בשבחי חזירי הבר • דעה • עילם גבע

מה הכי חיפאי בעיניך? הים? ההר? דו קיום? המפעלים? הנמל? השווארמה? עבורי, בגאווה, אלה חזירי הבר. אני יודע שהם שנויים במחלוקת, אבל גם חיפה שנויה במחלוקת, ואני, כחסיד שלהם אמנה שש סיבות לכך.

הם מכוערים.

אם צריך לדמיין חיה שתהיה הפוכה מחד קרן זו חזיר בר. הפרווה הגסה, הטלפיים, ועוד לא התחלנו לדבר על הפרצוף שכאילו הונדס במעמקי הגהינום. מהאוזניים ועד הזנב אין בחיה הזו פריט אסתטי, ודווקא בגלל זה אני אוהב אותם. הם כל כך מכוערים שאני מוצא בהם יופי, אפילו סוג של שלמות- הכיעור שלהם מושלם. חוץ מזה כשאני רואה אותם ברחוב פתאום לא כל כך נורא אם שכחתי דיאודורנט או לא התגלחתי בבוקר כי לידם אני חד הקרן.

הם מפחידים – וזה טוב.

מדוע אנחנו רואים סרטי אימה, או עולים על רכבת הרים? מדוע המוח שלנו מייצר בלילות סיוטים? כי אנחנו צריכים לפחד. חזירי הבר הופכים את טיול הערב המייגע שלנו עם הכלבות לפוש של אדרנלין. אני הולך לי בסבבה ופתאום מוצא את עצמי מול יצור עצום ומחריד שמסתכל עלי כאילו יש לו את כל הסיבות לעמוד איפה שהוא נמצא ולי אין אפילו אחת, הכלבות מתחילות להשתגע ואני צריך לתפעל אותם, ופתאום טיול חדגוני הפך לחוויה מסמרת שיער בלי נזקים (ברוב המקרים) ועם סיפור טוב לספר בבית. וכל הטוב הזה חינם אין כסף. 

הם מטונפים.

אין כמו המראה של פח אשפה הפוך בבוקר וכל האשפה מפוזרת על המדרכה והכביש. טוב, האמת שקשה להגן על ההרגל הזה של חזירי הבר אבל יש לו פתרון קל והוא קיבוע הפחים. מה שכן, הגאווה והטבעיות שבה הם עומדים על הטלפיים שלהם ונוברים באשפה, קצת עושה לי את זה. אולי כי הם תמונת הראי שלנו – יצרני האשפה. כשחושבים על זה באמת – מי כאן הבהמות – הם- המסתפקים במועט ודוגלים במחזור או אנחנו שתאוות הקניות שלנו לעולם לא יודעת שובע והמזהמים את הפלנטה שלנו ללא הכרה? 

הם מיוחדים.

חזירי הבר של חיפה הם פחות או יותר רק של חיפה ולכן הם כל כך אייקוניים. לפריז יש את אייפל, לניו יורק את האמפייר סטייט ולנו יש… אותם. כמי שגדל בישוב שאין בו שום ייחוד (הו, גן יבנה) אני יודע להעריך מקום שיש לו נרטיב עם דמויות וסיפור.

נוסטלגיה.

כאן אני נכנס להיבט שהוא כנראה ייחודי רק לי ולעוד כמה מעריצים פנאטיים של סדרת הקומיקס "אסטריקס". כל מי שמכיר את העולם של אסטריקס, הלוחם הגאלי, יודע עד כמה חזירי הבר הם מרכזיים בו. בכל פעם שאני רואה חזיר בר תמיד ישנה תקווה שבהמשך הטיול אפגוש את אובליקס ואשפיקס ואולי גם את יוליוס קיסר. איכשהו, בדרך קסם – הם קפצו מחוברות הספרים של ילדותי לרחובות של בגרותי.

הם אאוטסיידרים וזו כנראה הסיבה העיקרית לאהבתי.

חזירי הבר כשמם כן הם, שייכים לבר, לטבע, וככאלה -לא שייכים לעיר, אנדרדוגים. באבולוציה האישית שלי לקח לי הרבה זמן לחבק את האנדרדוג שבי, והנה הם – לא שייכים מלידה ועדיין כאן, ובגדול, עומדים בגאווה על 4 טלפיים ומיישירים מבט, כאילו אומרים – כן, זה אני, ואני פה, ואתה יכול לאהוב את זה או לא. יש בי חלק שמזדהה איתם עמוקות. בחטיבת הביניים אני הייתי חזיר הבר. כל אחד מאיתנו היה חזיר הבר ברגע מסוים בחיים. החיבוק שחיפה נתנה לפרקים לחזירי הבר הוא מבחינתי חיבוק השונה.

אוקי, אלה היו הסיבות העיקריות, אולי אם הייתי עובר פסיכואנליזה הייתי מוצא עוד כמה אבל אחסוך לקהל הרחב. אני לא יודע מה התוכניות של העיריה לגבי חזירי הבר ואני מודע להיבטים הבטיחותיים השליליים של שוטטות חופשית שלהם. אין לי יומרה לקבוע מדיניות, אבל בעולמי שלי, כחיפאי גאה, אני גאה גם בחזירי הבר.

הלוואי שנדע לשמר את הייחוד שלנו לפני שנתאמץ להיות נורמליים מדי כי כמו שג'וני מיטשל כתבה – "האין זה כך תמיד שאינך יודע מה יש לך עד שהוא אובד?"