“קיבלתי את המתנה הזו -להיות אתיופי” • 100 יצירות אומנות על לוח מודעות ברחובות חיפה • מ- 11/3/21

“פעולה רדיקלית של הנכחה במרחב, זה תיקון, זו הנדסה חברתית” • גלריה עירונית חדשה בחיפה

“100 זריחות ביממה”

התערוכה “100 זריחות ביממה”, המוצגת על גבי מאה לוחות מודעות הפרוסים ברחבי חיפה, באה לפרק את הסטיגמות. בפשט – 12 אמנים יוצאי אתיופיה, המציגים סיפור של קהילה, של תרבות, של עולם לא מוכר מספיק. בדרש – זה מורכב מזה. “זו פעולה רדיקלית של הנכחה במרחב, זה תיקון, זו הנדסה חברתית”, אומרת ולריה גסלב, חיפאית ואוצרת התערוכה, אשר עבדה בשיתוף פעולה הדוק עם שותפות חיפה בוסטון ובתמיכת אגף התרבות בעיריית חיפה.

ולריה, למה דווקא התערוכה הזו?

“כשאני מסתכלת על העיר, אני קוראת אותה כמו טקסט”, היא פותחת. “מבחינה חזותית, אפשר לראות שזה מקום של גברים אשכנזים ציונים – שמות הרחובות, הפסלים, הארכיטקטורה, למי מותר ולמי אסור, למי יש ולמי אין מקום. מי, הודות לכל זה, מרגיש שייך, ומי מרגיש אורח”, היא אומרת בזמן שאנחנו יושבים בשכונת בת גלים, בין רחובות יעקב כספי לאהרון רוזנפלד. “וכמו שהשם שלי מגלה לך, גם אני התחלתי את החוויה הישראלית שלי בתור אורחת”.

היא נולדה בברית המועצות, עלתה לישראל, דרום אפריקה, ארצות הברית וחזרה לישראל. אורחת ארעית. “המטרה בתערוכה היא להראות איך אומנות יכולה לעשות תיקון במרחב, לתת ביטוי לקולות שלא נמצאים בו, כדי לגרום לאנשים להרגיש יותר שייכים”.

ולריה גסלב (צילום: עומר מוזר)
ולריה גסלב (צילום: עומר מוזר)

“פעולה אגרסיבית עם חיוך”

מה יש בתערוכה?

“פעולה אגרסיבית לשינוי פני העיר, עם חיוך, באהבה”, היא מחייכת ולא שוכחת להזכיר את הטיימינג, זמן בחירות בהן מתמודדים ראשי מפלגות – לפיד, בנט, סער נתניהו – ניחשתם נכון, גברים לבנים אשכנזים. “הם מעודדים אותנו להסתכל על האחר כאויב, כסכנה, כמישהו שצריך לבלום אותו. זה שהפעולה הזו קורית, זה חשוב”. בפועל, 12 אמנים מכל הארץ, מאה לוחות ברחבי העיר, למשך חודש. “זה כמו זריחות, מאירות את המרחב לרגע, מזמינות אותנו להשתהות ונותנת לנו תירוץ להסתכל לצדדים”.

מה את רוצה שעובר האורח ירגיש בהשתהות?

“אני רוצה שהוא יחווה הפתעה, אני רוצה לנער אנשים ממרוץ העכברים האוטומטי שאנחנו נמצאים בו”. היא מוסיפה, “אני רוצה לתסבך אנשים, להציג להם מציאות מורכבת, תראה לדוגמה את זה”, היא מצביעה על לוח שנמצא לימיננו, “זו אומנית בשם רינה, מלוד, ובעבודה הספציפית הזאת היא נוגעת במגדר. הקעקועים הנמצאים על הצוואר של הגבר, הם של נשים והשמלה שהיא לובשת עם המקטרת בפה, זה של גברים”. גם העבר והעתיד משחקים תפקיד בתמונה, “המשקפיים שהם מרכיבים הם חלק ממה שנקרא AFRO FUTURISM , זה מושג בתחום האומנות השחורה שמדמיין את האפריקאיות לא כפרימיטיבית הכפרית של פעם, אלא דווקא כעתיד”.

שיחה על מגדר (צילום: עומר מוזר)
שיחה על מגדר (צילום: עומר מוזר)

“BLACK LIVES MATTER”

מה למדת במהלך העבודה על התערוכה?

