קניספל – אמן חיפאי נביא ולא בעירו • שלמה יובל

גרשון קניספל – מסע בפרקי חייו | חלק א'

היום אני מתחיל במסע לרימום זכרו של אמן חיפאי שלא זכה לכבוד המגיע לו, ומימש במלואה את האמירה העצובה ש"אין נביא בעירו". העוברים והשבים ברחובות חיפה ובגניה, נתקלים בפסליו ותבליטיו וספק אם יודעים הם לשייכם לאדם שאת סיפורו נספר כאן בסדרת פרקי חיים.

ראו נא כמה מיצירותיו והשיבו: האם ידעתם מי הוא יוצרן?

נתחיל מבראשית

קניספל נולד בקלן שבגרמניה בשנת 1932, עלה לישראל עם הוריו בשנת 1935 בעקבות עליית הנאציזם והתעצמות רדיפת היהודים. הילד "התחנך" בבתי ספר עממיים בחיפה וכעולה חדש "יקה", לא נקלט חברתית וסבל מהצקות רבות בשל מוצאו הגרמני.

בצר לו, מצא דלת פתוחה בבתי הילדים הפלסטינים של שכונות סמוכות בעיר התחתית, בהן ואדי סאליב, ולמד לחבב ערבים. מטעם לא ברור, אולי קשיי הסתגלות בצירוף מצוקה כלכלית, נשלח גרשון לכמה שנים לקיבוץ שריד, קיבוץ "השומר הצעיר" בעמק יזרעאל, וטופח שם ע"י משפחת אמנה. הקיבוץ היה חממה אידאולוגית של חסידי הסוציאליזם הסובייטי. כדי להבין את שטיפת המוח אליה נחשף הנער, בחרתי להציג מודעת אבל לזכר סטאלין משנת 1953. מרתק מבחר המילים שנבחרו ע"י מפלגה ציונית, מפ"מ, לתאר מנהיג נערץ. הנה כך סברו חברי מפלגה ציונית – מפ"מ.

נפשו החצויה של המשורר

השופר הגדול של הערצת המנהיג היה המשורר הכריזמטי אלכסנדר פן, שנפשו הייתה חצויה ומטלטלת בין אהבת המולדת הרוסית בנוסח הקומוניסטי לשיבת ציון למולדת.

בשירה חוצבת להבות ונאומים חריפים הטיף פן למאבק חברתי אלים להגשמת הסוציאליזם בנוסח סטלין.

נראה כי חוויית שנות האמנה והחיבוק החם שקיבל מילדי ואדי סאליב וניסנאס ושכנים בדואים שפגש בשדות ליד הקיבוץ, עיצבו את תפיסת עולמו האוהדת למיעוטים ולנדכאים, לבני אדם נרמסים באשר הם, ודבקו בו למשך כל ימי חייו. בשריד החל קניספל לצייר והתעודד מן התוצאות.

הנער חזר לבית הוריו, השלים בגרות ונרשם לשיעורי רישום בירושלים כהכנה לתחילת לימודיו ב"בצלאל החדש" לאחר השירות הצבאי, שם הכיר מורה כריזמטי – הצייר מרדכי ארדון שאחראי לעיצוב דרכו האמנותית.

תנועות הזמן

ארדון שמר אמונים כל ימיו לערכים שרכש מאז ילדותו, בשטעטל בפולין, ואחר כך בבית הספר באוהאוס ובחוגים סוציאליסטיים באירופה. בגרמניה למד ולימד והיה פעיל אמנותית-פוליטית בחוגים מרקסיסטיים גרמניים. ב-1926 הציג בברלין עם "קבוצת נובמבר" המרקסיסטית. עם עליית הנאציזם מיעט לצייר מאחר שהאמין כי על האמן 'להתגייס לתנועות המהפכניות של הזמן'. ארדון כיוון למבט על האדם העמל הנשקף מן החלון של סטודיו האמן ולא לנוף ולרומנטיקה שבשיבת ציון.

