סוד בקיעת צבי הים ○ פלא בחוף הכרמל

(חי פה) – צבונים בוקעים בחוף הכרמל • "כשנפרדנו מהצבים הקטנים, הם כבר צלחו את החוף ואת הקו הראשון של המים, ונזרקו במערבולות הגלים, קטנים מאד…"

מאת: אפי בת-אילן

קצת לפני ט"ו באב צפינו בחמישה אבקועי צבי ים חומים מתקדמים אל קו המים בזריזות, כמעט כמו סרטנים עצבניים. בשלב זה של חייהם הם נראים שחורים, וגודלם ככף ידה של ילדה בת חמש – לא שנותנים לילדות לחפון אותם.

חיקוי מדויק של הקן

עמדנו סביב גדר המדגרה, כארבעים איש.ה, זקנ.ה, ילד.ה ותינוקת שהורשו לבוא ולצפות בסוד בקיעת הצבונים. שמענו איך אוספים את ביצי הצבים, וחופרים להם קינים שמחקים בדייקנות את הקן העמוק אליו הטילה אותם הצבה האם. אנשים, מסתבר, יכולים להציל צבים מפגעי האנושות. אמנם לפעמים החיקוי המסור של הטבע מסורבל קמעא – גדרות, קונוסים ממוספרים מברזל ועליהם פיסות בד ארעיות מתנופפות, מסלולי הגעה לים מפלסטיק, ועוד כהנה וכהנה אלתורים חינניים יותר ופחות. בשמיים שטו עננים צמריריים, הראשונים מאז השתטח מעלינו קיץ חם שנראה כאינסופי, וסימנו שמתישהו הסתיו ישוב.

לבד לבד

למחרת חברה תהתה מה קורה איתם, עם הצבונים. כשנפרדנו מהם הם כבר צלחו את החוף ואת הקו הראשון של המים, ונזרקו במערבולות הגלים, קטנים מאד. היא הזכירה שאנשי הרשות להגנת הטבע אמרו שייקח כ-20 שנה עד שיזדווגו ושעד אז הם תמיד לבד. לבד, עם דגש. אותי זה הפתיע, מה זה בכלל לבד, לצב. לבד זה המצב שלנו, זו נגזרת של סוגים של ביחד. יותר מאוחר, כשאני מספרת לבתי, היא אומרת – הם לא רואים את אימם יותר, זה הדבר. הערה מתוקה. אבל במקרה שלהם הם לא ראו את אימם מעולם. הם שוברים את הקליפה הלבנה, הדקה של הביצה ויוצאים מצוידים בשריון וחוש מגנטי חזק. מראש הם שלמים.

הלילה עוד רחוק

הסיפור המוכר על הצבונים הוא שהם בוקעים בליל ירח מלא ומכוונים את עצמם למים, עשרות, לפעמים מאות צבונים או יותר מונעים על ידי השתקפות הירח בקצף הגלים. זה כנראה לא מדויק, אבל הפואטיקה מסחררת. במדגרה, לעומת זאת, מצאנו את עצמנו על חוף בהיר וצהבהב של סוף קיץ, והלילה היה רחוק. כבר מזמן נעלמו העקבות המרשימים של הצבות הגדולות, הכבדות, שעלו אל אותו חוף ממנו בקעו אולי עשרים שנה קודם או יותר. הן חפרו את הקנים העמוקים שלהן בחול, הטילו עשרות ביצים בשכבות, כיסו אותן חזרה, וירדו שוב למים.

בדרך למי מבטחים

גם ההסבר על הפעולה האנושית בהמשך נוגע ללב: החיפוש אחר העקבות, חפירת הקנים הזהירה, המיומנת, וההעברה של קן שלם לחווה שמאחורי הגדר, כל ביצה – ויש עשרות ביצים – מונחת בדיוק בשורה ובאופן שהטילה אותה הצבה. בהמשך לוקחים את האבקועים שעולים מהקן בצידנית, ומביאים אותם למסלול הגעה למים, בהשתדלות כנה לא לגעת בהם כלל. כל מגע אנושי רק יפריע. המטרה היא החתמה – חיבור חזק לחוף המסוים והמוגן הזה שנוצר תוך כדי המאבק העיקש שלהם בדרך למי מבטחים. לא ששם מצבם כה מוגן. כולם כבר יודעים מה קורה באוקיינוסים ובימים, מפלסטיק ועד רשתות ונפט. את החוף קל יותר לסרוק.

משמר הצבים

בלילות אוגוסט, משמר הצבים (קוראים להם שמרצבים) עוקב אחרי הצבונים הבוקעים בתוך המדגרות. הם רושמים כמה ביצים נותרו בקן, ובערב י"ג באב, כאשר אנחנו צופים, מאיה אשת הרשות חופרת שני קנים כדי לבדוק אם בקעו צבונים מהביצים שנותרו, ולשחרר גם אותם. זו פעולה עדינה וסיזיפית, שנעשית בתנועת מניפה של כל האמה, ובמקרה שלנו היא מתמשכת זמן רב. אנחנו מצפים לתריסר צבונים לפחות, אלא שאחרי מה שמרגיש כשעה שבה מאיה כורעת על האדמה בתנוחות לא נוחות בעליל עבור בת-אדם, וחופרת ללא לאות בעוד אנו עומדים מאחורי הגדר וצופים, נמצאים רק שניים. זו חפירה שהיא למדה לעשות, מי שלא מיומן לא מוזמן, אבל בהמשך בכל זאת מגיעה מעט עזרה. בסופו של הערב יבקעו חמישה.

