הילדים חיים את היופי שבשוני • אומרים שיש חינוך אחר בחיפה

הגן הדו לשוני בחיפה מקרב את הילדים אל האחר ואל עצמם

אחרי מעל כמעט שנה בבית, יחזרו ביום ראשון (7/3/21) תלמידי כיתות ז'-י' לבתי הספר.
השאלה שעולה היא – למה הם יחזרו? מה מחכה להם שם? אותם הציונים, המבחנים, אותן כיתות גדולות עם 30 ילדים ואפס יעילות, אותו פס ייצור שמדפיס תעודות בגרות.

מערכת החינוך הנוכחית היא מיושנת, מסורבלת, תקועה, לא תואמת למאה ה-21 ומקנה יכולות שהיו מתאימות לפעם, לפועלים שבאמת עבדו בשיטת הסרט הנע.

אבל לא כולם, כך מתברר, יש כאלה שלא קפאו על השמרים, יש כאלה שהרימו את הכפפה ויצרו חינוך אחר, עם חזון שונה. אלטרנטיבה. כתבה ראשונה בסדרה.

חיים את זה

הגן הדו לשוני ברחוב הלל בחיפה, הוא אחד כזה. הוא חלק מרשת של 7 מוקדים הפרוסים ברחבי הארץ, שמפעילה העמותה "יד ביד", ובה לומדים מעל 2,000 תלמידים. בחיפה זה התחיל עם חבורת הורים שלקחה על עצמה, בשנת 2012, את המשימה להביא חינוך אחר, עם אג'נדה, כזה שלא רק מקרב את הילדים אל ההצלחה, אלא מקרב אותם אל עצמם ואל האחר. סובלנות, שוויון, קבלת השונה – אלה לא סיסמאות, אצלם זו המציאות. הם לא מדברים על דו קיום ועל שיתוף, הם חיים אותם. "זה לא דו קיום, זו המציאות. ההפרדה היא זו שמלאכותית". אומרת מרב בן נון, אחת מאותה חבורת הורים.

החזון

מרב, מה הביא אותך לפתוח גן כזה?

"גדלתי בארה"ב, שם נחשפתי לעושר תרבותי והבנתי שגם בחיפה זה יכול להיות ככה", היא מספרת. "התחברתי לקבוצה של הורים שזה היה להם חשוב. בשנה הראשונה היינו 14 משפחות – שתי משפחות מהבהאיים, וכל השאר ערבים ויהודים". בתחילה, ראש העיר לשעבר יונה יהב, דחה את ההצעה, אבל היא התעקשה. "אנחנו מציעים חינוך שהוא יותר פרוגרסיבי מאשר רוב בתי ספר במגזר הערבי, ועבור היהודים, זה הגיוני לגדל את הילדים בצורה הזו".

מה העושר התרבותי הזה נותן לילד?

"היום מדברים הרבה על כלים למאה ה- 21, על איך להכין את הילד להרגיש נוח בחיים שמשתנים באופן תכוף ולא צפוי". ראו ערך הקורונה. "כשאתה מוקף בעושר תרבותי, אתה מבין שיש עוד מלבדך, שאתה לא לבד, אתה מותאם לזה, אתה יודע להשתלב בחברה שלא בהכרח גדלת בה ואתה לא חי אותה בבית". היא ממשיכה, "זה נותן לך להיות אדם שיכול לעבור ממקום למקום בנינוחות, בביטחון, יותר מאשר כשאתה גדל בחברה חד ממדית".

זה יכול לעזור לו להבין גם דברים יותר מורכבים, כמו הסכסוך למשל?

"זה המובן מאליו", היא קובעת. "מאד חשוב לי ללמד את הילדים שלנו שלא רק מלחמה יכולה להיות פה, יכולה גם להיות פה מציאות של שכנות וחברות, גם עם השכנים הערבים שלנו". היא רואה את ההבדל בין הגנים. "מגיל 3 מלמדים את הילדים מה זה שואה, מה זה צפירה של יום הזיכרון, לצד זה אנחנו גם צריכים לתת להם לדמיין מה זה חיים של שלום, מציאות של אנשים שחיים יחד בידידות, בחברות, בביטחון, באמון, בכבוד".

 איך ההורים מגיבים לזה?

"מדהים", תעיד רשימת ההמתנה שכוללת 400 משפחות. "לצד מערכת החינוך, הקמנו גם קהילה של הורים, אמרנו שאנחנו לא יכולים לתת לילדים להתנסות ולחיות את החיים שאנחנו לא חיים. התחלנו לייצר מפגשים, מרחב שבו נוכל לדבר ולהכיר לעומק". חלק מהדיבורים עוסקים בנושאים הכי נפיצים. "אנחנו חושבים ביחד, איזה תכנים אנחנו רוצים להעביר ואיך. יום העצמאות למשל, הנראטיב הציוני אל מול הנראטיב הפלסטיני, הוא לא תמיד פשוט. בגן אין באמת צורך לגעת בזה, אבל תמיד בתקופת הימים הלאומיים אנחנו עושים מפגשי דיאלוג, שיח, זו פדגוגיה שמתפתחת."

