בין צפת לחיפה ולקרבות הנגב – גלגולו של פלמ”חניק – סיפורו של חיים שבבו

צאצאי הקהילה היהודית בשפרעם

הפעם בחרתי להביא בפניכם את סיפור חייו המרתק של חיים, צאצא של משפחת שבבו העניפה שגורשה מספרד בשנת 1539 והתמקמה עם כמה משפחות יהודיות נוספות בשפרעם.

נעמי ויעקב שבבו, הוריו של חיים (אלבום פרטי)

משפרעם, התפצלו ענפי המשפחה למצרים, דמשק וצפת. בשנת 1929 נולד חיים בצפת לנעמי ויעקב שבבו, ילידי צפת, הרביעי בין ששת ילדיהם.   

יעקב שבבו, אביו של חיים ואחיו (אלבום פרטי)

מאורעות תרפ”ט בצפת

“היה זה בחג החנוכה שנת 1929”, מספר לי חיים. “בעודני ברחם אמי, פרצו מאורעות תרפ”ט. הכנסת האורחים ויחסי השכנות הטובים ששררו בין הערבים והיהודים בצפת התפוגגו באחת, לאחר שהערבים פרצו לשכונה היהודית והחלו להרוג בנו.

אימי נעלה במהירות את דלתות החצר עם בריח. לפתע הבחינה ביד שמנסה לפתוח את הבריח דרך חריץ הדלת. כשכרסה בין שיניה, רצה אימא למטבח, הביאה סכין ודקרה את היד שבצבצה. תושייתה של אימא הצילה את חיי כולנו. ימים ספורים לאחר מכן נולדתי. היה זה הקרב הראשון שלי, כתינוק ברחם אימי, שכנראה היה סימן לבאות”. 

משפחת שבבו עוברת לחיפה

בעקבות הפרעות, עזבו יהודים רבים את צפת וחיים ומשפחתו עברו לעיר התחתית בחיפה. “גרנו בסביבה ערבית, באיזור אלאמין, סמוך לשוק התורכי. שכנינו בקומת הקרקע גרה משפחת עלמני. בתם יהודית ואני, נהגנו לשחק ב”אבא ואימא”, כאשר עגלת תינוק גדולה שימשה לנו מחסה למשחק.

בהיותי בן שנתיים או שלוש, למדתי ב”חדר” אצל הרב אבו נעים, קרוב משפחתה של אמי. אבא התפרנס כסנדלר, ישב בקצה הרחוב ותיקן נעליים לכל מזדמן. אימא כיבסה עבור משפחות בעלות יכולת ובכך סייעה לפרנסת הבית.

הסדן ששימש את יעקב שבבו כסנדלר בעיר התחתית בחיפה (אלבום פרטי)

דודי צמח, נהג לקרוא את העתיד בשאריות הקפה שנותרו בכוס. באחד מביקוריו בביתנו, הביט צמח לכוס הקפה ואמר לאבא נחרצות: “עומד להתרחש אסון. קח את משפחתך ותעברו להדר, עומדות להתפרץ כאן מהומות”. אבא לא שעה לאזהרה והמשכנו בחיי השיגרה”. עד אשר…

מאורעות 1936 – 1939

“באחד הימים בחודש אפריל 1936, בהיותי בן 6, נקלעתי למאורעות דמים: הייתי בדרכי מחנות המכולת הביתה. בידי האחת חבילת סוכר ובשנייה, גלידה. לפתע התפוצצה פצצה במרכז השוק ובעקבותיה נשמעו מכל עבר צעקות: “אטבח אל יהוד!”. היה זה האות לפרעות ביהודים. למזלי, דודתי חיה הבחינה בי בתוך ההמולה ומשכה אותי לתוך ביתה. מרוב בהלה, שקית הסוכר נפלה מידיי. השקית נקרעה וכל הגרגרים התפזרו על המדרגות המובילות לביתה.

דודתי סגרה במהירות את שער הכניסה עם בריחים והעלתה אותי לקומה העליונה. את המראה שנשקף מהחלון לא אשכח לעולם: המון ערבים רצים בליווי צעקות. נורי, בעלה של דודתי חיה, הכין אבנים ומים רותחים, למקרה שינסו לפרוץ את הדלת. לפתע שמעתי את קולו של אבא צועק אליי מלמטה. אבא, שחבש תרבוש אדום עוד מתקופת התורכים, נראה כערבי בתוך ההמון. כאשר ירדתי, אבא החזיק בידי חזק חזק ומשך אותי בתוך ההמון המשולהב ובחסותם של שוטרים בריטים הובילני לשכונת הדר, עד שהגענו לחנות מכולת ברחוב יוסף הגידם. שם, דאג לנו אחד מחבריו של אבא למזרון והלין אותנו בחצר האחורית”.  