תלמידי ארדון נחשפו ב"בצלאל החדש" לסגנון ציור ריאליסטי שישקף את מצב האדם בחברה. הפועל, המהגר, הנרדף. ל-קניספל התאימה גישה זו ככפפה ליד. בעולם האמנותי של ארץ ישראל בשנות הקמת המדינה, הריאליזם החברתי היה בעמדת מיעוט אמנותית. מרבית הציירים התאגדו ב-1948 במסגרת "אפקים חדשים" ביזמת זרצקי, שטרייכמן, סטימצקי. התאגדות זו נטתה לציור מופשט, מתפעל מן האור והנוף, ניטרלי וא-פוליטי ולעיתים פיוטי לפי מיטב המסורת שהתפתחה באירופה, למעט ברוסיה הסובייטית.

אמנים נאמנים לדרכם, בעלי השקפת עולם פוליטית – ביקורתית דוגמת קניספל ובזם, סבלו מהחרמה מצד חברים ואוצרים חסידי אסכולות אמנותיות מתחרות. רובם לא הוצגו במוזיאונים עקב חרמות שנמשכו שנת דור.

"לזכור ולא לשכוח"

קניספל סיים לימודיו בבצלאל בשנת 1954 ובאותה שנה גם הצטרף למפלגה הקומוניסטית; מעניינת במיוחד עבודת הגמר שהגיש לקראת קבלת תעודת הסיום. הייתה זו עבודה של הדפסי אבן של שירי משוררים מצוירים, שמקיימים דיאלוג עם קבוצת שירי מחאה, באמצעים של רישום וקליגרפיה (אות בעיצוב התלמיד), בחוברת "שירי דור".

קניספל בחר להבליט מתוך השירים שעיטר, שורה אחת משירת שלונסקי, שיר ה"נדר" שהפכה צו מנחה ביצירותיו בנושא השואה, "נדרתי הנדר: לזכור את הכל, לזכור ולא לשכוח".

במהלך שנות יצירתו מצא קניספל את עצמו מאייר שירי משוררים שהקנו לו שם בעולם. ידועה במיוחד עבודת האיורים לפואמת "מסע הצלב של הילדים" של ברטולד ברכט הגרמני, שהוצגה במוזיאון הכט בחיפה.

"הנגד"

כחבר המפלגה הקומוניסטית גויס קניספל לאייר ספר שירים של אלכסנדר פן "בעד הנגד" וכעבור שנים את ספרו "לאורך הדרך". ידועה מכל פואמת ה"נגד" שנוצרה ב-1935 ו"עודכנה" בשנות ה50 למאה הקודמת בהתאמה להתעצמות הנטייה לקומוניזם צרוף מצד פן.

"… וּבְאֵין מוֹצָא עוֹד, הַכְנִיפוּ הַצַּעַד
וְהַכּוּ בַּגַּרְדֹּם בְּתוֹתָח אָדֹם.
קַצְּצוּ אֶת הַיָּד,
אֲשֶׁר לִגְרוֹנְכֶם חוֹנֶקֶת,
וְהִלָּחֲמוּ בְּעַד
הַנֶּגֶד!…"

פואמה זו דוקלמה בטקסים לאומיים דוגמת י"א באדר ובאירועים מעמדיים כחגיגות 1 במאי. התוכן האלים השפיע מאד על הלכי הרוח של צעירים בתקופת המאבק לסיום המנדט והקמת מדינת ישראל, ובהם קניספל.

המעברה הכי גדולה

בתום לימודיו הוצעה לקניספל משרת הוראה בבצלאל, אך הוא דחה אותה והעדיף לחזור לחיפה.
וכך הסביר את החלטתו:
"כשסיימתי את לימודיי בבצלאל, הציעו לי להישאר שם כמרצה, אבל מבחינה אידאולוגית אמרתי לעצמי שאני יכול לתרום יותר אם אחזור לחיפה. אני בחרתי ללמד במעברה בכפר אתא ובנשר, שם למדו ילדי הפועלים שעבדו בנשר".

קניספל לימד והתחיל ליצור עבודות ששייכו אותו לזרם הריאליזם החברתי. חיפה מלאה בנושאים לציור, את הקשיים החברתיים והכלכליים בשנותיה הראשונות של המדינה וכן את מצבם של הפלסטינים שנותרו בשטחה. כפי שאמר קניספל: "כאן הייתה המעברה הכי גדולה, שער העלייה. כאן היה הריכוז הכי גדול של תעשיות כבדות. כאן היו הרבה תושבים קשי יום, כאן וגם בנשר ובקריות, אנשים שהיו חשופים לזיהום אוויר נוראי. מספר חולי הריאות היה גבוה מאוד, אלא שלא הייתה אז מודעות לנושא".

