אביגיל גדרון שהיתה מורה ומחנכת במשך יותר משלושים שנה בבית הספר עירוני א' בחיפה, ולימדה דורות של תלמידים, הלכה היום לעולמה. הידיעה על מותה התקבלה בעצב כבד אצל כל מי שהכירה. תלמידיה לשעבר מעידים עליה כי היתה דמות מופת עבורם, אשר שליחות החינוך זרמה בעורקיה ובעיקר, שמעולם לא ויתרה על אף ילד, התעקשה על כל תלמיד ותלמיד שלה ורבים מהם, הגיעו להישגים מרשימים בחייהם, בזכותה.
הדברים שכתב לזכר אביגיל, תלמידה לשעבר, עו"ד ואדריכל ליאור דץ, יעידו על כך:
אומרים שילד (תלמיד) צריך מזל בחיים.
פרופ' עליזה שנהר, שהייתי ראש לשכתה בעירה כששימשה מחזיקת תיק החינוך בעירייה, אמרה לי ביום הראשון בתפקיד: "ליאור, אין תלמיד שלא יכול, יש רק מורה שלא יודע ללמד". אז התחלתי לבכות. עליזה שאלה אותי למה אני מגיב כך.
כשהיא אמרה זאת, נזכרתי במחנכת שלי, אביגיל גדרון, שבזכותה הצלחתי לסיים את לימודי בבית הספר. כידוע, אני דיסלקטי וסובל מהפרעות קשב, בקיצור, "ילד בעייתי".
הגעתי לעירוני א' לאחר שנזרקתי בבושת פנים מבית הספר בסמ"ת. קדרון הסכימה לקבל אותי לכיתה שלה, יא' 4, למרות שידעה שזה לא יהיה פשוט.
בזכות הרגישות שלה, היתה גדרון נותנת דרור לכל השטויות שלי. היא אפשרה לי לשבת בצד ובזמן השיעור לנהל את העיסוקים הפוליטיים שלי, תוך כדי שמדי פעם מאני תווכח איתה ומנסה לשכנעה שהתנ"ך הוא ספר אנרכיסטי… היא היתה מנהלת איתי שיחות עומק ומקשיבה.
בשלב מסוים היא ביקשה, בזהירות, מהורים שלי, שידברו איתי כדי שאפסיק, כי אני צריך להספיק את החומר לבגרות, על אף, כך אמרה, שהשיחות איתי הרבה יותר חשובות ויותר מעניינות…
רק בזכות ההעצמה של אביגיל, הצלחתי לסיים את בית הספר ואת הבגרויות. היא הבינה את הצרכים המיוחדים של ילד בעל הפרעות קשב, דבר שרק היום מורים לומדים אודותיו. אז, באותה התקופה, אף אחד לא ידע איך להתמודד עם הדברים הללו. בחושים המחודדים וברגישות שלה, אביגיל המציאה דרך שהיום מלמדים באוניברסיטה.
אז תלמיד צריך מזל בחיים, ולי היה מזל.
יהי זכרה ברוך
זכיתי להיות תלמידתה של אביגיל, ז"ל, כשעוד לימדה רק בחטיבת הביניים (לפני שנים רבות מאד).
במרוצת השנים, כשאני כבר מורה לתנ"ך בעצמי, בשבתון הראשון שלי פגשתי אותה בחוג מלאכת יד,
אליו הגיעה עם עוד מורה מיתולוגית מעירוני א' גאולה שניר.
יראת הכבוד שלי כלפיהן עתלמידה נשארה גם כשישבנו ורקמנו יחד…
יהי זכרה של אביגיל ברוך…..