצאת ספרים לאור. את סדנת הכתיבה הראשונה שלי עשיתי אצל עדי ואת שלושת ספריי הראשונים ערכתי איתה ועם העורכות שלה.

עלמה השתעממה די מהר משיחות המבוגרים וחזרה לדוכן של סבא יוסי, בתקווה לקדם את פניהם המוני הקונים הצפויים לגלות עניין בספרים שלו.

מדוע הוא לא הביט לאחור?

אני המשכתי להתעניין בסופרים ובסופרות. כריכת הספר  "הוא לא הביט לאחור" משכה את תשומת ליבי. ציור הכריכה סיקרן אותי – איש עומד על החוף, אוחז בידו מקל, ומרים באמצעותו את שולי הים, במקום בו הגלים נושקים ליבשה וחושף מתחתיו בית. התקרבתי. כותרת משנה שהוצגה על הדוכן, סיקרנה אף יותר – "…רומן על שתיקה, פיוס ואומץ רגשי" היה כתוב שם.

הסופרת ורד אטרי, גברת נעימה בעלת חיוך ביישני, הסכימה בשמחה לספר לי על עצמה ועל הספר שלה.

"נולדתי וגדלתי בקרית אתא. באזכרת אבי,  עשרים שנה לאחר פטירתו, הבנתי שדור ההמשך במשפחה כמעט ולא מכיר אותו. לפיכך, באותו ערב החלטנו, אני ובני משפחתי,  לכתוב את סיפור חייו ואני נטלתי על עצמי את האחריות לכתוב אותו. במהלך הכתיבה, שכללה תחקיר מקיף על ההעפלה היבשתית מארצות ערב ושל הגיבורים האלמוניים שהיו מעורבים בה, עלו גם גילויים מרתקים על ילדותו בטבריה ובבית יתומים.

"זהו ספר משפחתי, מדוע להוציאו לאור לקהל הרחב?" שאלתי.

"תוך כדי הכתיבה," הסבירה, "הפך אט אט סיפורו האישי של אבי ומשפחתו לסיפור מרתק ומרגש על ארץ ישראל של אותם הימים. החלטתי שהסיפור המשפחתי שלי, השזור בהיסטוריה של טרום הקמת המדינה, ראוי שיחשף לציבור. זהו ספר הביכורים שלי ונהניתי מאוד מהכתיבה ומתהליך ההוצאה לאור."

שטוסל, לא סטיסל.

לא רחוק מהדוכן של ורד, הבחנתי בגבר מבוגר, יושב נינוח מול דוכן עליו ניצבו מספר ספרים.

"אני גדעון שטוסל מחיפה, " הציג את עצמו, "לא שטיסל המפורסם, אבל אני נוח לבריות כמוהו," צחק.

תוך זמן קצר גילינו ששנינו גימלאים של רפאל. לאחר שהחלפנו זכרונות ממקום העבודה, הצביע בגאווה על שבעת הספרים שכתב.

"ספר סיפורים קצרים, הוא ספרי הראשון שיצא לאור בשנת 2019," סיפר, "שרתתי בחיל הים כאלקטרונאי על המשחתת אח"י אילת ואני אחד מהניצולים מהאסון שפקד אותה."

"וואו, חוויה שכזאת באה בוודאי לידי ביטוי בספריך. אתה משלב את ניסיון חייך בספרים?" שאלתי.

"לא ממש. אני כותב כדי לשעשע את עצמי ואני מקווה שגם הקוראים נהנים מזה."

נטלתי את הספר 'הקטעים הטובים' ועיינתי בו. פרוזה לא קלה לעיכול, חשבתי לעצמי, השנינות מצויה כמעט בכל משפט ודורשת מהקורא להיות דרוך ולמצוא מה מסתתר כמעט מאחורי כל מילה.

"מעניין," אמרתי, "מה עשית בחיים חוץ מהעבודה ברפאל?" שאלתי.

"גדלתי כבן וכנכד יחיד. במשך עשרות שנים שימשתי כמנטור לילד שהתייתם מאביו. כיום הוא כבר אדם בוגר עם משפחה משלו. ובנוסף לזה, התנדבתי בער"ן במשך כשש שנים."

"ברצינות? מרשים ביותר," התלהבתי.

