קניספל – אמן חיפאי נביא ולא בעירו • שלמה יובל

גרשון קניספל – מסע בפרקי חייו | חלק א'

היום אני מתחיל במסע לרימום זכרו של אמן חיפאי שלא זכה לכבוד המגיע לו, ומימש במלואה את האמירה העצובה ש"אין נביא בעירו". העוברים והשבים ברחובות חיפה ובגניה, נתקלים בפסליו ותבליטיו וספק אם יודעים הם לשייכם לאדם שאת סיפורו נספר כאן בסדרת פרקי חיים.

ראו נא כמה מיצירותיו והשיבו: האם ידעתם מי הוא יוצרן?

[צילם ד"ר אבישי טייכר נחלת הכלל (CC-BY-SA-2.5) פיקיויקי]
צילם ד"ר אבישי טייכר נחלת הכלל (CC-BY-SA-2.5) פיקיויקי.

נתחיל מבראשית

קניספל נולד בקלן שבגרמניה בשנת 1932, עלה לישראל עם הוריו בשנת 1935 בעקבות עליית הנאציזם והתעצמות רדיפת היהודים. הילד "התחנך" בבתי ספר עממיים בחיפה וכעולה חדש "יקה", לא נקלט חברתית וסבל מהצקות רבות בשל מוצאו הגרמני.

בצר לו, מצא דלת פתוחה בבתי הילדים הפלסטינים של שכונות סמוכות בעיר התחתית, בהן ואדי סאליב, ולמד לחבב ערבים. מטעם לא ברור, אולי קשיי הסתגלות בצירוף מצוקה כלכלית, נשלח גרשון לכמה שנים לקיבוץ שריד, קיבוץ "השומר הצעיר" בעמק יזרעאל, וטופח שם ע"י משפחת אמנה. הקיבוץ היה חממה אידאולוגית של חסידי הסוציאליזם הסובייטי. כדי להבין את שטיפת המוח אליה נחשף הנער, בחרתי להציג מודעת אבל לזכר סטאלין משנת 1953. מרתק מבחר המילים שנבחרו ע"י מפלגה ציונית, מפ"מ, לתאר מנהיג נערץ. הנה כך סברו חברי מפלגה ציונית – מפ"מ.

נפשו החצויה של המשורר

השופר הגדול של הערצת המנהיג היה המשורר הכריזמטי אלכסנדר פן, שנפשו הייתה חצויה ומטלטלת בין אהבת המולדת הרוסית בנוסח הקומוניסטי לשיבת ציון למולדת.

בשירה חוצבת להבות ונאומים חריפים הטיף פן למאבק חברתי אלים להגשמת הסוציאליזם בנוסח סטלין.

נראה כי חוויית שנות האמנה והחיבוק החם שקיבל מילדי ואדי סאליב וניסנאס ושכנים בדואים שפגש בשדות ליד הקיבוץ, עיצבו את תפיסת עולמו האוהדת למיעוטים ולנדכאים, לבני אדם נרמסים באשר הם, ודבקו בו למשך כל ימי חייו. בשריד החל קניספל לצייר והתעודד מן התוצאות.

הנער חזר לבית הוריו, השלים בגרות ונרשם לשיעורי רישום בירושלים כהכנה לתחילת לימודיו ב"בצלאל החדש" לאחר השירות הצבאי, שם הכיר מורה כריזמטי – הצייר מרדכי ארדון שאחראי לעיצוב דרכו האמנותית.

תנועות הזמן

ארדון שמר אמונים כל ימיו לערכים שרכש מאז ילדותו, בשטעטל בפולין, ואחר כך בבית הספר באוהאוס ובחוגים סוציאליסטיים באירופה. בגרמניה למד ולימד והיה פעיל אמנותית-פוליטית בחוגים מרקסיסטיים גרמניים. ב-1926 הציג בברלין עם "קבוצת נובמבר" המרקסיסטית. עם עליית הנאציזם מיעט לצייר מאחר שהאמין כי על האמן 'להתגייס לתנועות המהפכניות של הזמן'. ארדון כיוון למבט על האדם העמל הנשקף מן החלון של סטודיו האמן ולא לנוף ולרומנטיקה שבשיבת ציון.

