שלומי מנגר • 44 שנה של עשיית תרבות בחיפה • ״יש לי עוד הרבה מה לתרום״

שלומי מנגר, בן 68, הבעלים של הוונדרבר, מסכם 44 שנות תרבות בחיפה, ומאחוריו עשייה מפוארת בשביל הקהל החיפאי. השנים הרבות לא התישו אותו – והוא מרגיש שיש לו עוד הרבה מה לתרום. נפגשנו השבוע (28.1-2.2.24) בשביל לדבר על איך הכול התחיל ומה הוא מתכוון לעשות מכאן והלאה.

הזמינו דף עיסקי בחי פה – פרטים…

איך התחלת לעשות תרבות בחיפה?

הייתי ילד בן 25 שחזר מגלות בתל אביב לכאן. הגעתי לתל אביב בעקבות הנישואים שלי. המשפחה שלי היתה פה בחיפה. באיזה לילה סוער מלא בברקים ורעמים, הלכתי לפגישה עם מישהו, שהיה בן אדם מאוד רוחני, והוא שאל אותי מה אני ארצה לעשות. הפגישה איתו השפיעה עליי מאוד ובבוקר אחרי שנפגשתי איתו, חיפשתי בניין להשכרה בעיר התחתית כדי לפתוח בית ספר לאמנות. בעזרתו הבנתי שזה מה שהכי הייתי רוצה הכי בעולם. בהשראתו פתחתי מרכז קטן לצילום, תחום האומנות שהכי אהבתי.

"שלומי, אתה צריך לעבוד עם בני אדם"

כמה שנים לפני אותו לילה סוער היינו באירוע משפחתי. באותו אירוע היה היה רב (המשפחה של גרושתי הייתה מסורתית) שכל הזמן הסתכל עליי. כשיצאנו מהדירה וירדנו במעלית, הרב נכנס למעלית ואמר לי שהוא לא יודע מי אני ומה אני, אבל אני צריך לעבוד עם בני אדם.

הבחור שפגשתי באותו לילה כמה שנים אחרי כן אמר לי את אותם המילים, שהרב ההוא אמר לי: "שלומי, אתה צריך לעבוד עם בני אדם". בבוקר אחרי, בסוף שנת 1979, ראיתי באחד המקומונים בלוח מקום בהדר. למרות שלא היה לי כסף, הצלחתי איכשהו בכל זאת לשכור מקום בגודל 200 מ׳ והתחלתי לשפץ אותו. בזמן השיפוץ נסעתי לתל אביב לחפש ציוד משומש.

אחד המוכרים בחנות של הציוד המשומש אמר לי שיש בית ספר בתל אביב, דומה למה שאני מתכנן לפתוח בחיפה. תוך כדי שהוא דיבר איתי, המנהל של אותו בית הספר נכנס לחנות. התחלנו לדבר ומיד נוצרה בינינו כימיה מטורפת.

ראיתם משהו? דווחו לנו כאן…

בית ספר שהלך וגדל

בסופו של דבר פתחתי בית ספר שהלך וגדל וגדל, והוא הפך להיות סניף חיפאי של קמרה אובסקורה. בהמשך, הוא הפך להיות בית ספר רב תחומי עם 4 מחלקות. ניהלתי אותו 17.5 שנים. בסופו של דבר המכללה היתה מוכרת על ידי משרד החינוך והמועצה להשכלה גבוהה. מהרגע שהוא נסגר יש בור בעיר הזו.

בית הספר הצליח להחזיק את עצמו כלכלית?

אחרי 5 שנים, 1985, קרסתי כלכלית. החלטתי לפתוח עוד עסק בשביל שיחזיק את בית הספר ואז פתחתי מועדון בשם "דווקא תיאטרון" ברחוב ירושלים בהדר. הרעיון של השם נוצר כתשובה לשאלה "למה תיאטרון?". המרתף שבו פעל התיאטרון היה שייך לאגודת העיתונאים. המועדון היה מרכז תרבותי, מועדון תיאטרון.

היה שם תיאטרון קטן עם הצגות פרינדג', הצגות קאמרי, מוסיקה. זה היה מקום מאוד יפה ומיוחד, אבל לא ריווחי. בהמשך, המועדון הפך להיות מאוד רועש. הרעש הפריע לשכנים, ומשטרת ישראל ועיריית חיפה פעלו לסגירת המקום. הגעתי למעצרים, הייתי אויב הממסד. המקום נסגר בשנת 1988.

איך הגעת לפרויקט הבא שלך?