"אגב, הבן שלך דומה לך כמו שתי טיפות מים," אמר שטוסל בחיוך כשראה את איתי בני מרחוק.

איש אשכולות

 "גם בנכדה החמודה שלך יש משהו ממך,"  הוסיף שכנו לדוכן של שטוסל, מבוגר חביב שהשלט שעל שולחנו נשא את השם ד"ר עמיר תומר. עמיר, כך מסתבר, הוא איש אשכולות של ממש. בעל שלושה תארים במדעי המחשב, ותואר שני בספרות יוצרת. שימש כראש המחלקה להנדסת תוכנה במכללת 'כנרת' ופרש לגמלאות בשנת 2020 כשהוא נושא תואר פרופסור.

"אני אמנם לא חיפאי, אבל נולדתי בנהריה וכיום מתגורר בישוב רגבה," אמר כמתנצל, "מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי לכתוב בחרוזים. לפני כעשרים וחמש שנה הצטרפתי לפורומים של כתיבה באינטרנט ועם הזמן קיבלתי אומץ לכתוב סיפורים קצרים בעצמי. עד שפרשתי לגמלאות לא פרסמתי דבר, אבל מאז הוצאתי שני ספרי שירה, ספר סיפורים קצרים וספר תרגומי שירה, מאנגלית לעברית. סיפור קצר שלי אפילו זכה במקום השני בתחרות 'שירת המדע – 2021' במכון וייצמן," סיפר בגאווה.

"אתה משלב בסיפורים שלך ארועים וחוויות מחייך ומסביבתך?" שאלתי.

"חלק מהסיפורים הינם ביוגרפיים או אוטוביוגרפיים לגמרי וחלקם בדיה מוחלטת. בחלקם אני משלב סיפורים אמיתיים ששמעתי מאנשים אחרים."

"אתה כייס של סיפורים, כמו שמאיר שליו העיד על עצמו," הערתי בחיוך, "ומה הלאה?"

"בימים אלה אני מפיק רומן ביכורים ועובד על ספר נוסף שיכלול סיפורים קצרים ושתי נובלות. בנוסף אני  עורך בימים אלה ספר שירים שלישי."

"וואו, אני צריך לבדוק איך אתה עושה את זה," אמרתי, "אני בקושי מצליח לעבוד על שתי יצירות במקביל."

פתאום נזכרתי שהשארתי את עלמה נכדתי לבד בדוכן שלי.

"נו? היו קונים?" שאלתי את החמודה.

"רק גברת אחת עצרה והתעניינה," אמרה באכזבה.

"לא נורא." ניחמתי אותה וחיבקתי אותה חזק.

תקציב מוגבל

שעת צהריים הלכה וקרבה. מדי פעם חלף ליד הדוכן מאן דהוא אבל הסתבר שהוא מצוות ההפקה או סופר משועמם. עלמה ואיתי נאלצו לעזוב ואני החלטתי שמעניין לשמוע על הסופרים שסביבי, יותר מאשר למכור.

"אימי נולדה בחיפה, זה נחשב?" שאלה צעירה חייכנית בשם שירלי רחל רוכמן, כפי שהעיד השלט ליד ספרה "בתקציב מוגבל".

"מה זאת אומרת?" שאלתי.

"אבי ברזילאי ואימי חיפאית, הם התגרשו כשהייתי בת 13.  כשהתקבלתי סוף סוף ללימודים בבצלאל, היה מצבה הכלכלי של משפחתי בכי רע. למדתי תקשורת חזותית," אמרה.

"גם אני למדתי בבצלאל," התלהבתי.

על שלט מעוצב בטוב טעם היה כתוב: '"אני ספר אמיתי, תקראו אותי. אני ספר מרגש ומאוד מיוחד על עצמאות כלכלית והגשמת חלומות בלי כסף כמעט'".  

"הספר בצורת פנקס קבלות קשור למצבך הכלכלי?" שאלתי.

"נכון," ענתה, "בזכות האתגרים הכלכליים בזמן הלימודים, הבנתי את להעריך נכון דברים. קבעתי סדרי עדיפויות, שקלתי בזהירות את  הקשרים עם אנשים, למדתי על נשיות, אבל בעיקר הבנתי כמה אנחנו מפספסים כשאנחנו נותנים לכסף לנהל את חיינו. הספר הוא פרויקט הגמר שלי בבצלאל. הוא אכן מעוצב כפנקס קבלות וכל פרק מתייחס לסעיף כלכלי אחר של החיים."