תלמידי ארדון נחשפו ב"בצלאל החדש" לסגנון ציור ריאליסטי שישקף את מצב האדם בחברה. הפועל, המהגר, הנרדף. ל-קניספל התאימה גישה זו ככפפה ליד. בעולם האמנותי של ארץ ישראל בשנות הקמת המדינה, הריאליזם החברתי היה בעמדת מיעוט אמנותית. מרבית הציירים התאגדו ב-1948 במסגרת "אפקים חדשים" ביזמת זרצקי, שטרייכמן, סטימצקי. התאגדות זו נטתה לציור מופשט, מתפעל מן האור והנוף, ניטרלי וא-פוליטי ולעיתים פיוטי לפי מיטב המסורת שהתפתחה באירופה, למעט ברוסיה הסובייטית.

אמנים נאמנים לדרכם, בעלי השקפת עולם פוליטית – ביקורתית דוגמת קניספל ובזם, סבלו מהחרמה מצד חברים ואוצרים חסידי אסכולות אמנותיות מתחרות. רובם לא הוצגו במוזיאונים עקב חרמות שנמשכו שנת דור.

"לזכור ולא לשכוח"

קניספל סיים לימודיו בבצלאל בשנת 1954 ובאותה שנה גם הצטרף למפלגה הקומוניסטית; מעניינת במיוחד עבודת הגמר שהגיש לקראת קבלת תעודת הסיום. הייתה זו עבודה של הדפסי אבן של שירי משוררים מצוירים, שמקיימים דיאלוג עם קבוצת שירי מחאה, באמצעים של רישום וקליגרפיה (אות בעיצוב התלמיד), בחוברת "שירי דור".

קניספל בחר להבליט מתוך השירים שעיטר, שורה אחת משירת שלונסקי, שיר ה"נדר" שהפכה צו מנחה ביצירותיו בנושא השואה, "נדרתי הנדר: לזכור את הכל, לזכור ולא לשכוח".

במהלך שנות יצירתו מצא קניספל את עצמו מאייר שירי משוררים שהקנו לו שם בעולם. ידועה במיוחד עבודת האיורים לפואמת "מסע הצלב של הילדים" של ברטולד ברכט הגרמני, שהוצגה במוזיאון הכט בחיפה.

תצלום בהיתר משפחת האמן

"הנגד"

כחבר המפלגה הקומוניסטית גויס קניספל לאייר ספר שירים של אלכסנדר פן "בעד הנגד" וכעבור שנים את ספרו "לאורך הדרך". ידועה מכל פואמת ה"נגד" שנוצרה ב-1935 ו"עודכנה" בשנות ה50 למאה הקודמת בהתאמה להתעצמות הנטייה לקומוניזם צרוף מצד פן.

"… וּבְאֵין מוֹצָא עוֹד, הַכְנִיפוּ הַצַּעַד
וְהַכּוּ בַּגַּרְדֹּם בְּתוֹתָח אָדֹם.

קַצְּצוּ אֶת הַיָּד,
אֲשֶׁר לִגְרוֹנְכֶם חוֹנֶקֶת,
וְהִלָּחֲמוּ בְּעַד
הַנֶּגֶד!…"

פואמה זו דוקלמה בטקסים לאומיים דוגמת י"א באדר ובאירועים מעמדיים כחגיגות 1 במאי. התוכן האלים השפיע מאד על הלכי הרוח של צעירים בתקופת המאבק לסיום המנדט והקמת מדינת ישראל, ובהם קניספל.