הרבה שאלות

מה לגבי הצבות, אני שואלת את עצמי. הן עולות חזרה לחוף המוכר בלילות חשוכים דווקא, וחשוכי ירח? האם המפתח הוא להטיל בחושך, לבקוע באור? הרי אחרת הביצים הבוהקות עלולות להזמין טורפים. ממילא לידה היא עניין מכונס. מדענים יודעים הרבה על איך הצבות והצבים צוללים, על היכולת שלהם לשהות במים ללא נשימה עד 17 שעות, על ההזדווגויות הארוכות שלהם – אולי סוג של נחמה לחיי סולו ארוכים. רק לגבי הצבה המטילה עשרות ביצים לא מצאתי תשובה. ברור שזה עולה לה ביוקר. היא תטיל פעמיים בעונה, באביב, לפחות באזור הים התיכון, ואחר כך תנוח שנתיים, אולי ארבע. אבל כמה זמן זה לוקח, פרויקט החפירה וההטלה הזה. זה מהיר, כמו התנועה הזריזה של הצבונים, או איטי כמו ההזדווגות שאורכת שעות? חצי שעה והלכנו, או שהבור שהיא חופרת עמוק כאורך הלילה, ורק עם שחר היא מטילה וחוזרת מעולם החול בו בקעה אל המים, היכן שאין כמעט עקבות?

עגולות כמו כדורי פינג פונג

במדגרה אנחנו רואים מעט שברי ביצים מכוסים חול דביק. הביצים הן בגודל של ביצי עורבים, ובעברית אנחנו משתמשים באותה מילה "קן," למבנה שציפורים בונות או מוצאות לביצים שלהן, בפעולה זוגית, ולמחילה שהצבה החיה בגפה מפנה אליה את פתח ההטלה שלה בלילה הנבחר, ומצפים לדמיון בין ביצה כזו וכזו. אבל מסתבר שיש משהו שאף אחד לא סיפר לנו, ולמרות ההתבוננות הארוכה במדגרה ובחפירה, ובהמשך הצפייה העליזה והמרוגשת בצבונים, אנחנו גם לא רואים. רק למחרת, כאשר השאלות של חברתי שולחות אותי לנסות להבין את עולם הצבים, אני קולטת. הביצים הלבנות שמהן בוקעים הצבים הקטנים עגולות לחלוטין, בדיוק כמו כדור פינג פונג. זאת צורת יסוד בעולם, אבל לא צורה ששייכנו לביצה. הן נחות שכבות שכבות במחילת החול שאימם כרתה עבורם, חמימים ומוגנים, וברגע הנכון בוקעים מביצה שהיא בעצמה ירח מלא וזעיר.

צבים בכל הגדלים

לא בכדי קישרו את הצב לבריאת העולם, בהודו ואצל עמי אמריקה הראשונים. אולי אחד הדברים הממגנטים זה שהם מגיעים לא רק לכל מקום, אלא בכל הגדלים. (דמו פיל בגובה הברכיים מסתובב בחורשה הקרובה, ומיד תבינו). מה שבולט בגדולים ביניהם, כמו זה כאן, צב יבשה ענק (זה שמו) ומקומר, הוא שהם בסדר גודל שלנו, ולוקח להם זמן דומה להבשיל לבגרות. הנקבות אפילו שוקלות כמו הסולידיות בינינו. הם בנויים קצת אחרת אמנם, לא מתארכים מעלה אלא מתעגלים נמוך ופונים כלפי הקרקע, עם השריון המושך שכביכול יכול היה לכנס גם אותנו לתוכו, או לחלופין להיות סוג של אוכף. חשבתי לתומי שהיצורים הגדולים, הקדומים הללו נמצאים רק במקומות אקזוטיים, לא הבנתי שיש להם נציגים אצלנו על החופים. צבי ים חומים שונים מהענקים, שטוחים יותר, מותאמים לשחייה, לא לשאת עליהם עולם שלם כמו באגדות. ממילא, מלבד הלילה בו נולדה, הצבה מגיעה ליבשה רק ללילה אחד של הטלה. הקשר שלה עם האדמה, כמו המחילה בה היא מטילה את ביציה, עמוק וצר.

יודעים לחזור

במים, לעומת זאת, היא באמת חובקת עולם. צבות חומות שחיות באוקיינוס השקט יודעות לשחות שנה שלמה ולחצות את כולו כדי להגיע מחוף במקסיקו, למשל, ועד לחוף בו נולדו ביפן. ובבת גלים, אם את בת ים או בת מזל, אפשר גם לשחות איתן לפעמים. אם לשאול את מעיין שהיתה שם ואחר כך ציירה את הרגע בצבעי מים נוזליים, במים, היכן שהכיוון הוא אופקי ומשותף, אפשר פשוט לשחק איתם, הם נענים. כך או כך, יש הרגשה שהם שייכים לסדרה שאנחנו חלק ממנה, בא להתקרב אליהם. זיהוי המקום המגנטי שלהם הוא אולי חלק מהמגנט שהם מהווים עבורנו. הם יודעים לחזור גם מעבר לאוקיינוס למקום בו נולדו ואילו אנחנו עומדים סביב גדר המדגרה מחכים לחזות בפלא, ולחזור בעזרתם להבנה מהו המקום בו אנו נמצאים.