חילוץ למאהל הפליטים בהדר

“בעזרת הבריטים, חולצו גם אימא ואחיי וכולנו, שהפכנו לפליטים, הועברנו לשכונת אוהלים שהוקמה מעל רחוב גאולה בהדר עבור פליטי העיר התחתית שגרו בשכונות הערביות. בין שכנינו למאהל, היו גם בני משפחת עלמני.

בתוך יממה הוקמו עשרות אוהלים שהלכו והתרבו. כאשר הגיעו ימות הגשמים, חגג הבוץ. כל משפחה ניסתה למגן את האוהל בלוחות פח שלוקטו מהסביבה. כך הפכו האוהלים בהדרגה לצריפים ולפחונים, אך הגשמים התחזקו והמזרונים והמצעים התמלאו מים. אני וכמה מחבריי למאהל מצאנו מסתור בחדר המדרגות של בניין סמוך”.   

תפירת הלשון החצויה

“כעבור כמה חודשים במחנה האוהלים, עברנו לרחוב הרצליה. בתקופה זו למדתי בבית הספר “יסוד הדת” שברחוב יוסף הגידם, בית ספר דתי למחצה, בו למדנו בשפה העברית תורה, עברית וחשבון.  

יום אחד, תוך כדי משחק כדורגל באחת ההפסקות, מעדתי ונפלתי כשפניי על האדמה, כאשר הסנטר פגע בעוצמה באדמה. מעוצמת המכה נסגר פי ושיניי חתכו את לשוני לאורכה. כמות אדירה של דם ניגרה סביב.  

הובהלתי מיד לבית החולים “הדסה” ששכן סמוך לכניסת לטכניון, ביציאה מרחוב בין יהודה. אני זוכר את הרופאים מתלחשים ביניהם שמדובר במקרה נדיר. למזלי, רופאיי הצליחו לתפור את לשוני היטב. במשך חודש ימים שלאחר מכן, ניזונתי מנוזלים בלבד עד אשר נרפא החתך”.

חיים וכיתתו בבית הספר “יסוד הדת”, עם המנהל אזולאי והמורה לתורה קלורבי, 1939 (אלבום פרטי)

בחזרה לצפת

“בשנת 1938, החליטו הוריי לחזור לצפת ורשמו אותי לבית הספר “אליאנס” בו לימדו בצרפתית. בבית, דיברנו בעברית ובערבית. היה זה בית ספר פרטי, ומכיוון שלא היה באפשרות הוריי לשלם שכר לימוד סדיר, סולקתי פעמיים במהלך השנה. 

אימא עבדה ככובסת בבתי עשירים על מנת לכסות הוצאות לימודיי ועליזה אחותי שטפה מרצפות בבתים וסייעה בתשלום שיעורי העזר שלי בצרפתית.   

באותה תקופה, התפשטה גרענת (טרכומה), מחלת עיניים מדבקת בבית הספר. מדי בוקר, ניתנו טיפות עיניים חריפות לילדים שנחשד כי נדבקו ואני ביניהם. בשעות שלאחר מכן, דמעו העיניים בלי הרף והראייה היטשטשה, מבלי יכולת להבחין בפרטים. המורה, בחוסר רגישותה למצבי, פנתה אליי שאקרא מה כתוב על הלוח ומשלא יכולתי לקרוא כינתה אותי בפני כל הכיתה “כלב עיוור”.

תחושת העלבון, שצרובה בי עד היום, הביאה אותי להחלטה לברוח מצפת. החלטתי לנסוע לאחי מרדכי, שגר ועבד בחיפה בסבלות. גנבתי שתי תרנגולות מהלול שבבעלותה של אימא, כדי למכור אותן ולרכוש כרטיס נסיעה מצפת לחיפה. אלא שהאדם לו הצעתי את התרנגולות למכירה, הכיר אותי ואת אימי…הוא סטר על לחיי קלות, ליווה אותי הביתה והחזיר לאימי את התרנגולות הגנובות.

בימים בהם גורשתי מבית הספר ניסיתי את מזלי בעבודות שונות, בהן שאיבת מים מהבאר ע”י משאבה ידנית והעלאתם למיכל שעל הגג, תמורת חמישה גרושים. כעבור זמן, הפמפום הידני בשאבה שאב את כל כוחי…” 

ושוב בחיפה, עבודה במפעל פלקרמיק

“הדוחק הכלכלי דחף את הוריי לחזור לחיפה בשנת 1939-1940. כילד בן 10, עבדתי בשלל עבודות מזדמנות לעזרה בפרנסת המשפחה, בהן חלוקת קרח לבתים, חלוקת ירקות, חלוקת תרופות באופניים לבתי מרקחת ועוד.

בהיותי בן 14 לערך, נרשמתי לפעילות בתנועת “הנוער העובד והלומד” ודרכם התקבלתי לעבודה במפעל פלקרמיק. המפעל, בניהולו של צבי המר, שכן במפרץ חיפה והתמחה בייצור כלי חרס שימושיים ודקורטיביים, בהם צלחות, קערות, ספלים, צנצנות ואגרטלים לפרחים. שם המפעל נגזר מהמילים פלשתינה (פל) וקרמיק(ה).  