המעברה הכי גדולה

בתום לימודיו הוצעה לקניספל משרת הוראה בבצלאל, אך הוא דחה אותה והעדיף לחזור לחיפה.
וכך הסביר את החלטתו:
"כשסיימתי את לימודיי בבצלאל, הציעו לי להישאר שם כמרצה, אבל מבחינה אידאולוגית אמרתי לעצמי שאני יכול לתרום יותר אם אחזור לחיפה. אני בחרתי ללמד במעברה בכפר אתא ובנשר, שם למדו ילדי הפועלים שעבדו בנשר".

קניספל לימד והתחיל ליצור עבודות ששייכו אותו לזרם הריאליזם החברתי. חיפה מלאה בנושאים לציור, את הקשיים החברתיים והכלכליים בשנותיה הראשונות של המדינה וכן את מצבם של הפלסטינים שנותרו בשטחה. כפי שאמר קניספל: "כאן הייתה המעברה הכי גדולה, שער העלייה. כאן היה הריכוז הכי גדול של תעשיות כבדות. כאן היו הרבה תושבים קשי יום, כאן וגם בנשר ובקריות, אנשים שהיו חשופים לזיהום אוויר נוראי. מספר חולי הריאות היה גבוה מאוד, אלא שלא הייתה אז מודעות לנושא".

לצייר את הרחוב

בהשראת ארדון, יצא קניספל לרחובות, לשכונות העוני וצייר בסגנונו הריאליסטי ציורים בעלי אופי חברתי מובהק. קניספל הרבה לצייר על גבי בדים גדולי ממדים וברפרטואר שלו כמה וכמה סצנות רחוב מונומנטאליות הנחשבות ליצירות מכוננות בכרונולוגיה של הריאליזם החברתי הישראלי, ביניהם ”לשכת העבודה”, "חתימה על עצומת השלום" ו”רחוב בדמדומי שקיעה”. היסטוריון האמנות גדעון עפרת, ניתח את העבודות ומקצת מדבריו אנו מצטטים.

דמדומי שקיעה

ב-1954 הציג קניספל בתערוכה כללית בבית דיזנגוף (מוזיאון תל אביב) את ציורו הענק בצבעי שמן על בד, "רחוב בדמדומי שקיעה". זוהי תמונת הווי-רחוב ריאליסטית מלנכולית, מימין נראה נער בכובע-הקסקט, המוכֵר עיתון ערב לבורגני המשלם לו. מצד שמאל, יושב קשיש מזרחי ארוך-זקן כנראה קבצן, ועל ברכיו שרוע נכדו הקטן, בסמוך לו יושב כלבו. בתווך, בגבו אלינו, פניו אל דוכן קיוסק, ניצב בחור, נראה כעולה חדש. כל הדמויות הן סמלים של בני מעמדות נדכאים, והצייר מתאר אותן באופן ריאליסטי בכאבן ודכאונן.

"רחוב בדמדומי שקיעה" (186X 135 ס"מ): באישור יורשי האמן.

עצומת השלום

על העבודה 'החתימה על עצומת השלום' שהיא עבודה מונומנטאלית, מספר קניספל כי הוא ושמעון צבר חברו , היו בשוק בעכו בעת החתימה על עצומת השלום שארגנו חברי קיבוצים שכנים ואף חתמו עליה.