"איך זה עובד?" שאלתי.

"תביט," הצביעה, "כל פרק מחולק, כמו בפנקס הקבלות, לשלושה צבעים – בלבן מוצגות העלויות הכלליות, בצהוב, הסיפור האישי והתובנות, ובוורוד, עלויות ההפקה של הספר."

"מדליק! הפורמט של הספר יוצא דופן. איך מדפיסים ספר כזה?"

"ההפקה של הספר אכן היתה מאוד מורכבת – שילוב של ניירות שונים, כריכה ייחודית והטבעת זהב על הכריכה ובעמודים הפנימיים."

אין ספק שיש כאן יצירה ייחודית, אבל כשאני מביט סביבי ורואה כל כך הרבה יצירות מוצעות לקהל קוראים הולך ומצטמצם, מה הסיכוי שהספר המיוחד של שירלי יגיע לקהל יעד רחב? הרהרתי בעצב.

חזרתי לדוכן היתום שלי. הטאבלט עליו רץ קליפ שהכנתי על הספרים שלי לקראת הפסטיבל, נפל ונראה מבוייש מהעובדה שלא משך ולו קורא פוטנציאלי אחד. זקפתי שוב את קומתו ועיגנתי אותו לשולחן. הפינה בה הוצבתי נשארה שוממה. להתעניין בקולגות, מרתק יותר, חשבתי וחזרתי למרכז ההאנגר.

כל במה נחשבת

"כן, אני חיפאית," אמרה מרסל אפרת כהן, כמענה להתעניינותי, "מדוע אתה שואל?"

כשהסברתי לה, חייכה.

"לפניי חודשיים התחתנתי והגשמתי את חלומי להתמסד ולהקים משפחה," סיפרה בחיוך.

"מזל טוב," אמרתי ולקחתי לידיי עותק מהספר שנשא את הכותרת: "לחיות בלי אמא."

"הוצאתי אותו לאור לפני כשנה," אמרה, "זה סיפור על תינוקת שנשארה בלי אמא , הפכה לילדה אח"כ לנערה ואז לאישה כשאת חייה מלווה אותה המחסור באם."

"עצוב," אמרתי.

"זהו ספר הבכורים שלי," סיפרה, "והוא מגולל את ילדותי כיתומה מאם, את הצלקות שהותירה בי היתמות ואת ההשפעה שלה על הבחירות שעשיתי בבגרותי."

"את מאמינה שהפסטיבל כאן יעזור לך לקדם את הספר?" שאלתי.

"אני מאמינה שכן," השיבה, "הגעתי לפסטיבל כסופרת ישראלית ואני מודה לכל במה שניתנת כדי לקדם את הספר, ולהגיע לכמה שיותר אנשים. אפילו לקחתי מלון בכדי לישון במרכז הארץ ולהשקיע את כל כולי בפסטיבל. הספר הזה בעיניי הוא שליחות לעזור לאנשים שחווים משבר טרגי בחייהם."

העיקר זה המפגש עם הקוראים

את לילך קופולוביץ פגשתי בדוכן של אגודת הסופרים והסופרות העבריים בישראל.

"אשת חינוך מקריית ממוצקין, מנהלת בית ספר לשעבר, נחשב?"  שאלה.

"בוודאי," עניתי, "אבל איך הפכת להיות ממנהלת בית ספר לסופרת?"

"את ניהול בית הספר עזבתי בשל משבר פיזי ובפסק הזמן שלקחתי כתבתי את הרומן "עד שהגעתי לדור". כל חיי גרתי בקריות. הרחובות והכיכרות שקושטו בפסלים, שזורים בזיכרונות ילדותי."

"כל אלה באים לידי ביטוי ביצירות שלך?"

