(חי פה) -שירן ברזון, 37, עזבה את ביתה ב'שלומי' בתחילת מלחמת 'חרבות ברזל' כשהיא לוקחת עימה בגדים לשלושה ימים בלבד. היא לא שיערה לרגע כי שנה ושלושה חודשים לאחר מכן, היא עדיין תמצא את עצמה מתגוררת בבית מלון בחיפה, כשאינה יודעת מתי תחזור לביתה. "אנחנו עדיין גרים במלון 'קראון פלאזה' שבמרכז הכרמל, יחד עם כ-20 משפחות נוספות", מספרת שירן. "בינתיים, מדברים איתנו על אפשרות לחזור לבתים שלנו או בתחילת חודש מרץ או באפריל. הבית שלי בשלומי לא נפגע ואני יכולה לשוב אליו, אבל אני מתלבטת האם לחזור כבר עכשיו, באמצע שנת הלימודים, או להמתין לסופה, כי יש לי שתי בנות שלומדות בבית הספר 'דוד ילין'. מה שבטוח הוא שאנו מתכוונים לשוב לשלומי, ולא נישאר באופן קבוע בחיפה."
האם מערכת החינוך בשלומי חזרה לפעול?
"נכון לעכשיו, מערכת החינוך בשלומי לא פועלת. התלמידים מפונים לבתי ספר בעכו. אני מתארת לעצמי שכשנחזור לשלומי יהיו הסעות לעכו ואולי גם לבתי ספר בחיפה".
הבנות שלך רוצות לחזור לשלומי?
"הבת הקטנה שלי בת 6, לומדת בכיתה א'. היא לא כ"כ זוכרת את החברות שהיו לה בשלומי והייתה רוצה להישאר בחיפה ולהמשיך ללמוד בבית הספר דוד ילין. הבת הגדולה זוכרת כמובן את החברות שלה ורוצה לחזור הביתה".
איך זה לגור כל כך הרבה זמן בבית מלון?
"התרגלנו למצב הזה. אני מצאתי את הפינה שלי, אבל אני רואה שליתר המשפחות קשה מאוד. כמובן, חסרה לי הפרטיות שלי".
איך מסתדרים כל בחדר קטן כ"כ?
"אנחנו רק ישנים במלון. במשך כל היום אנחנו עסוקים בכל מיני פעילויות ולפעמים גם משתמשים בלובי. אנחנו מגיעים לחדר רק כשאנחנו הולכים לישון בערב.
יש כבר תושבים שחזרו לשלומי?
"עדיין לא. יתחילו לחזור החל מחודש מרץ, ממה שידוע לי".
תארת לעצמך שייקח כל כך הרבה זמן עד שתחזרי הביתה?
"לא היה לי מושג. יצאנו מהבית עם בגדים ל-3 ימים, ואנחנו לא היחידים, ככה כל המפונים. היינו בטוחים שלא ייקח הרבה זמן עד שנחזור הביתה".
את אוהבת את חיפה?
"הכל פה זמין, אבל אין חנייה".
נשמע, שעברתם תקופה מורכבת
"בשביל להתמודד עם תקופה כזו חייבים לעשות עבודה פנימית. בשבילי זו הייתה תקופה של צמיחה רוחנית. את מתמודדת עם דברים שלא חשבת שאי פעם תצטרכי להתמודד איתם, או שיש לך יכולת להתמודד איתם. את חייבת להסתכל על דברים בצורה אחרת. המינימליזם הזה גם עוזר. אם הייתי מסתכלת מבחוץ, גם אני לא הייתי מבינה איך עברתי את זה".
"כשיש חטופים, אי אפשר יכולים להתלונן על מגורים בצפיפות"
מפונה נוספת שהגיעה גם היא משלומי ועדיין מתגוררת בחיפה, היא כרמית בן חיים, שעובדת כמדריכת ריקודי עם וכיאוגרפית, ובין יתר האתגריםם שאיתם התמודדה, היה גם לשמור על העסק שלה בזמן שהיא כל כך רחוקה מהבית.
אתם כבר יודעים מתי אתם חוזרים הביתה?
"דיברו איתנו על ה-28/02/25 כתאריך החזרה הביתה, אבל זה עדיין לא סופי. הבעיה היא שמוסדות החינוך לא ערוכים, כיוון שהם נבנו באופן זמני במקומות אחרים. נכון לעכשיו לא ניתן לקיים לימודים בשלומי ובקריית שמונה. ראשי הערים בבקשה לתת עוד חודש להתארגנות. השאלה היא מה יהיה עם הילדים, שהתחילו ללמוד השנה בבתי ספר בחיפה?".
מה יהיה עם הילדים שלך?