איך נראה אדם בוגר שיצא מהחינוך הדו לשוני?

"אנשים שרואים כפול", הגן הוא רק חלק בשרשרת שמתחילה בגיל שנה בתינוקייה, ממשיכה לגנים, מתקדמת ליסודי ולבסוף חטיבה ותיכון. בירושלים זה כבר קיים, בחיפה השרשרת נעצרת בכיתה ה', בשאיפה להמשיך הלאה. "אנשים שיוצאים מ"יד ביד" (העמותה שמפעילה את החינוך הדו לשוני), יוצאים עם המון יכולות הקשבה ואמפתיה אבל גם עם עין ביקורתית, יוצאים עם תחושת שייכות ומחויבות למקום הזה, אבל גם לאחר".

התהליך

המתחם עצמו מחולק לארבעה גנים שמתחילים מגיל 3 ומסתיימים בגיל 6, בגן חובה. על כל קבוצה יש צוות מסייע בדמות חבר'ה צעירים מהשכונה ו-2 גננות – יהודייה וערבייה. אחת מהם, אינסאף אבו אחמד חסן, מספרת: "מה מעניין את הילד? לשחק. לא משנה להם ערבי, יהודי, דתי, כולנו באותו מקום, כולנו משחקים, כולנו נהנים, כולנו משתתפים בשמחה ובחגים ביחד".

באיזה בית את גדלת?

"גדלתי בנצרת, גדלתי לבית שכולנו בני אדם". אינסאף בערבית, זה צדק. "אין מישהו שיותר טוב ממישהו אחר – אם אתה גבר או אישה, דתי או חילוני, זה לא משנה. ועדיין, נצרת זו עיר ערבית שכולם בה תושבים ערבים. בגן פה, זה משהו אחר, הלוואי שכולנו נחיה כמוהם". פתאום צצה בשיחה דניאלה, ילדה חמודה תכולת עיניים, בת חמש וחודש (הדיוק חשוב לה), עם ספר בערבית ביד ודורשת לקראו. "היא בוחרת מה שהיא רוצה לקרוא, זה לא שהיא צריכה לזכור מה להגיד ואיך לענות, היא פשוט חיה את זה".

ואיך החיים בחיפה?

"טובים, אבל עדיין לא פשוטים". היא מספרת, "אני אתן לך דוגמה – לפני שבועיים, עברה אישה מבוגרת שצעקה על הבן שלי ובמקרה עבר שוטר בסביבה, אתה לא מבין איך הבן שלי פחד, בכה וצעק, הוא רגיל לראות מהחדשות דברים לא טובים, לא היה לו את הביטחון שהכול יהיה בסדר. או כשרק נכנסתי ללימודים באוניברסיטה, רציתי לנשור. כל המרצים דיברו בעברית ואני פחדתי מהשפה, שלא אבין כלום. אחותי קראה למורה שלי בתיכון, שיבוא להסביר לי, שיגיד שאני מבינה הכול, שזה רק הפחד". היא מעמיקה את התחושות, "זה משפיע על הביטחון העצמי, הפחד לפספס, הפחד לא להיות מובן".

חינוך מסוג כזה יכול לעזור?

"אני חושבת שכן, השינוי מתחיל מלמטה. כשהילדים האלה יגדלו, הדעה הרווחת תהיה שכן – כן לתת הזדמנות לכולם, כן להשמיע דעות שונות, כן לקבלה של האחר". על הסכסוך הבלתי נפתר היא מסתכלת באופטימיות. "לכל חברה יש את הסכסוך שלה, זה יתחיל אצל הילדים האלה, שגדלים לזה באופן טבעי, ויחלחל לחברה כולה". בינתיים, דניאלה שבה אלינו לעוד סיבוב, הפעם היא מחזיקה בידה לוח עגול שעליו חץ המורה על דרכים שבהם אפשר לפתור ריבים – לנשום עמוק, לספור עד 10, לוותר, לדבר, להתפשר. "ככה מיישבים סכסוכים אצלנו", היא חותמת.

התוצאה

איתי גרפונקל ובאסל עיסא, 29 ו-23 בהתאמה, עברו את המסלול הדו לשוני, הראשון – מכיתה א' עד ט' בבית ספר יד ביד בגליל, והשני – סיים י'ב בירושלים, אחרי שהתחיל שם מכיתה ה'.