"בהחלט. במהלך הכתיבה התבהרו הזכרונות והפכו צלולים יותר. הם הציפו בי את תמונות הבריונות, החרם והתקיפה המינית שחוויתי בגיל הנעורים. ברומן 'עד שהגעתי לדור' התעמתי עם פצעים ישנים ועם נושאים שלא קל היה לדבר עליהם. סצנות סיפוריי שזורים בנופי הילדות בקריות ובחיפה,  אך גם במקומות שונים בעולם. אני שואבת את האירועים בסיפור מחוויות שאספתי ומציבה את גיבורי הסיפור כשחקנים בסרט של חיי, תמהיל של מציאות ודמיון."

"איך שמעת על הפסטיבל הזה?"

"לפסטיבל הספרים ביפו הגעתי דרך אגודת הסופרים והסופרות העבריים בישראל בו אני חברה. קיבלתי את הזכות להציג בבית המכולות בנמל יפו את הספרים שלי. אחד הדברים המרתקים בעיני בעולם הכתיבה הם המפגשים עם הקוראים. הבנתי שאני יכולה לספר את הסיפור האישי שלי ולשתף בתובנות שאספתי, קהלים מגוונים."

העפתי מבט לעבר הדוכן שלי שניצב בשממונו לא רחוק משם. חזרתי לחלק המרתק – מפגש עם סופרים.

לילה של כתיבת טקסטים ללא הפסקה

עפרה כהן, אשת חינוך משוררת ומרצה תושבת קרית מוצקין, אם לשלושה ילדים וסבתא לשלושה נכדים.

"מתי התחלת לכתוב?"

"את מסע הכתיבה התחלתי בגיל 15 בלילה אחד של השראה.  לילה של כתיבת טקסטים ללא הפסקה."

"ככה פתאום?"

"כן, ממש כך. במשך שנים רבות כתבתי למגירה. זה היה צורך עמוק של ביטוי.  עם השנים גיליתי את סוד הכתיבה עד שבשנת הקורונה החלטתי לצאת לאור."

"מתי זה קרה?"

"בשנת 2022 הוצאתי את ספר הביכורים שלי הקרוי "בעירום מלא" בהוצאת אופיר ביכורים שהאמינה  בי, ואת הספר השני, "סחלבים כחולים" הוצאתי בשנת 2024  בהוצאת ניב. אלו הם "ילדיי"!!!

לפתע חשתי טפיחה על כתפי. סבתי לאחור ושמחתי מאוד לראות מול עיניי את אמי, הלא היא המשוררת אמירה לידר. אנחנו שותפים לקבוצת משוררים בהובלת ענת לקריף, הקרויה "כותבים, קוראים, מדברים שירה.

אין כמו חיפה לנשמה

"זוהי הזדמנות מצויינת אמי, לגלות עלייך כמה דברים שלא ידעתי," אמרתי, "ספרי קצת על עצמך ועל יצירתך."

"אני כותבת מאז ומתמיד בעיקר שירה. כילידת חיפה ביליתי שנים רבות בין החוף של בת גלים לקריית אליעזר בה התגוררתי. בארבעים השנים האחרונות מתגוררת בקריית חיים וחוף הים עדיין מהווה השראה עבורי. אני חומקת אליו תכופות על מנת לספוג את משב רוחה של המוזה.

"ומה עם המשפחה?"

"אני אם לארבעה ילדים וסבתא לעשרה נכדים. עוד מקור בלתי נדלה לחומרים לכתיבה."

"כמה ספרים הוצאת לאור?"

"מאז שפרשתי הוצאתי לאור 11 ספרים: ארבעה ספרי שירה, שישה ספרי ילדים וספר עיון אחד. חברותי באגודת הסופרים העניקה לי את הזכות להשתתף בפסטיבל הסופרים השנה, כמו גם להיחשף ליוזמות שונות, אירועים תחרויות ערבי הקראה וכו'. ההיכרות עם עמיתיי הסופרים והמשוררים בפסטיבל היא  מחממת לב."

"יש יצירה שמבטאת את אהבתך לחיפה?"

"בוודאי, תְּמוּנוֹת חֵיפָאִיוֹת הוא שיר כזה."

זהו. פסטיבל יפו 2025 תם עבורי. מתוך כמאה סופרים בפסטיבל, פגשתי באקראי בשמונה סופרים ומשוררים מחיפה, מהקריות ומהצפון. אני בטוח שפספסתי רבים אחרים. ייצוג מעורר כבוד לצפונים.