"הבן שלי לומד בבית הספר עתיד מלונאות בחיפה. הוא עושה שם בגרויות במגמה שאין בבית הספר שלנו. הוא בכיתה י"א, ועד שהוא לא יסיים כיתה י"ב אנחנו נצטרך להישאר בחיפה. הבן השני שלי הוא עתודאי בטכניון, אז הוא יוכל להישאר כאן בעצמו".
איך תישארי עוד שנה וחצי בחיפה?
"היום אני נמצאת במלון. התחלתי לחפש דירה. מקווים שראש המועצה שלנו יצליחו לדחות את החזרה. חוסר הוודאות הוא של כל המדינה. בינתיים אני לא רוצה להחליט כלום, כי אני לא יודעת מתי בדיוק , נחזור הביתה. זה בעייתי לחתום חוזה על דירה, ואז לחזור בי".
איך את מסתדרת במלון?
"קודם היינו במלון קולוני ואז עברנו לקראון פלאזה. מאוד קשה להתמודד עם זה שאין פרטיות. גרנו בדירה עם שתי קומות. מזל שהחדרים במלון גדולים, כדי להכיל את כמויות ציוד ההגברה שיש לי כמרקידה. הכיור הוא גם לניקוי כלים וגם לכביסה. כל החדר מנוצל להחזיק את החפצים שלנו וככה גם הרכב. כל פעם נוסעים לשלומי ומביאים משם עוד דברים. אבל לא באנו להתפנק. כשיש חטופים, אנחנו פחות רוצים להרגיש מפונקים. אנחנו צריכים להגיד תודה שלא קרה לנו מה שקרה בעוטף עזה. הימים הראשונים בבית המלון היו הלם, את לא מבינה איך השתנו חייך. פתאום מתחילים לקרוא לחדר במלון 'בית'. המציאות חזקה מאיתנו. יש לנו מזל שעובדי המלון עושים כל מה שאפשר כדי לגרום לנו להרגיש בבית".
כשיצאת משלומי, חשבת שתקופה כל כך ארוכה לא תחזרי הביתה?
"בשנת 2006, מלחמת לבנון השנייה, התפנינו מהבית, ולא היה פינוי מסודר. בדיעבד פינו את תושבי שלומי לעיר אוהלים, אבל לא ידעתי על זה. התפניתי לקריית חיים מערבית לבית הוריי. חשבתי ללכת לאחותי ובסוף הגעתי לבית דודתי בכפר סבא. לכן כשיצאתי משלומי חשבתי שזה בטח יהיה לתקופה של חודש. האמת היא שכשפינו אותנו כשפרצה מלחמת חרבות ברזל, קיוויתי שזה ייקח יותר זמן ושהמטרה שלא נחזור ל-7/10. שנים ידענו איזו סכנה יש, ידענו שיש מנהרות ושאנחנו קרובים מאוד לגבול. היו כמה שהצליחו לעבור את הגבול לאורך השנים. היינו בהדחקה".
"אנחנו מרגישים שאנחנו חוזרים לאותו תרחיש. מה הבעיה לפתוח את המנהרות, מה הבעיה להביא שוב את המחבלים ואת האמל"ח. אני מאוד מעריכה את מה שנעשה, אבל מדובר באויב שלא נח".
את מרוצה מהתמיכה של המדינה במפונים?
"אני חושבת שמבחינת התמיכה זה מאוד יפה מה שעשו בשבילנו, בטח אם משווים את זה לשנת 2006. דאגו לנו לפינוי וניסו להתחשב בצרכים שלנו. אני עצמאית והעסקים שלי נפגעו. אחד העסקים שלי מצליח איכשהו לתפקד, למרות שחלק מהעסק במצב מאוד בעייתי. זה מצב של חוסר וודאות שנמשך".
איך התרשמת מחיפה?
"בעלי יליד חיפה וגרנו בחיפה בעבר, אז לא השתנה הרבה חוץ מכמה שכונות חדשות. חיפה לא השתנתה. הרקדתי פה בחיפה לאורך השנים, כך שאני מכירה את העיר. יש מפונים שהגיעו לעיר הגדולה ופתאום יש רמזורים ועומס, ולהם זה שינוי דרסטי. אנחנו מרגישים בבית".
למדת להתמודד עם המצב?
"אני ממשיכה במיזם שעוזר למפונים ולחיילים בציוד יד שנייה לבית. עשיתי ריקוד בשם "גיבור גדול", עם שירה של סי היימן, כדי להעלות את המודעות לחשיבות של החזרתו של ידידי אוהד בן עמי, שעדיין חטוף בעזה ומצבו לא ידוע. כל פעם שאני מתארחת בהרקדות אחרות אנחנו רוקדים את הריקוד ומציינים את אוהד ואת כל יתר החטופים".
האם הכתבה עניינה אותך?