לצייר את הרחוב

בהשראת ארדון, יצא קניספל לרחובות, לשכונות העוני וצייר בסגנונו הריאליסטי ציורים בעלי אופי חברתי מובהק. קניספל הרבה לצייר על גבי בדים גדולי ממדים וברפרטואר שלו כמה וכמה סצנות רחוב מונומנטאליות הנחשבות ליצירות מכוננות בכרונולוגיה של הריאליזם החברתי הישראלי, ביניהם ”לשכת העבודה”, "חתימה על עצומת השלום" ו”רחוב בדמדומי שקיעה”. היסטוריון האמנות גדעון עפרת, ניתח את העבודות ומקצת מדבריו אנו מצטטים.

דמדומי שקיעה

ב-1954 הציג קניספל בתערוכה כללית בבית דיזנגוף (מוזיאון תל אביב) את ציורו הענק בצבעי שמן על בד, "רחוב בדמדומי שקיעה". זוהי תמונת הווי-רחוב ריאליסטית מלנכולית, מימין נראה נער בכובע-הקסקט, המוכֵר עיתון ערב לבורגני המשלם לו. מצד שמאל, יושב קשיש מזרחי ארוך-זקן כנראה קבצן, ועל ברכיו שרוע נכדו הקטן, בסמוך לו יושב כלבו. בתווך, בגבו אלינו, פניו אל דוכן קיוסק, ניצב בחור, נראה כעולה חדש. כל הדמויות הן סמלים של בני מעמדות נדכאים, והצייר מתאר אותן באופן ריאליסטי בכאבן ודכאונן.

עצומת השלום

על העבודה 'החתימה על עצומת השלום' שהיא עבודה מונומנטאלית, מספר קניספל כי הוא ושמעון צבר חברו, היו בשוק בעכו בעת החתימה על עצומת השלום שארגנו חברי קיבוצים שכנים ואף חתמו עליה.

כמעט נוגעות

על העבודה סיפר קניספל לזיוי ברמן, אוצרת וחוקרת אמנות, בספטמבר 2017: "הדמויות התקבצו בשוק של עכו ביוזמת חברי קיבוץ עין המפרץ וכפר מסריק. שני הקיבוצים יזמו את עצומת השלום בשנת 1953. העמידו שולחן גבוה במרכז השוק והתחילו להחתים על פטיציה משותפת, ערבית ויהודית, למען השלום. זה היה רישום ששמעון צבר הכין. הייתי נוכח בזמן שזה קרה בשוק. בוודאי שחתמתי… מה שהיה חשוב לי זה לגלות את המאפיינים של שני העמים עם המורכבות הבעייתית שלהם, ולהעלות את זה על הבד על בסיס הרישום של שמעון. לפרש את הרישום של שמעון בשמן. ואז אני מגלה באמצעות הדמויות את הגיוון של האוכלוסייה היהודית – חלקה קיבוצניקית חלקה עירונית, ואת הגיוון של האוכלוסייה הערבית – חלקה פלאחים חלקה עירוניים. זה מה שעמד למול עיניי – לתת לזה את הביטוי האותנטי. יש קירבה בין היד מימין של הערבייה לבין היהודייה, הן כמעט נוגעות."

יותר קל מלעשות שלום

כל פרט בציור חשוב לקניספל וכפי שסיפר לזיוי ברמן, יש בו מסר:
"בצדה של הקומפוזיציה – פועל בניין שנושא על גבו לבנים ועולה במעלה המדרגות. כאילו אומר לעצמו – יותר קל להעלות את הלבנים במעלה המדרגות מלעשות שלום. כמו סיזיפוס שהעלה את האבן לראש ההר, ומראש ההר היא תמיד התגלגלה חזרה."

הכלב החסר

ומכאן לציור השלישי המפורסם מכולם: "לשכת העבודה". הציור מצוי כיום בתצוגת קבע במוזיאון חיפה לאמנות וגם הוצג שם לראשונה בשנת 1957, מתאר מובטלים הממתינים מול לשכת עבודה נעולה בעיר חיפה וצובאים מול הדלתות. הוא מציג מציאות עגומה, פסימית, של חוסר אונים ושל חוסר תקווה. בתמונה זו חסר ייצור שמצוי בגרסה קודמת שצייר האמן. הכלב… והיא מוצגת לשיפוטכם.