חוץ מהשפה, מה המסלול נתן לכם?

איתי: "הדבר המרכזי שאני חוויתי זה לפגוש את האחר, אתה יכול לחיות שנים בלי זה, בלי ההיכרות, בלי החוויה היום היומית הזו שהמסלול מציע. זה מאפשר להכיר באמת, את התרבות, את השפה, את הדעות, אתה מקבל תמונה אמיתית יותר מאשר הסטיגמות". מעבר לאחר, הוא למד גם על עצמו. "כל פעם שאני אפגוש מישהו מקטגוריה אחרת, שונה ממני, אני יודע שיש שם הזדמנות להיכרות, ללמידה, לחברות".

באסל: "אצלי, בהיותי ערבי במדינה, זה נתן לי חופש – לדעת את השפה ברמה גבוהה, את היתרון להשתלב בחברה, יצאנו עם כלים שהם חשובים לחיים". הוא מסביר, "בעבודה שלי (בעיריית ירושלים) אני נחשב מיוחד שם, דובר שלוש שפות, כולם באים לבקש עזרה ממני, זה נותן לך ביטחון עצמי ואת הכוח להגיד דברים בלי לפחד".

אתם זוכרים רגעים בהם הסכסוך היהודי-ערבי צף?

באסל: "כמובן, בימים הלאומיים – הזיכרון, השואה, הנקבה, יום האדמה, אפשר לראות את הפערים ואת ההשתייכות לצדדים". הוא מדבר ומוסיף בגילוי לב ואומץ, "תמיד כיבדתי, אבל ביום הזיכרון, אף פעם לא הרגשתי צורך להשתתף בטקסים ובפעילויות, כי הרי אותם אנשים שמזכירים שם, נחשבים אלה שרצחו והרגו וניסו לפגוע במשפחות שלי, בעם שלי".

איתי: "בחוויה האישית שלי, אי אפשר היה להתעלם מזה שמספרים לך על מלחמות ישראל ועל פיגועים, המתח הקיומי נוכח". הוא מספר על המקום שבית הספר נותן לאחר, גם בזמנים מורכבים. "יום העצמאות למשל, שזה תאריך אחד עם שני נראטיבים, יש חגיגות וזיקוקים ועניינים, וגם המורים וההורים היהודים יודעים שבערב הולכים לחגוג, אבל לא בצורה מנקרת עיניים, אלא מתוך רגישות לערבים המציינים את יום הנכבה". הוא ממשיך, "זה מדהים בעיניי, כי מצד אחד אין שום כוונה לבטל את הזהות הלאומית שלך ויחד עם זה, פוגשים ממש מקרוב את הנרטיב האחר".

מה אתם מבינים היום בתור בוגרים, שלא הבנתם אז?

באסל: "כשהיינו ילדים התרכזנו יותר בלימודים, בחיי היום יום, אכלנו, שתינו, שיחקנו, בילינו ביחד, לא הרגשנו את השוני". הוא מסמן מהיכן נובעים הפערים. "היום אני מבין שכל הדעות הקדומות שיש אצל אנשים, מגיעות מאי היכרות, מאי הקשבה, מתקשורת שמשמיעה קול קיצוני שמראה את הטוב בצד הישראלי ומבליטה את הרוע בצד הערבי". זה לא מרתיע אותו, להיפך. "זה נותן לך את הרצון לפעול ולשנות, לנסות להשמיע את הצד הטוב, להראות את היופי שבשוני".

איתי: "היום אני מבין שהבית ספר מייצר קרקע בטוחה ויום יומית למפגש והיכרות בין תלמידים, בין מורים, בין אנשים שלפעמים נוטים להימנע, מפחדים מהאחר". היום הוא לומד טיפול דרך טבע ומדבר מעולמו. "זה כמו שאני אתן לך לאכול עלה מבלי שאני אספר לך מה זה, אתה תילחץ, האינסטינקט יהיה להימנע. המסלול נותן לך ידיעה דרך החוויה האישית שוואלה, סבבה ללמוד עם תלמידים ערבים ודווקא זה מסתדר שהמורה מדברת ערבית, ככה אפשר לקבל את הפירות של המפגש".

שאלה אחרונה, החינוך הדו לשוני, זו בועה או חממה?

באסל: "חממה, בהחלט חממה. הבועה מתפוצצת בסופו של דבר, אבל החממה ממשיכה לגדול ולצמוח ולפרוח עוד ועוד ותמשיך גם אצל הדורות הבאים".

איתי: "אני מסכים. הבועה בסוף מתפוצצת, השאלה מה זה האוויר שמילא אותה ואיזו רוח היא מביאה לעולם".