“זאת קהילה שנמצאת בתהליך של גיבוש זהות”, היא מסבירה, “התערוכה היא כמו עיתון אלטרנטיבי, היא באה לספר לנו על הדבר הזה שנקרא אתיופים, לא רק דרך האלימות המשטרתית, או ניקוי בתי חולים, או מה זה להיות שחור, אלא בכל מיני מובנים. הגישה שלהם ליהדות, העלייה לארץ דרך סודן, ההתמודדות עם תנועת BLACK LIVES MATTER, זה דבר מאד מורכב, שאני חושבת שאם מסתכלים על התמהיל של התערוכה, אפשר לראות את כל זה”.

“הסטראוטיפ תמיד נמצא שם”

“ההשראה שלי מגיעה מהיום-יום, מהסביבה, מהאנשים שאני מדבר איתם, מהשאלות שיש לי בראש”. אומר שמעון וונדה, חיפאי בן 31, אחד מ-12 האומנים שלקחו חלק בפרויקט. התערוכה הציפה אצלו שאלות חדשות – על זהות, על התרבות, על ההיסטוריה של הקהילה שממנה הגיע והתשובות – מוצגות לראווה.

איזה סוג של אומנות אתה עושה?

“אם תראה את העבודות שלי, הן מאד מגוונות”. מעידות על כך עשרות התמונות המפוזרות בחלל הסטודיו שלו שנמצא במתחם הפירמידה. “הקו המחבר ביניהן זה דיוקנאות. מאז ומתמיד ציירתי פנים, יש בהן המון רגש. אחד יסתכל על היצירה ויגיד שהוא מרגיש עצב או משהו אפל, אבל עם המון כוח. השני, יראה שמחה. כל אחד לוקח את זה למקום שלו”. במקרה שלו, המסר מתחיל מהחומרים – “צבעי מים, אקריליק, גרפית, פחם, אייר בראש, ספריי, שמן, מלא חומרים שדרכם אני לומד על מה אני רוצה לצייר”.

שמעון וונדה (צילום: עומר מוזר)
שמעון וונדה (צילום: עומר מוזר)

“זה נס שזה באמת קרה”

איך התערוכה הזו נגעה בך?

העבודה על הפרויקט בחודש האחרון, גרמה לי להתבונן על עצמי”. עד התערוכה, לאומנות שלו לא היה נושא, היום המסר התחדד. “הבנתי שאני רוצה להשתמש בהיסטוריה של הקהילה שלי, בעלייה לארץ, בשפה, ביצירות שלי. החודש הבאתי חומרים של פחם כדי ליצור דמות שחורה בליווי טיפוגרפיה אמהרית ברקע”. הוא מוסיף, “מעבר לזה, הבנתי כמה שברירית הייתה ההגעה של יהודי אתיופיה ואיזה נס זה, שזה באמת קרה”.

 איך המשפחה שלך הגיעה?

“כמו הרבה משפחות אחרות, המשפחה שלי הגיעה בהליכה ארוכה וקשה דרך סודן וטיסה לארץ, ברצון עז להגיע לארץ הקודש”. הוא ממשיך, “זה מסע שיכול לקרות רק אם יש לך אמונה חזקה שאתה לא יכול לקיים אותה במדינה שלך – להגיע לישראל, לחזור הביתה. כששהייתה להם את ההזדמנות, הם לא חשבו פעמיים”.

הוא עצמו נולד שנה אחרי עלייתם לארץ, וכשכגדל, תפס את תפקיד המבוגר האחראי. “בתור בן לשני הורים עם קשיי קליטה, הייתי צריך לעזור להורים שלי בדברים הכי בסיסיים, הכי יום-יומיים, לתווך להם את הישראליות שעדיין לא מושרשת בהם.”  

ג'נט בלאי (צילום: עומר מוזר)
ג’נט בלאי (צילום: עומר מוזר)

“איזה יופי, איפה האומן?”

בתור ילד, הרגשת גזענות?

“הרגשתי ואני עדיין מרגיש את זה, זה תמיד נמצא שם”, הוא משתף, “הסטריאוטיפ הזה של להסתכל על מישהו חיצונית ולהגדיר אותו לפי איך שהוא נראה, אני אתן לך דוגמה, כשציירתי בחוץ, היו כמה פעמים שהגיעו אנשים, ראו אותי עם מסכה, עם צבעים ואמרו ‘איזה יופי’, ‘איפה האומן’?, הם ראו אותי מלוכלך מצבעים, מצייר ולא עשו את הקישור שהציור היפה שהם רואים עכשיו, זה אני ציירתי”. הוא מצביע על הסיבה לכך. “זה לא ממקום רע, זה מחינוך לא נכון, חינוך שלא מסביר שבן אדם עם פיגמנט שונה, תרבות שונה, הוא בן אדם בפני עצמו”.