חתימה על עצומת השלום בעכו, 1953, שמן על בד, 195X 365 ס”מ, באישור יורשי האמן

כמעט נוגעות

על העבודה סיפר קניספל: "הדמויות התקבצו בשוק של עכו ביוזמת חברי קיבוץ עין המפרץ וכפר מסריק. שני הקיבוצים יזמו את עצומת השלום בשנת 1953. העמידו שולחן גבוה במרכז השוק והתחילו להחתים על פטיציה משותפת, ערבית ויהודית, למען השלום. זה היה רישום ששמעון צבר הכין. הייתי נוכח בזמן שזה קרה בשוק. בוודאי שחתמתי… מה שהיה חשוב לי זה לגלות את המאפיינים של שני העמים עם המורכבות הבעייתית שלהם, ולהעלות את זה על הבד על בסיס הרישום של שמעון. לפרש את הרישום של שמעון בשמן. ואז אני מגלה באמצעות הדמויות את הגיוון של האוכלוסייה היהודית – חלקה קיבוצניקית חלקה עירונית, ואת הגיוון של האוכלוסייה הערבית – חלקה פלאחים חלקה עירוניים. זה מה שעמד למול עיניי – לתת לזה את הביטוי האותנטי. יש קירבה בין היד מימין של הערבייה לבין היהודייה, הן כמעט נוגעות."

אוסף האומן מתפרסם בהיתר יורשי עיזבון האמן

יותר קל מלעשות שלום

כל פרט בציור חשוב לקניספל ולפי דבריו יש בו מסר:
"בצדה של הקומפוזיציה – פועל בניין שנושא על גבו לבנים ועולה במעלה המדרגות. כאילו אומר לעצמו – יותר קל להעלות את הלבנים במעלה המדרגות מלעשות שלום. כמו סיזיפוס שהעלה את האבן לראש ההר, ומראש ההר היא תמיד התגלגלה חזרה."

פרט מציור חתימה על עצומת השלום בעכו

הכלב החסר

ומכאן לציור השלישי המפורסם מכולם: "לשכת העבודה". הציור מצוי כיום בתצוגת קבע במוזיאון חיפה לאמנות וגם הוצג שם לראשונה בשנת 1957, מתאר מובטלים הממתינים מול לשכת עבודה נעולה בעיר חיפה וצובאים מול הדלתות. הוא מציג מציאות עגומה, פסימית, של חוסר אונים ושל חוסר תקווה. בתמונה זו חסר ייצור שמצוי בגרסה קודמת שצייר האמן. הכלב… והיא מוצגת לשיפוטכם.

לשכת העבודה שממול

קניספל סיפר על נסיבות היווצרותה: "קיבלתי מקצין העיר של חיפה את הקומה העליונה של הבניין בו היה ממוקם, כדי שאלמד שם חיילים בעלי כישרון לציור. ממול הייתה ממוקמת לשכת העבודה המרכזית, במקום שבו מאוחר יותר הוקם הבניין של סולל בונה. זה היה מבנה קלאסי מאבן. אנשים עמדו בחוץ והמתינו. בכל פעם לקחתי מישהו מהאנשים שעמדו שם, ושילמתי לו שכר יומי כדי שאני והחיילים שלמדו אצלי נצייר אותם. נוצרו אצלי הרבה סקיצות, וכך עלה בי הרעיון לציור הגדול של 'לשכת העבודה'.

הציור "לשכת העבודה" הצליח לשקף אווירה, תחושות, מצב חברתי ואישי שלא ניתן לו ביטוי נרחב באמנות הישראלית, ולימים נהפך לעבודה המייצגת של הז'אנר האמנותי כולו בארץ – האמנות המוחה של הריאליזם החברתי שצמח בחיפה. תנועה אמנותית שעסקה בתיאור המציאות הישראלית שלאחר קום המדינה, על בעיותיה החברתיות והפוליטיות של אותה התקופה – מצב כלכלי קשה וקליטה בעייתית של עולים מעדות המזרח.

תצלום העבודה "לשכת העבודה" גרסה א בהיתר עזבון האמן

ארדון עמד מאחורי

התנוחות הסטאטיות של היושבים והעומדים בציור אינן אלא שקט שלפני הסערה. השוואת הכלב בציור הנוכחי לכלב היושב ב"רחוב בדמדומי שקיעה" [1953-4] כלב מבוית, יושב, גופו מלא – תדגיש את סמליות החיה ב"לשכת העבודה" גרסה ג'.
ב-1978 סיפר גרשון קניספל על יחס השלטונות ליצירה: "כאשר שלחנו תערוכה למוסקבה ב-1956 שכלל את ציור "לשכת העבודה" היה לנו גב של החברה המתקדמת בארץ, שחייבה את המשך המגעים עם רוסיה. לא עמדנו לבד. כאשר אבא חושי ציווה להוריד תמונה שלי מהקיר ("לשכת עבודה"), בטענה שהיא מהווה תעמולה קומוניסטית, שהציור מגמתי ונועד להראות ליהודים שאין כאן עבודה ואין להם סיבה לעלות ארצה, עמד מאחורַי הצייר מרדכי ארדון, אשר חייֵב את הצגת התמונה.