אני לא יכול להגיד שממש עמדתי ליד הדוכן ושידלתי לקוחות לקנות את הספרים שלי. גם כאשר עצר מישהו והתעניין, לא דחקתי בו. יכול להיות שזה לא בסדר, אבל כאמור, אני לא מרגיש נוח לדחוק במישהו לקנות ספר. כשוחחתי עם הסופר והמשורר ישראל לוי (אצו), הוא הזדהה עם ההרגשה הזאת שלי.

"יש לי שיר בדיוק על זה." אמר.

בנדל

היו שם עשרות רבות של ספרים מסוגים שונים. עצרתי מדי פעם, דפדפתי, התעניינתי בתהליך הכתיבה, ההוצאה לאור ונסיבות הכתיבה…ואז נתקלתי בספר שסיקרן אותי אישית.

"זהו רומן מתח היסטורי המתרחש בהשראת דמויות וארועים מלטביה בשנת 1934," אמר לי הסופר, הטייס ועורך הדין ראובן גוברין, והצביע על ספרו 'הטייס מספילבה'.

"וואלה?, גם הספר שלי 'היהודי התשיעי' הינו רומן מתח שנכתב בהשראת דמויות וארועים שהתרחשו בפינלנד בשנת 1942," אמרתי.

"בוא נעשה החלפות," הצעתי. במקרה הזה, עסקת ברטר התבקשה מאליה ונראתה מבטיחה.

נדדתי בין הדוכנים ושוחחתי עם רבים מהסופרים והסופרות, המשוררים והמשוררות. עיינתי בספרים ולמדתי שיש כאן אוצר של כשרונות מדהימים. קצרה כאן היריעה מלספר על כולם, אולם אזכיר אחדים מהם בקצרה. שלמה אברמוביץ' הקרייתי שלנו שמיהר כרגיל לדרכו, עסוק בקידום ספרו החדש "היומן הגנוז ממחנה הריכוז ג'אדו". יפה מזרחי, האחראית על אגף הפרוזה עם סיפרה "איה מיה" המגוללת את סיפורה של נהגת מרוצי פורמולה 1. לילך ביתן המרגשת עם סיפור חיים מטלטל בספרה "אחת לחמישים אל. סיגל פישמן עם סיפרה הרביעי שיצא לאור "לפני שהידיים התחילו לרעוד". הפרופסור להיסטוריה והפעילה החברתית, עירית קינן, עם ספריה "זכרונות מחיים שלא חייתי", "כאילו הייתי פצע נסתר" ועוד. אסתר גזלה לוי האנרגטית עם סיפרה "מונופול 7". סיוון קיש עם "מלאך להשאיל", "אל תדברי" ועוד. עינת שמשוני מקצרין, שכנתי לדוכן, עם ספריה "לעזאזל", "מלאך", "דברים שבורים" ועוד. בני בביוף, האיש שהוציא תשעה ספרים בשנה אחת, ביניהם את "ציפור שבורת כנף" ו "האשה שבמראה". גליה ניב עם ספריה וכריכתם המושכת "מליון כוסות קפה", "חרדים לעתיד" ועוד… ואחרון חביב, יוסי עוזרד הזכור לרבים מאיתנו לטוב מגלי צה"ל, עם ספריו "ירח מעל סואץ", נערי האוצר" ועוד.

ישנם עוד רבים וטובים, אבל קצרה היריעה מלהזכיר את כולכם. עימכם הסליחה.

אוצר בלום

אוצר בלום של תרבות ישראלית הוצג בשלושת ימי הפסטיבל המיוחד הזה בשני האנגרים ענקיים שבנמל יפו. הסקירה הזאת התמקדה ביצירות שהוצגו "בית המכולות". את הספרות הספקולטיבית (ביניהם "אורות הצפון"), את ספרות הילדים ועוד, שהוצגו ב"מחסן 2", לצערי לא הספקתי לסקור, למעט סיבוב קצר ומרשים. אולי בשנה הבאה, אולי כאשר יתקיים בחיפה.

סקר קצר ולא מחייב שערכתי, העלה שהפסטיבל היה שוק של כמעט מוכרים בלבד. לא נמכרו שם ספרים רבים. אם נכון הדבר, אינני חושב שהאשמה היא בסופרים או במארגני הפסטיבל, אלא במציאות חיינו המזמנת אינספור פיתויים אחרים.

