מה לחג ט"ו בשבט ולדבורת הדבש | יוסי לובלסקי

ט"ו בשבט ומטע עצי השקד

פריחת השקד / יוסי לובלסקי

"במטע קסום בין עלוות העצים,
מבצבצים בלובן ניצנים לבנים.
בפריחתם מבשמים בניחוח מתוק של צוף,
את בוא החג של כל אילן ופרי.

שורות שורות סדורות במטע,
ממתינות לדבורים עם שלל צוף,
והללו עסוקות במלאכת האבקה,
בין ניצן ופרח ובין ענף לעץ".

בחמישה-עשר בשבט אוכלים מהפירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל. נטיעת עצים, אכילת פירות יבשים וביניהם אכילת פרי השקד, הם מסימניו המובהקים לציון החג.

השיר "השקדייה פורחת" הוא שהשריש את השם שקדייה לעץ השקד, שהפך לסמל של ראשית הפריחה בארץ ישראל, אם כי משמעות המילה "השקדיה" בשיר היא – מטע עצי שקד.

מי שאחראית על ההפריה של השקד היא בעיקר דבורת הדבש. חשיבותה של דבורת הדבש הינה קריטית וקיומית לאנושות. איברי הרבייה של פרח השקד נמצאים בתוכו ומבנה הפרח זקוק לדבורה. יחסי הגומלין מיטיבים עם שני הצדדים.

דבורת הדבש אינה רק יצרנית דבש מעולה, עיקר חשיבותה ותפקידה המרכזי, הינו בהאבקת צמחי החקלאות והבר.

בארץ ובעולם מתמודדים עם היעלמות של שליש מכמות הדבורים, תופעה היוצרת חשש גדול לחיסול גידולי מזון ונזק לענפי הקוסמטיקה, הבריאות והטקסטיל. אחת הסיבות להיעלמות ולהכחדת הדבורים, היא חוסר במקורות מזון (הצוף) לדבורים, זאת בשל התרחבות שטחי הערים, הבטון והנדל"ן בעולם והצטמצמות האזורים החקלאיים.

כולי תקווה שציון החג כמדי שנה, לא יהיה רק יום סימבולי בו נסב יחדיו ונאכל מפירות העץ וכזכר להתיישבות הציונית היהודית מהגולה לארץ ישראל. בחג זה נעשה חשבון נפש עם עצמנו ונשמור על העצים ועל החקלאות שעוד שרדו.