הוא מספר גם מה הרוויח מזה: “כשאתה נתקל בגזענות כל החיים שלך, אתה מפתח אינטליגנציה רגשית, אתה שם לב לדברים, אתה נהיה חד, להבדיל מאנשים שלא חיו כמוני, שאין להם את המתנה הזאת – להיות שחור”.

אפרים ווסה (צילום: עומר מוזר)
אפרים ווסה (צילום: עומר מוזר)

ספר על איזו עבודה מהתערוכה שאתה מחובר אליה במיוחד.

“זה סגור פה בניילון, רוצה לראות?”, הוא שואל תוך כדי שהוא לוקח סכין יפנית ופותח את הניילון הנצמד. “זה מופשט, אין פה משהו מובן מאליו. היצירה הזאת מלאה בבלאגן של דימויים שונים והמון פרצופים עם הבעות שונות, זו אחת היצירות היחידות שגרמו לי לשתף ברשתות החברתיות כדי לקבל חוות דעת ושם ליצירה”.

החיתוך של הניילון נשמע חד, כאילו קורע מעצמו את ההפרדה בינו לבין העולם. “יש כאלה שאמרו כעס, המולה, מסיבה, כיף, אחווה, כל אחד בוחר מכל התמונה הזאת על מה להיתפס”. הציור יצא בשלמותו מן הניילון, נותר חשוף, המום, כמו עובר אורח אל מול אומנות על לוח מודעות. “אני רוצה שבן אדם ברחוב יראה את זה וזה ייתן לו חוזק, כוח, זה יביא לו תשובות על שאלות שלו יש”.

בלבול - של וונדה (צילום: עומר מוזר)
בלבול – של וונדה (צילום: עומר מוזר)

לסיום, מסר שאתה רוצה להעביר?

“וואו”, הוא לוקח נשימה כדאי לחשוב. “שכולם יבואו בתור בני אדם. עם חיוכים, אהבה, וייבים טובים ואומנות שאפשר ליהנות ממנה”.


יצירות התערוכה “100 זריחות ביממה” מפוזרות ברחבי חיפה, חפשו אותן על גבי לוחות המודעות,

הגיבו כאן לכתבה

7 תגובות
  1. מירי אמר/ה

    איזה רעיון אדיר, ותודה לך עומר שחשפת בפנינו את המידע על התערוכה הייחודית הזאת!

  2. רם אמר/ה

    יופי של רעיון, יופי של עבודות. מאיר עיניים ופותח את הלב…
    במיוחד לראות את היופי של העדה האתיופית שאיכשהו נבלעת בסטיגמות, בסטריאוטיפים ובגלי מחאות.
    מתבקש עוד.
    כן ירבו. משדרג את העיר, את הרחובות.

  3. מירלה אמר/ה

    אפשר לעשות תערוכה שנוגעת בנשים.אשה באומנות רק נשים יציגו ציורי8 ופסלים ברחובות חיפה זה זמן האישה אני כם אישה וגם אומנית
    לכל אישה יש סוד בחיים משהו שלא יכולה לחשוף..בצו3ה כזו או אחרת זה הזמן שנשים יביעו את סודותיהן הטובים והרעים באומנות ברחובות לא רק על לוחות מודעות…יותר מזה..

  4. רפי רפול - חסון.חיפה אמר/ה

    יצירות נהדרות. שבת שלום.

  5. ערן אמר/ה

    רעיון מעולה, יצירות נפלאות!

  6. אייל אמר/ה

    מותר לשאול מדוע זה מחוץ לכתלי המוזיאונים והגלריות?
    למה לאתיופים מגיע רק לוחות מודעות?
    למה תערוכה כזו לא מוצגת במוזיאון לאמנות או בגלרית הפירמידה?
    למה הכתב לא שואל את השאלות האלו – האם אגף התרבות בעיריה לא מכיר את המוזיאונים ולא יכל לעניין אותם בתערוכה כזו? האם שותפות בוסטון לא מכירה במוזיאונים ובגלריות?
    למה לרדד את האמנות האתיופית לדרגת לוח מודעות?

  7. נטע אמר/ה

    יפה מאוד , תודה רבה שעליתם לישראל , הענקתם לכולנו הזדמנות , לחדש את המהמציאות הישראלית
    אני בטוחה שהבאתם לכאן עליה רוחנית עבור כולנו
    גם אם זה מרגיש אחרת

הגיבו כאן לכתבה

תודה על המשוב. לאן תרצו להמשיך מכאן?

  1. להגיב לכתבה
  2. לדף הבית של חי פה
  3. למדור תרבות ואירועים בחיפה
  4. סגור והמשך בכתבה זו