עבודה אפורה למען רעיון גדול

"אנחנו אז באמת היינו שונים. חשבנו במושגים אחרים. ראינו עצמנו כמין קולקטיב, לא ציירים-אמנים גדולים, אלא אנשים שעושים עבודה אפורה למען רעיון גדול, כל אחד לפי כוחו. באנו עם מטען גדול מהשמאל, רוב רובנו, חוץ ממשה גת, בא מבתים זעיר-בורגנים, ואולי היו לנו רגשי אשמה. היינו יוצאים אל המעברות ואל הכפרים הערביים כדי למחות על ההסתגרות במגדל השן, כדי לראות ולחוש."

תפארת עצובה

בסופו של דבר, הציור "נעלם" ולא הגיע לתצוגה בברית המועצות. למזלו של קניספל הוא צייר מלכתחילה 2 גרסאות ונותרה אחת להשלמה. מאז נוצרו עוד כמה גרסאות וכולנו הרווחנו.
כל המעוניינים, יכולים לראותו ציור זה בשיא תפארתו העצובה, במוזיאון חיפה.

קניספל יצא לברית המועצות לתערוכה קבוצתית של אמנים מארץ ישראל, ואז הגיעה אליו לפתע ההצעה לבצע עבודת ענק בברזיל והחל פרק ב', פרק מרתק וממושך בחיי האמן.
על כך נוסיף ונספר בקרוב.
[סוף פרק א].

