“הכל קורס ואתה לא יכול לעשות כלום” • השנה הקשה של מכוני הכושר בחיפה

פסח גלופקין (צילום: עומר מוזר)

המגפה הכתה בכל שוק העבודה ולא פסחה גם על מכוני הכושר והסטודיו בעיר, מקומות שהיו עד לא מזמן סמלים חיפאיים, עומדים כעת ריקים, עם שלטים להשכרה.
אם החיסונים הצליחו להביא לעולם קצת אור בקצה המנהרה, בשבילם זה מאוחר מדי. בעלי המכונים מדברים על השנה הקשה בחייהם.

“היה פה עולם”

“Urban place”

לפני 4 שנים החליטה ענת אהרונוביץ’, שאז הייתה עוד באגודת ידידי ישראל, לעזוב הכל, ללכת אחרי הלב ולצאת לדרך עצמאית, או במקרה שלה, לרוץ לדרך עצמאית. היא פתחה קבוצות ריצה, צברה לקוחות נאמנים, משם הדרך להגשמת החלום לפתיחת סטודיו משלה, הייתה ברורה. “לקח הרבה זמן עד שמצאתי מקום, חלל מתאים, שיפוצים שלקחו זמן. לקחנו חורבה ודיגמנו אותה עד לרמת המשקולת, רציתי לתת בית למתאמנים שלי”, היא מספרת. “אחרי שנה, הסטודיו קיבל יציבות, עמדנו על 140 מתאמנים שקיבלו אימוני ריצה, אימוני סטודיו, יוגה, אימונים אישיים, היה פה עולם”.

מה קורה במרץ 2020?
“הסגר הראשון מכניס להלם, כמו כולם. המזל שלי שאני באה עם מוכנות גדולה לתנאי אי ודאות”. היא מתכוונת לשרפה הגדולה ב- 2016, בה ביתה בשכונת רוממה, נשרף כליל. “ידעתי שאני הולכת לעשות משהו, אני לא אשכב, ארים רגליים ואתאבל על חיי. הזום התחיל – פתחתי קבוצות, נתתי חינם, אתגרים מרחוק, תחרויות, היה עם מה לעבוד. אבל לאט לאט הזום דעך, לשיעור האחרון נכנסו 2-3 מתאמנים והבנתי שזהו זה, לא עובד, גם לי כבר לא היו כוחות”.

ענת אהרונוביץ' (צילום: עומר מוזר)
ענת אהרונוביץ’ (צילום: עומר מוזר)

מה עשית?
“ביטלתי את כל מנויי הסטודיו, בלי הקפאה, בלי כסף שנכנס, נשארה לי רק קבוצת הריצה”. הריצה נכנסה לחייה דווקא בסין, שם למדה לתואר שני במנהל עסקים. “הייתי מכורה לאנדורפינים של הכושר ולא היה לי את זה שם, יום אחד קניתי נעלי ספורט, קראתי לחברה והתחלתי לרוץ ברחבי הקמפוס וקרה לי משהו – האוויר, הריחות, היכולת, הבנתי שזה עושה לי טוב. למחרת, כבר היית קבוצה שרצה ביחד איתי”. אחרי הפלז’ר (אם אפשר לקרוא לזה ככה), חזרה לביזנס. “נשארתי בלי הכנסות ועם הרבה הוצאות – החשמל, המים, הארנונה הפסיכית שאני משלמת, ובגלל שאני עסק צעיר, לא קיבלתי שום דבר מהמדינה, לא מענקים ולא כלום, נשארתי ככה”.

מה ההרגשה כשמאבדים משהו שהיה החלום שלך?
“כואב. עברו חודשיים של כאבים משמעותיים. זה בייבי שאני צריכה לשחרר, אבל עם הזמן למדתי לשחרר באהבה. נחלקתי בין 2 כובעים – הריצה והסטודיו. זה שאב, והיו לזה מחירים כבדים. אי אפשר לנצח את הכל. הקורונה שמה לי פוקוס לגבי מה אני רוצה להיות, החזירה אותי לבסיס, לריצה”.

“חזרתי 17 שנה אחורה”

“Scoop”

אין נו”שניק אחד שלא מכיר או לא התאמן שם, לפחות פעם אחת בחייו. מותג ותיק, 18 שנה במרכז זיו. רן אברהם, בעל הבית, עוד מנצל את הזמן הפנוי לצבע ושיפוצים, אך גם הוא מודה שלא ברור אם יצליח עוד להחזיק את הראש מעל המים. מקום שהיה משפחה למתאמנים שלו, נשאר יתום.

רן, איך הולך בקורונה?
“תשמע, המצב לא טוב, אני לא אתחיל לייפות לך הכל, אבל גם שלא אשמע בכייני, אני איש מאד חזק”. הוא נראה ככה – גם פיזית, גם מנטלית. “גם אחרי שחילקתי ציוד למתאמנים שלי – גומיות, משקולות, כל מה שהם רוצים, זה לא הספיק. הזום היה נחמד, אבל זה רק לקמצוץ מהמתאמנים שלי, אנשים באים בשביל המכשירים”. להבדיל מסטודיו קטן שיכול להעביר את החוויה לזום או לפארק, סקופ הוא חדר כושר קלאסי, עם מתקנים שאי אפשר להעתיק החוצה. חלק מהכעס, יוצא גם לכיוון העירייה. “זוועת עולם העירייה, גועל נפש, אין עם מי לדבר שם. יש בירוקרטיה מאד קשה ובינתיים הצ’קים יורדים. 3,800 ארנונה לחודש, משלם על שילוט, העירייה לא באה לקראת ואני לא מבין למה. אנחנו אלה שמייצרים עבודה, כסף, מעסיקים עובדים, אל תתנו מענקים, לא צריך, אבל גם אל תיקחו לי”.

