(חי פה) – הפסקת משחק הכדורגל בעקבות אלימות חריגה שוב מציבה סימני שאלה על תפקוד גורמי האכיפה והניהול של הספורט בישראל. האם מדובר בכשל מערכתי? מי אחראי? ואיך ניתן למנוע את האירועים החמורים הללו בעתיד? שאלות נוקבות דורשות תשובות חדות.
החלטת המשטרה: צעד הכרחי או תגובה מוגזמת?
ההחלטה להפסיק את המשחק הייתה בלעדית של המשטרה, מתוך חשש לפגיעה בנפש. כשקצין משטרה מוסמך מזהה סכנה ממשית לחיי אדם, אין לו כל ברירה אלא להורות על הפסקת המשחק. אך נשאלת השאלה – מדוע דווקא הפסקת המחצית היוותה את הרגע הקריטי לפיזור המשחק?
פינוי המוני של 30,000 אוהדים במהלך משחק עלול היה להוביל לאסון גדול יותר. לחץ הקהל, בהלה ואלימות נוספת הם תרחישים שהמשטרה ביקשה למנוע, ולכן החליטה להקדים תרופה למכה ולנקוט בגישה מחמירה.
מדוע המשטרה נעדרת מהיציע הצפוני?
היציע הצפוני באצטדיון סמי עופר ידוע כמוקד של בעיות, אך נוכחות משטרתית קבועה בו כמעט ואינה קיימת.
מדוע?
בעבר, שוטרים שהוצבו ביציע הותקפו באלימות, ולכן הוחלט להימנע מנוכחות ישירה. אולם, מדובר בטעות מקצועית חמורה. על המשטרה להיות נוכחת בכוח מוגבר ובולט, שיכול להגיב בזמן אמת לכל אירוע מסוכן.
הברחת אמל"ח למגרשים: מי מעלים עין?
אחת התופעות המדאיגות ביותר היא הברחת אמל"ח, כולל אבוקות, לתוך המגרשים. איך זה קורה שוב ושוב? התשובה עגומה – אני מעריך כי מדובר שת"פ מצד גורמים פנימיים. על סמך נסיוני, ניתן להעריך כי עובדים מתוך האצטדיון, המכונים "בגח"ים", בעלי גישה חוקית למתחם, יכולים לעקוף בדיקות אבטחה ולעצום עין לנעשה, אך עד לשעה זו אין בידי מידע מגורם רישמי כי זהו נתיב החדרת האמל"ח.
אפשר למנוע הברחות – אבל לא רוצים
האצטדיון מצויד במערכות מצלמות מתקדמות, המצליחות לאכוף איסור עישון. אם אפשר לאתר מעשנים, ניתן גם לאתר מבריחי אבוקות ונפצים. אך האם קיים רצון אמיתי למנוע את התופעה? נראה כי יש מי שמעדיף להימנע מעימותים מול הגרעין הקשה של האוהדים ביציע הצפוני ומסתפק בפעולות סמליות בלבד.
אבוקות: לא צעצוע – סכנה ממשית
יש שיטענו שאבוקות אינן בגדר אמל"ח, אך האמת הפוכה. אבוקות יכולות להיות קטלניות בתנאים מסוימים – הן פוצעות, יוצרות עשן רעיל, ופוגעות בדרכי הנשימה של הצופים. השימוש בהן במגרשים הוא פשע לכל דבר.

מי נושא באחריות?
האחריות הישירה מוטלת על אותם פורעים שהופכים את המגרש לשדה קרב. אך מעבר לכך, משטרת ישראל חייבת לשאת באחריות מלאה – אישור משחק פירושו בדיקות יסודיות והכנה לתרחישי חירום, כולל הברחת אמל"ח.
גם עיריית חיפה, המפעילה את האצטדיון, לא יכולה להתחמק. על כל העובדים המפעילים את האצטדיון, מאחרון העובדים ועד ראשי הדירקטוריון והמנכ"ל, לעבור בדיקות פוליגרף כדי להבטיח שלא סייעו להברחות. חובת ההוכחה היא עליהם.
מכבי חיפה: האם המועדון עושה די?
יעקב שחר, בעלי הקבוצה, מקדם ערכים של סובלנות ותרומה לקהילה, אך במבחן התוצאה זה לא מספיק. ההנהלה חייבת להתערב ולוודא שהמועדון נקי מאלימות. ערכי הספורט לא יכולים להישאר בגדר הצהרות בלבד.
פתרון הבעיה: יבוש הביצה, לא קטילת יתושים
- ביטול מנויים לאוהדים קיצוניים – מתוך 30,000 אוהדים, ישנם עשרות או מאות שהופכים את המשחק לשדה קרב. יש לשלול מהם כניסה למגרש.
- שינוי מיקומם של האוהדים הקנאים – פיזור אוהדי היציע הצפוני יפחית משמעותית את כוחה של קבוצות בעייתיות.
- בדיקות פוליגרף לעובדי האצטדיון – צעד הרתעתי שיכול למנוע שיתוף פעולה עם פורעי חוק.
- עונשים כבדים לחשודים בהברחת אמל"ח – כל מי שמעורב בהחדרת אבוקות חייב לשלם מחיר כבד.
- עיריית חיפה כמבקר עצמאי – על העירייה להקשיח את תנאי ההסכם עם מכבי חיפה ולבצע ביקורות בלתי תלויות.
- אכיפה משפטית מהירה – החשודים חייבים לעמוד לדין פלילי בהליך מזורז, עם ענישה חמורה.
להחזיר את הספורט למקום הראוי לו
המאבק באלימות במגרשים חייב להיות מקיף, נחוש ונטול פשרות. המאבק באלימות במגרשים חייב להיות מקיף, נחוש ונטול פשרות. הגיע הזמן להחזיר את הספורט למקום הראוי לו – חוויה בטוחה ומהנה לכל אוהד.
תודה מר בורובסקי.
ניתוח מקצועי, רהוט המציג פתרונות ברי מימוש.
אזלת יד של המשטרה ושל הרשות המקומית מאפשרת לאירועים נוראיים כאלה להתרחש.
כמו הגרביטציה, אם לא עוצרים ומטפלים אין גבול לתחתית.
מילים כדורבנות. במעשים אפס
המדינה מלאה בחוקים יפים וטובים, אבל אין אכיפה
כשעבריין מגיע סוף סוף למשפט, אחרי חודשים רבים מקרות המקרה והענישה דלילה ולא רצינית, אין לעבריינים מורא ופחד ויחזרו לסורם מהר מאד אולי אפילו לפני המשפט של העבירה הראשונה