הגיבו כאן לכתבה

11 תגובות
  1. האמנים הנאורים החשוכים והאוצרים המחבקים אותם אמר/ה

    תנועת הריאליזם של השמאל הסהרורי, הייתה מנותקת בדיוק כמו מודעת האבל לסטאלין שפרסמת. מה שמדהים עוד יותר, שהאוצרים בימינו, המנסים להחיות את השמאל הקיצוני הגוסס, כמובן מחבקים את קניספל ואחרים כמוצאי שלל רב, בעודם יודעים שמי שהביא בסוף לשלום לא היתה תנועת הפועלים, ומי שהביא רווחה גדולה למעמדות המצוקה היה דווקא בגין והרויזיוניסטים, שחרור המשק והעם מזרועותיה של מפא"י והכרטיס האדום, אל משק תחרותי, משגשג, שבו לא מתדפקים על לשכת העבודה כדי לקבל פירורים, אלא הולכים ללמוד, מפתחים רעיונות ומקימים חברות ויוזמים. הסוציאליזם לא היה מעמד הפועלים, הוא היה מעמד אדוני הפועלים. אלו המשתמשים בפועל הפשוט, הנבער והנדכא כדי לקדם אג'נדות לעצמם, ובמקרה הזה, לקדם את קרנם בעיני המילייה שפרסם, הידהד והציג אותם לתפארת. כמו הקולנוע התועמלני העושה סרטים אנטי-ציוניים כדי לקבל פרסים בקאן, ככה האמנות התועמלנית נועדה לקבל פרסים והוקרה בטוריהם והיכליהם של מעריצי סטאלין ולנין, ששלטו בחלק גדול מהתרבות, ועד היום שודדים תקציבים גדולים לטובת חתרנות פאטטית, מאוסה, מיושנת.
    הכנסים שלהם נשמעים כמו שורת הספדים על הטעם הטוב, דרישות להכליל נרטיבים שקריים (שיח הנאכבות המביך של מי שניסו לייצר שואה ליהודי הארץ.. ותמכו בגלוי בנאציזם). את עלה התאנה שלהם מצאו בתחרות מוזרה על ציורי שואה ופסלי שואה, שאותה לא חוו כלל, שאותה לא יכלו לדמיין באמת. וכיום, בועטים ובזים לאמנים המציגים את השואה. כן עד כדי כך.
    אמנים ניצולי שואה לא נכנסו לאוספים. צאצאים של מרצחי יהודים, נכנסו גם נכנסו. כדי להתקבל בין המילייה המוזר הזה, צריך להקצין עוד ועוד, לספר על הדרה רק בפריזמה לאומנית (בעודם מדירים בעצם, למשל, אלפי ציירים דתיים וחרדיים, מדירים ציריים עולי ברית המועצות ומדירים מהאוספים ובכלל, את אלו המעיזים לא לצייר התרסות פוליטיות על הקנבס).
    קניספל לא רצה ללמד בבצלאל, מפני שלטעמו, ולטעם חבריו, היה זה מוסד יהודי וציוני, שרצה לייצר אמנות עממית לאומית בריאה ורעננה. בעוד שהם נמשכו לאמנות קודרת, מסיתה, אפילו אלימה בביטויה. ודי אם נראה מה יצא לאמנים האלו מהפה כשפתחו אותו. שנאת האחר – האחר היהודי הדתי – שצפה את שפתיהם. מהשנאה של נתן זך עד מנשקי המזוזות של גרבוז. כל פעם אנו נזעקים עד כמה שחור ומזוהם מוחיהם של הנאורים בעיני עצם. נסיונות להשכיח זאת, לא יעזרו. כל מקבלי הפרסים, שונאי הדת היהודית, שונאי היהודי, שונאי הציוני, שונאי האחר שבתוך עמם, שונאי ארצם, שונאי קודשיהם… שלא יטיפו לנו דבר על סובלנות ונאורות. הם החושך והבור.

    1. יובל שלמה אמר/ה

      התמלאתי עצב רב למקרא הדברים הקשים נגד האמן קניספל, מצד אדם זועף שמתעב ציור ריאליסטי – חברתי שהתפתח דווקא בחיפה ( נפתלי בזם, רות שלוס, ואליהו גת). אדם שכנראה חובב ציור פיוטי – אולי אמן מתוסכל – שמסתיר את זהותו , ובין השאר מתקומם על יצירות קניספל המתעדות את השואה . הכותב מציג את האמן שברח מגרמניה הנאצית כאחד המשתתפים ב"תחרות מוזרה על ציורי שואה ופסלי שואה, שאותה לא חוו כלל, שאותה לא יכלו לדמיין באמת". טיעון מוזר. האם חווית השואה אפשרית רק למי שהיה פיזית באוושוויץ ? האם את סיפור המבול יכול לספר רק מי שהיה על תיבת נוח ? החלטתי להקדיש לנושא קניספל והשואה פרק מיוחד בו אציג את תרומתו להנצחת השואה.