ראיתי מבעד לחלון בית הספר שברחוב הנביאים שמשפצים את קולנוע ארמון. באותה תקופה הגיעו לארץ מחו"ל פורטיס וסחרוף ורציתי להביא אותם להופיע בחיפה. המנהל אמר שהתיאטרון שלי קטן מדי בשביל זה. אמרתי למנהל שאני אמצא מקום יותר גדול – הבניין של קולנוע ארמון. גיליתי שמי שמשפץ את המקום ומתכוון לפתוח אותו הוא תלמיד שלי לשעבר. דיברתי איתו והוא אמר לי שאי אפשר לעשות שם הופעות.

עם זאת, הוא אמר לי שאין לו מה לעשות עם היציע של הקולנוע. עליתי למעלה לראות את היציע, וראיתי אמפי תיאטרון באמצע עיר עם גג נפתח. הבחור הבטיח לבנות לי שם במה וקיר, כדי שהמקום לא יהיה פתוח, וכך אוכל לעשות שם הופעות.

בשנת 1989 פתחתנו את המועדון "היי ווי" בלובי של הקולנוע. עשינו מסיבות ענק והופעות ענק. חיפה הפכה למוקד עליה לתל אביבים, מועדון כזה עוד לא היה להם בתל אביב. בשלב מסוים עשינו שינוי והקטנו את המועדון, בעוד האמפי נשאר אותו גודל וקראנו לו "העיר השניה".

הפנטזיה שלי היתה שחיפה תהיה העיר השניה, כשהעיר הראשונה היא תל אביב. המקום הזה הצליח בטירוף. באתי אליו מאוד מוכן אחרי ההיי וויי. עד היום אין במה כזאת בארץ, 18 מטר פתיחה. נשארנו שם עד שנת 1995. כשהיו צריכים להרוס את הבניין, נאלצנו לפנות אותו.

מה היה הדבר הבא אחרי העיר השנייה?

בעל הארמון הציע לנו קולנוע לא רחוק, קולנוע חן ברחוב שבתאי לוי. הוא היה הבעלים של בתי קולנוע רבים בארץ, תיאטראות ישראל. הסכמנו ושכרנו את קולנוע חן. בשנת 1995 בנינו שם את הסיטי הול שפעל עד שנת 2010. הסיטי הול היתה המועדון הכי מעניין ומיוחד בארץ.

למרות שהיה לי כסף מהמועדונים, בית הספר נסגר בשנת 1998. הוא היה כל כך גדול ודרש הרבה כסף ולא יכולתי לעמוד בזה. כל הזמן נלחמתי עליו עם עיריית חיפה. הציבור והתקשורת אהבו אותי ופרגנו לי, אבל העירייה לא מעודדות תרבות. עבדתי יום ולילה כדי שבעיר יהיו נקודות חן כאלה ופרויקטים מרהיבים.

אתה מרגיש שהציבור החיפאי מעריך את ההשקעה העצומה שלך לאורך השנים?

הציבור שמלווה אותי לאורך השנים מוקיר ויודע מה עשיתי למען העיר הזאת והקבלות קיימות. בכל העולם מכירים אותי – הייתי באי ביוון ומישהו ברחוב אמר לי – זה אתה מהסיטי הול!

איך התמודדת עם הסגירה של הסיטי הול?

כשסגרנו את הסיטי הול בשנת 2010 הייתי שבור, כי הסיטי הול עבר תקופה נהדרת והיה כלכלי מאוד, והוא נסגר רק בגלל השכנים. לאחר שנלחמתי עליו שנים, ביקשתי לבסוף מהשופטת לסגור את המקום. קיבלנו צו סגירה מאולתר. היתה תחושה עמוקה של אבל.

מה היה הדבר הבא מבחינתך?

פתחתי את הוונדרבר בשנת 2012 אחרי תקופה של אי הבנה האם בכלל נכון שאני אפתח מועדון. בהתחלה השכרתי את המקום כמחסן כדי לאכסן את הציוד שהיה לי ואז הבנתי שהוא יכול להיות המועדון הבא שלי. שיפצנו אותו במשך כמה חודשים. בהתחלה היה אולם אחד, ובהמשך הוספתי עוד כמה אולמות ובניתי במה במקום.

וונדרבר זו מילה בגרמנית שמשמעותה נפלא. כשסגרנו את הסיטי הול היינו בדיכאון, ולכן חיפשתי שם אופטימי. עד היום כשמישהו שואל על השם אני אומר לו – "זה נפלא". המקום הזה עבר את כל המבחנים של עיר וסביבה עירונית. אני עושה את מה שעיריית חיפה לא ידעה לעשות.

פרסמת בפייסבוק שאתה מחפש יורש. למה הכוונה?

אני בן 68, והייתי רוצה שהמקום ימשיך לפעול גם כשאני לא אוכל לקדם ולנהל אותו. אני רק התחלתי לחשוב על כך, וכבר קיבלתי הרבה תגובות. הכוונה היא לא שאני לא אהיה פה ממחר, זה הבית השני שלי. אני מחכה לראות איך הדברים יתפתחו.