מלחמה במקום הלא נכון – ערב ירוק שהפך ללילה שחור

בכל מפגש בין מכבי חיפה למכבי תל אביב, שני מועדוני פאר, יש תחושות אחרות באוויר מן משחק מיוחד שהוא מעבר למי תיקח את ה-3 נקודות הביתה, זה משחק על גאווה וכבוד ולזה כל אוהד משתי הקבוצות הללו ואפילו אוהדי הכדורגל בכלל, חיכו אתמול (שני, 27.01.25) אבל בכל שנותיי במגרשיי הכדורגל בארץ ובצפייה בכדורגל בכלל לא זכור לי מקרה כמו שהתרחש אתמול.
משחק שנפסק כי קומץ של אוהדים, אם בכלל אפשר לקרוא להם אוהדים, החליט להראות מי הבוס ולהרוס לאצטדיון שלם (30 אלף אוהדים!), בנוסף לכל הצופים בבית, ערב של קלאסיקו ישראלי.
שלא תטעו אני בעד תפאורה ותצוגות עידוד, הן חלק בלתי נפרד בעיניי מחוויית המשחק, אבל בשום פנים ואופן לא בדרך שמסכנת חיים, לא כשאבוקות וחזיזים נזרקים לקר הדשא ופוגעים בשחקנים ואני שואלת את עצמי האם באמת אכפת להם מהקבוצה או שאכפת להם יותר מהאגו של עצמם ופשוט באו להגיד ״איתנו לא מתעסקים?!״.

למשחק אתמול הגיעו חיילים ששומרים עלינו, שמגנים בגופם על המדינה שלנו, הגיעו משפחות של חטופים וחללים שצפו בתפאורה שאין כמוה, שלא השאירה עין אחת יבשה ומיד לאחר מכן חוו תסכול/כאב/אכזבה ועוד כמה וכמה תחושות מקשת הרגשות השליליים, אחרי שאותם אנשים שדאגו לאותה תפאורה דאגו גם לפוצץ את המשחק כי האגו שלהם לא נתן להם לשאת בתחושה שהמשטרה תגביל אותם בעידוד, בבירות או בכל מיני דברים כאלו ואחרים שאכן משפיעים על חוויית המשחק אבל זה לא אמור לתת להם לגיטימציה לקחת את החוק לידיים ולהביא לסיומו המוקדם של ערב של כדורגל, הספורט שכולנו אוהבים, להפסיק בכוח רגע של אתנחתה מהמציאות לעשרות אלפי אוהדים שהגיעו מכל קצוות הארץ. אם אתם רוצים להילחם על מה שאתם חושבים שמגיע לכם כאוהדי כדורגל תילחמו אבל אל תיקחו את החוק לידיים ואל תיקחו לנו, האוהדים שבאו לראות כדורגל, את השעתיים השבועיות שלנו עם הקבוצה שאנחנו כל כך אוהבים.

אני אוהדת שכל משחק נכנסת בגאווה ליציע הצפוני, בתחושת שייכות למועדון המדהים הזה, לקהל הזה שבכל מקום יאמר עליו שהוא מבין הטובים בארץ, בתחושה שכל משחק מחדש אני הולכת להוציא את הגרון ולחזור צרודה כי כל טיפת אוויר שיש לי אולי תעזור לקבוצה להבקיע עוד גול אבל הפעם ישבתי ביציע אחר, צפיתי בכל המתרחש מהצד וכמה כיסאות לידי ישב ילד, בן 5 אולי, שדי הזכיר לי את עצמי בתור ילדה, עם הצעיף הירוק על הצוואר שמה הוא בסך הכל ביקש?!? לראות את הקבוצה שהוא כל כך אוהב, לראות את השחקנים שהוא מעריץ משחקים על הדשא. במהלך כל הבלגן ראיתי אותו בוכה כי הוא כנראה הבין שמשהו יוצא דופן קורה וכמו הילד הקטן הזה ביציע, כולנו הרגשנו תחושות של תסכול, כעס ואכזבה גדולה.

בתוך תוכי לא רציתי לראות את המשחק הזה נגמר עוד לפני שהוא באמת נגמר אבל הרגשתי והבנתי שאם לא יפסיקו אותו משהו חמור יותר יכול לקרות.
הכדורגל הוא לא רק ספורט, הוא הרבה מעבר, במיוחד בתקופה הקשה והמורכבת שעוברת על מדינת ישראל, זה התרפיה והמרפא של המוני אוהדים ואני מקווה שנדע כאוהדי כדורגל וכאוהדי מכבי חיפה בפרט להתאחד ולהתגבר על המכשול הזה כדי ששוב נוכל להנות באמת ממנה שכולנו רוצים, מהכדורגל.