איך מסתדרים כלכלית כשיש משפחה, ילדים?
“עבדתי קשה כל החיים, פותחים את החסכונות, המשפחה עוזרת, בינתיים שורדים”, הוא אומר. “לפעמים אני לא יודע אם אני כרגע שורד את זה, יכול להיות שזו אשליה, אני אומר שהכל בסדר, אבל שום דבר לא בסדר. אני לא יודע מה יהיה מחר. כשנפתח אני אקבל את הבומבה האמתית, אצטרך לעבוד לבד. זה החזיר אותי 17 שנה אחורה”.

רן אברהם (צילום: עומר מוזר)
רן אברהם (צילום: עומר מוזר)

הייתה נקודת שבירה, שחשבת לסגור סופית?
“בטח, היא נמצאת כרגע. עכשיו. מחשבות שאולי זהו, נגמרה תקופה. אני אלך להיות אינסטלטור”. מה שעוד מחזיק אותו, זה הלקוחות. “היו אנשים שאמרו לי – תקשיב, ה-150 שקל שאני משלם, לי זה לא יעשה שום דבר. לך, זה עולם ומלואו. לא רוצה את הכסף חזרה וגם לא רוצה שתקפיא, כשתחזור, תתקשר ואני אחדש”. מרגש. “אני אתן לך דוגמה מה זה סקופ – בשבוע שעבר, יום שבת, באתי לראות מה קורה עם העסק ובדרך עצרה אותי משטרה, שואל אותי השוטר לאן אני, אומר לו נוסע לעסק שלי, מכון כושר, הוא אומר לי – מה זאת אומרת? מכוני כושר סגורים. עניתי שזה העסק שלי וזה, הוא שואל, איפה העסק? אני אומר לו נווה שאנן. אל תגיד לי סקופ! הוא צועק עלי, אומר לו אני אגיד לך סקופ, והוא מסתכל עלי, אומר לי בהתלהבות, ‘וואלה הילדים שלי מתאמנים אצלך, תפתחו כבר’, ומשחרר אותי. יש פה באמת מקומות שהם נווה שאננים. אני אחד מהם”.

למה אתה הכי מתגעגע?
“בוקר, להגיע לפה, מוזיקה עובדת, אורות דולקים ואין את האווירה של הבאסה. חברים שלי אומרים ‘איזה כיף לך, יש לך חדר כושר, אתה יכול להתאמן’. תסתכל על המקום ככה, הוא מבקש ממני, “עושה לך חשק להתאמן?”

“זה היה בית בשביל הלקוחות, וגם בשבילי”

“לגוף”

“זה כמו אונייה, אתה רואה אותה הולכת ומתרחקת ממך ואתה לא יכול לעשות שום דבר”. ככה מתאר בעצב פסח גלופקין את הסגירה של מכון הכושר שלו “לגוף” ברחוב אורן 25, מקום שהיה פתוח משנת 1987 ברצף, מוסד מקומי. בשיאו עמד על 1,200 מתאמנים. “היינו בין הראשונים בארץ כמעט, עבדנו כל הזמן, כמעט כל מדריכי הכושר בעיר עברו אצלי”.

אתה בן 65, דמיינת פעם מצב כזה?
“מה אני אומר? אף אחד בעולם לא חשב על זה. בסרטים שאתה רואה, בספרים, אולי זה קורה, זה לא אמיתי, מי חשב על זה? אבל זה קורה באמת. הכל קורס ואתה לא יודע מה לעשות, מאיפה להתחיל”.

פסח גלופקין (צילום: עומר מוזר)
פסח גלופקין (צילום: עומר מוזר)

איך זה לראות את המקום ככה?
“היום באתי עוד פעם לראות”. המקום עומד ריק, בלי מכשירים, בלי חשמל, שומם. “הגענו לחדלות פירעון, אנשים בסגר הראשון, שעוד האמינו ועשו מנויים, עובדים שעבדו ואני לא יכול להחזיר להם כסף, אין מאיפה. איך אני יכול להסתכל להם בעיניים?”

איך הלקוחות הגיבו?
“היו לקוחות איתי פה מההתחלה, מ-87′, זה בעצם מקום של מפגש, של אנשים, זה היה בשבילם כמו בית, וגם בשבילי. 34 שנה זה לא הולך ברגל, אבל זהו, זה המצב, צריך להמשיך הלאה.

מה הלאה?
“לא יודע, להתחיל מהתחלה”.

שרשות המיסים פרסמה הנחיה חדשה למתן מענקים למכוני כושר

בעת כתיבת שורות אלה, פרסמה אמש (א’ 24/1/21) רשות המיסים, הנחיה למתן מענקים למכוני כושר וספורט. מצ”ב המסמך המלא:

הגיבו כאן לכתבה

2 תגובות
  1. חלם אמר/ה

    רפול – איפה תגובה?!

  2. רוני גולובקין אמר/ה

    גולובקין***

הגיבו כאן לכתבה