ביקשתי מתֵה ומאסיף, יזמי הפסטיבל, לספר איך הכל התחיל.

"במקור, הטריגר לפסטיבל היה פשוט הרצון להקים דוכן משלי," סיפר תה, "כשצירפתי את אסיף אלקיים לפני 4 שנים, הוא הציע שנהפוך זאת ליריד. האירוע הראשון היה קטן וצנוע בנתניה. שנה אחר כך קיבלנו הזמנה מנמל יפו, התלהבנו, והחלטנו להפוך זאת לפסטיבל גדול. אנו קוראים לעצמנו "הסופרים החופשיים" כי אנחנו לא מחויבים לאגודה או להוצאה אחת, אלא פועלים למען כל הסופרים באשר הם, כולל שיתופי פעולה עם קהילות כמו "אורות הצפון" בחיפה. אנו רוצים להביא אירועי תרבות רבים לאזורים שונים ומחפשים גם שיתוף פעולה לקיום הפסטיבל בחיפה עצמה."

אומרים שלבני האדם בני דורנו, אצה הדרך ולכן קיימת אצלנו הנטייה לבלות את הזמן הפנוי מול מסכים. קריאת ספר דורשת “מאמץ” ולוקחת הרבה יותר זמן מצפייה בסרט. מצד שני, בשל העובדה שתהליך ההוצאה לאור נעשה זמין וקל, השוק מוצף בספרים. נוצר מצב שבו ההיצע גדל והביקוש קטן.

אם אין קוראים, מדוע לכתוב ספרים?

מדוע ירצה בר דעת להשקיע את מרצו, זמנו וכספו בכתיבת ספרים? תשובתי לשאלה הזאת היא פשוטה: אני אוהב ונהנה לכתוב! לתפוס ארועים פשוטים וחוויות מחיי ומסביבתי וליצור בהשראת סיפורים מותחים, מרגשים, עצובים, מצחיקים ומפתיעים. אני מתייחס למלאכה הזאת בכובד ראש, משקיע בה מחשבה, תעצומות נפש, למידה, זמן, מרץ וממון רב, כאשר למול עיניי ניצבת מטרה אחת בלבד:  ליצור סיפור מרגש, מעניין, מעשיר, מעורר מחשבה ומותח. אני מאמין שאלו מטרותיהם של רוב רובם של הסופרים והסופרות באשר הם.

כדי להגשים מטרה זו, חשוב להנגיש את הספרים לכמה שיותר קוראים, אבל בעידן שלנו זה קשה מנשוא ודורש השקעת משאבים רבים, שאף הם אינם מבטיחים את נגישותם לכל מי שבאמת אוהב לקרוא. הפרוזה אחרי הכל הינה יצירת אמנות שאמורה לגרום הנאה, לרגש ואולי אפילו להשפיע. על כן, ככל יצירת אמנות, הינה חסרת ערך אם תישאר במגירה.

ההתנגדות והשינוי מתחילים באמנות המילים

היטיבה לתאר את חשיבות הספרות, הסופרת האמריקאית אורסולה לה גווין, בדבריה הבאים: "…אנחנו ניצבים בפתחם של זמנים קשים, שבהם נזדקק לסופרים וסופרות, משום שהם מסוגלים לראות חלופות לחיים הנוכחיים שלנו. הם מסוגלים לראות מבעד לחברה מוכת הפחד שלנו ולטכנולוגיות האובססיביות שלה. הסופרים והמשוררים מסוגלים להציג אלטרנטיבות לקיום האנושי ולדמיין בסיס אמיתי לתקווה. האנושות תזדקק לסופרים המסוגלים לזכור מהו חופש, למשוררים החוזים מציאות טובה יותר…אנחנו חיים בקפיטליזם, והוא נראה לנו ככוח שאי אפשר להתנגד לו. כך נדמתה פעם גם זכותם האלוהית של מלכים, אבל כוח אנושי הוא כוח שבני אדם יכולים להתנגד לו ולשנות אותו. ההתנגדות והשינוי מתחילים לעיתים תכופות באמנות, ולעיתים תכופות מאד באמנות שלנו – אמנות המילים."