  2. דר רחל גיתאי פיזם אמר/ה

    בסך הכל ראוי לומר אמת.על חיפה האדומה .
    שלא יכולת לעבוד נורמלי ללא פנקס אדום
    ואבי הצדיק נח רוזנבליט האכיל בה אלפי בעלי עסקים שקרסו במיתון כמו מגדל קלפים
    אשר לצייר קניספל. "סוציולוזים " קומוניסטי לא חביב על עולם האומנות בכלל בכל העולם ערך עבודות האומנות האלו מוערך.בערכים כלכליים מזעריים .
    ואישית מדובר על אומן מאוד בינוני שהיה אדם נחמד.
    בעולם.האומנות מה שקובע הוא מכירות לאספנים.
    ולא" נישוק " ישבן ראשי העיר חיפה
    ועבודות מוזמנות באיכות גרועה מודבקות לנצח על קירות .
    אומנות פוליטית היא תחתית מיץ הזבל של עולם האומנות .
    כמי שבחרה באמת שלה
    ונמצאית מעל 30 שנה בכל אוספי האומנות הגדולים בעולם. אוספים פרטיים סגורים והובילה עליה את כל עולם האומנות העיצוב הארכיטקטורה של דרום אפריקה
    והכפר האורגני הגדול בעולם :
    Brynsyon organic
    Village market
    אליו באים מעל מיליון איש חולים וחוזרים בריאים
    בכל שנה !
    מהם כמות ענקית מכל אירופה .
    אני יכולה להעריך את קנינספל כאומן ביננוני בשיטת חבר מביא חבר. בשיטה זו הפועלת בישראל
    מעל 70 שנה יותר מ50 אומני שמאל כבר קבלו תוארים וכיבודים כולל משרות באקדמיה של עשרות אלפי שקלים לחודש. כולל פרסי ישראל
    בישראל למעשה אין כתוצאה מכך אומנות
    האומנות פוליטית ומגוייסת
    כמו בתקופת אנו באנו ארצה
    ואיש מהאומנים הללו אינם מעורכים בעולם

  3. לנה כרמי אמר/ה

    זוכרת את גרשון קנניספל. לאביו היתה חנות לרהיטי תינוקות ברחוב החלוץ. חברתי היפה אביבה שיתפה אותי ברעיון שכאשר הכירה לראשונה את גרשון קניספל הציע לה שיפסל אותה במבואות חיפה. בת למשפחה שמרנית מעט נבהלה. וחשבה מה פתאום? מאז עקבתי אחרי הפסלים שקישטו קירות העיר הכוונה לתמונות בצורת תבליטים. זוכרת שסיפרו שחי בברזיל. הכתבה מאד מאד ריתקה אותי. חידשה לי דברים במיוחד באמנות וביצירה של קניספל שלא היכרתי.

  4. רפי רפול - חסון.חיפה,עיתונאי אמר/ה

    כתבה מהממת ידידי הטוב שלמה יובל. יישר כוח לך. שאתה מביא לנו דיוחים כאלה . ממלמדך השכלתי שלמה.שבת שלום.

  5. זלמן אמר/ה

    איפוא הציור האייקוני "אלה תולדות חיפה" ?

  6. אפרופו רחוב החלוץ אמר/ה

    היום רחוב החלוץ – דורש חילוץ.
    ברחוב השומר – דרושה שמירה.
    ברחוב הרצל – המרפסות מסוכנות.
    ברחוב הנביאים – מפחיד להתנבא מה יקרה.
    ברחוב בלפור – מכריזים על סגירת בתי ספר.
    ברחוב ביאליק – כותבים רק מכתבי התראה על חוב.
    ואפשר כך להמשיך, אך מי יודע אם צריך.
    הדר נפלה ולא תשוב, משם דבר, לדבר עצוב.

  7. עירית+לנדסברגר אמר/ה

    תודה רבה, עץמאד עניין אותי. נחכה לבאות. תודה על השיתוף. 🤗🙏

  8. צפוני אמר/ה

    מעניין מאוד,אמן מוכשר שלא זכה להערכה בהתאם לכישרונו

  9. ברגר בטי (שורץ) אמר/ה

    קניספל היה המורה שלי באורט אסיף בחיפה בשנת 1975, נהנתי להיזכר בו ובמורשתו תודה.

  10. שכונה ד אמר/ה

    מוכשר ומוערך
    אבל מי שהאמין בסטלין הנורא ובשלום עם עם מזויף שמאמין עד היום שישליכו אותך מכאן לפי עקרונות תןףורת השלבים
    הוא כפי שאמי המנוחה נהגה לומר ביידיש
    # לא חכם גדול ולעומת זאת לא טיפש קטן "

הגיבו כאן לכתבה