תפילה קטנה, בחירות 2022 • חנה מורג

בעוד שעות, נגיע כולנו למלא זכותנו לבחור.

התמונות שבאלבום רצות לי כמו סרט בראינוע.
תמונה, תמונה, הדהוד סיפורים ברקע. תמונה תמונה והסיפור שלה.
התמונה שליוותה אותנו כילדים: אבא מספר על ירידה מהאונייה לאחר אימונים בגרמניה. שורדי המחנות בסיביר, שורדי תופת ורשה. אבא הגיע לארץ עם תעודות מזויפות הישר לקרבות על ירושלים.

ימים קשים של לחימה, בתנאים פיזיים לא אפשריים, אבל עם הרבה אמונה בדרך.
אבא גויס למילואים כל שנה 30 יום. כל שנה, כל מלחמה.

כאשר שירתי בסיני כמנהלת בית ספר לעברית ברפידים, הגיח קומנדקר בנסיעה די מהירה ועצר בפתח הבסיס. ״אני אבא של חנה באוברג״, אמר ונכנס.
איך אפשר לשכוח תמונה שכזו, שנינו במדים, 1977 בחולות סיני.
שם במדבר, במעבר מהטרמינל ברפידים, שכן לו הבסיס שלנו ״מרכז חינוך סיני״. מלבד בית הספר, שכן לו מרכז לחלוקת סרטים ליחידות.
זה היה יום שישי, קיץ לוהט במדבר. אני, רכזת בית ספר לעברית ברפידים, תורנית שבת.
בפתח משרדי עמד קצין גבוה שביקש מנורת מסך למסרטת הקולנוע היחידתית. אני, בחשדנות רבה שאלתי, "מי אתה?" שהרי אין מצב שאנחנו לא מכירים את היוצאים ובאים בשערי סיני מהטרמינל של יום חמישי הביתה, ולהיפך ימי ראשון, חזרה לבסיס. 

הוא ענה לי בקול רועם של מפקד: "אני צ׳ץ׳, אני סמגד 195." הבנתי, נתתי את מנורת המסך. וזהו… כל השאר היסטוריה.

כל חיינו היו סביב שירות צבאי אינטנסיבי ללא אמצעי תקשורת, כשהמפגשים בבית הם פעם בשבועיים, לעיתים שלושה. אימונים, תרגילים, פציעה, דאגה כחלק משגרה, היערכות למלחמה, מלחמה. ולתוך זה צומחת לה משפחה.

אהבת המדינה והאמונה בדרך גברו על כל הקשיים. ההתמודדות שלו עם המרחק מאתנו, והאתגרים שלי: עבודה וגידול ילדים בצל המתח המלווה את החיים של אשת איש צבא. התפקידים שדרשו כל פעם אחריות רחבה יותר, הגבירו את היכולת להכיל את הקשיים.
הילדים הצעירים שגדלו בין הבית לביקורים בבסיס, לטקסים מכוננים בלטרון, וטקסים של קבלת דרגות, הם בנים לתפארת מדינת ישראל שכל אחד מהם תורם עד היום את תרומתו הביטחונית למדינת ישראל.

כמובן שכל טקס של הענקת דרגה, או סיום קורס, או כל טקסט שנכתב על אחד מהם, או תמונה שהוגנבה לתקשורת, הרחיבו את ליבנו. כל אחד ותחומו, כל אחד ושדה הקרב שלו, כולם קשורים בעבותות למדינה. איש ואיש ודעותיו הפוליטיות. כולם סביב שולחן השישי, יודעים לשתף, לנמק, לכבד עם אהבה גדולה למדינה.

כשאני כותבת שורות אלה, אני יודעת שאחד מהם נלחם כדי שאנחנו נוכל לשבת כאן בביטחון ושהפיגועים המתוכננים לא יגיעו לפתחנו.

ואז, מגיעות הרשתות החברתיות עם דברי נאצה זה על זה, זו על זה, מכל כיוון ומכל עבר.
משהו שמביא אתו לעיתים ניצוצות שנאה בעיניים, שנאה בוקעת מהאותיות.

מה אבקש?
למה אייחל?

שנצליח לשמור על המדינה שאבא שלי נלחם עליה בשליחות ובמסירות, שנאהב את המדינה שיוסי בעלי הלך לאור ערכי המשפחה ממנה הגיע, והיה חלק ממנהיגים שאת חזונם ופעולותיהם לומדים, ולביטחונה נתן את שנותיו היפות.

ישראל אהובתי, שהבנים שלנו ממשיכים גם ברגעים אלה, לפעול 24/7 לחיי שגרה בטוחה כאן.  שנדע לקבל, להכיל, להביא דברנו כך שיישמעו בלב פתוח.

שנדע לקבל את תוצאות הבחירות ולהמשיך לפתח ולשמור על היקר לנו מכל:
האנשים במדינה שלנו, ההון האנושי שלנו.

לזכרו של יוסי מורג ז"ל, שזכה להצביע ולהשפיע עד מרץ 19, חודש לפני שעזב אותנו.