לשכת העבודה שממול

קניספל סיפר על נסיבות היווצרותה: "קיבלתי מקצין העיר של חיפה את הקומה העליונה של הבניין בו היה ממוקם, כדי שאלמד שם חיילים בעלי כישרון לציור. ממול הייתה ממוקמת לשכת העבודה המרכזית, במקום שבו מאוחר יותר הוקם הבניין של סולל בונה. זה היה מבנה קלאסי מאבן. אנשים עמדו בחוץ והמתינו. בכל פעם לקחתי מישהו מהאנשים שעמדו שם, ושילמתי לו שכר יומי כדי שאני והחיילים שלמדו אצלי נצייר אותם. נוצרו אצלי הרבה סקיצות, וכך עלה בי הרעיון לציור הגדול של 'לשכת העבודה'.

הציור "לשכת העבודה" הצליח לשקף אווירה, תחושות, מצב חברתי ואישי שלא ניתן לו ביטוי נרחב באמנות הישראלית, ולימים נהפך לעבודה המייצגת של הז'אנר האמנותי כולו בארץ – האמנות המוחה של הריאליזם החברתי שצמח בחיפה. תנועה אמנותית שעסקה בתיאור המציאות הישראלית שלאחר קום המדינה, על בעיותיה החברתיות והפוליטיות של אותה התקופה – מצב כלכלי קשה וקליטה בעייתית של עולים מעדות המזרח.

ארדון עמד מאחורי

התנוחות הסטאטיות של היושבים והעומדים בציור אינן אלא שקט שלפני הסערה. השוואת הכלב בציור הנוכחי לכלב היושב ב"רחוב בדמדומי שקיעה" [1953-4] כלב מבוית, יושב, גופו מלא – תדגיש את סמליות החיה ב"לשכת העבודה" גרסה ג'.
ב-1978 סיפר גרשון קניספל על יחס השלטונות ליצירה: "כאשר שלחנו תערוכה למוסקבה ב-1956 שכלל את ציור "לשכת העבודה" היה לנו גב של החברה המתקדמת בארץ, שחייבה את המשך המגעים עם רוסיה. לא עמדנו לבד. כאשר אבא חושי ציווה להוריד תמונה שלי מהקיר ("לשכת עבודה"), בטענה שהיא מהווה תעמולה קומוניסטית, שהציור מגמתי ונועד להראות ליהודים שאין כאן עבודה ואין להם סיבה לעלות ארצה, עמד מאחורַי הצייר מרדכי ארדון, אשר חייֵב את הצגת התמונה.

עבודה אפורה למען רעיון גדול

"אנחנו אז באמת היינו שונים. חשבנו במושגים אחרים. ראינו עצמנו כמין קולקטיב, לא ציירים-אמנים גדולים, אלא אנשים שעושים עבודה אפורה למען רעיון גדול, כל אחד לפי כוחו. באנו עם מטען גדול מהשמאל, רוב רובנו, חוץ ממשה גת, בא מבתים זעיר-בורגנים, ואולי היו לנו רגשי אשמה. היינו יוצאים אל המעברות ואל הכפרים הערביים כדי למחות על ההסתגרות במגדל השן, כדי לראות ולחוש."

תפארת עצובה

בסופו של דבר, הציור "נעלם" ולא הגיע לתצוגה בברית המועצות. למזלו של קניספל הוא צייר מלכתחילה 2 גרסאות ונותרה אחת להשלמה. מאז נוצרו עוד כמה גרסאות וכולנו הרווחנו.
כל המעוניינים, יכולים לראותו ציור זה בשיא תפארתו העצובה, במוזיאון חיפה.

קניספל יצא לברית המועצות לתערוכה קבוצתית של אמנים מארץ ישראל, ואז הגיעה אליו לפתע ההצעה לבצע עבודת ענק בברזיל והחל פרק ב', פרק מרתק וממושך בחיי האמן.
על כך נוסיף ונספר בקרוב.
[סוף פרק א].