חיים נער בן 15, פברואר 1944 (אלבום פרטי)

לאחר שהורגלתי במגוון עבודות מזדמנות ועברתי תלאות רבות, הייתה זו הפעם הראשונה שעבדתי במקום מסודר. מאותו רגע, השתנו חיי לטובה. נהניתי ללמוד ולאתגר את עצמי בהגברת קצב הייצור, מה שגרר לא פעם התרעמות של העובדים האחרים… בשלב מסוים אף קיבלתי אחריות על חלק ממחלקת הייצור”.   

חיים מלטש קערה במפעל פלקרמיק בחיפה, 1945 (אלבום פרטי)

הצטרפות ל”נוער העובד” – תחילת המהפך

“במסגרת “הנוער העובד והלומד” יצאנו לטיולים ולפעולות, חברנו לפלוגות הפועל הימי ולשלוחת “ההגנה”, הדבקנו כרוזי חומה ומגן של “ההגנה” והורדנו כרוזים של האצ”ל. באחד הימים, כאשר הורדנו כרוזים של האצ”ל, פגשתי באקראי עם בן דודתי מצד אבא, שנזף בי כהוגן בעודו מדביק כרוזים מטעם האצ”ל…

במקביל חזרתי ללמוד בבית הספר “יסוד הדת”. פרוסות לחם עם ריבה וכוס חלב שקיבלנו מדי יום בבית הספר, עזרו להשביע את רעבוני ולתת לי תחושת ביטחון ובזכותם הצלחתי לסיים בהצלחה את לימודיי.

כל אותו זמן המשכתי לעבוד בפלקרמיק, עד אשר יצאתי להכשרה בקיבוץ נען במסגרת “הנוער העובד”. שכניי לאוהל היו: רחל, יוסף בלה (לימים נהרג בקרב חוליקאת) ויהודית חבר. הייתה זו תקופה נפלאה ומלאת חוויות.

חיים וחברו שלמה בהכשרת נען, 1946

עוברים לגבעת השלושה

“בסוף שנת 1946 נקראתי עם תשעה מחבריי למועדון “הנוער העובד” ברחוב סירקין, שם הודיעו לנו כי נבחרנו לעבור להכשרה בקיבוץ גבעת השלושה, בליווי המדריך מיכאל. צורפו אלינו עשרה חברים מאחד הקיבוצים בשרון, בהם ברוך יפת, שבלט בשירתו, וכמה חברים נוספים מאיזור תל אביב.

המשימות שהוטלו עלינו היו בתחום החקלאות וכן שירותים שונים עבור המשק, בהם המטבח. בחלקי נפל לעבוד במטבח של ילדי הקיבוץ. למחרת היום בו שובצתי לשם לראשונה, אמורה הייתה להתקיים חגיגת יום הולדת לכמה מילדי הקיבוץ ועליי הוטל להקציף ביצים לעוגות באמצעות מקצפה ידנית. במשך  שעות הקצפתי מאות ביצים! ידיי כאבו כל כך, עד שבשלב מסוים הן לא נשמעו לי למשך זמן ממושך…”

הגיוס לפלמ”ח

“שבוע לאחר מכן, הוכנס כל אחד מאתנו בנפרד לאוהל חשוך. על השולחן דלקה עששית נפט, שהאירה לכוון פתח האוהל, באופן שלא מאפשר לראות את פניו של היושב ליד השולחן. נשאלתי האם ברצוני להימנות עם לוחמי הפלמ”ח וכמובן, השבתי בחיוב. עוד בקיבוץ נען התוודעתי ללוחמי הפלמ”ח מהגרעין הבוגר שעמד להקים את קיבוץ חקוק ורציתי להידמות לגיבורים הללו. יצאתי מהחדר מלא תחושת גאווה וביטחון. אני פלמ”חניק!

לאחר גיוסנו לפלמ”ח עבדנו שבועיים במשק ושבועיים אימונים, בפיקודו של משה קליין. במשך שלושה חודשים עברנו אימונים ברמת הכובש ובגבעת השלושה ברובה אנגלי, סטן ורימון. בזמן השיעורים הוצבו תצפיתנים לדווח במקרה שהבריטים מתקרבים לשער הקיבוץ”.

כ”ט בנובמבר 1947, שמחה מהולה בעצב

“שמחה גדולה סחפה אותנו כאשר שמענו את החלטת האו”ם בכ”ט בנובמבר 1947. אני זוכר, שאחד החברים, ששמע את הבשורה בעודו במקלחת, יצא מהמקלחת עירום כביום היוולדו והצטרף בהתרגשות למעגלי החוגגים… בימים הבאים, התארגן הקיבוץ להגן על הפרדסים, כמובן בעזרתנו, הפלמ”חניקים החדשים. צוידתי בסוסה ובאקדח והצטרפתי לחבר קיבוץ לשמירה על אזור המטעים של המשק”.      

אימונים ביד מרדכי

“שבועיים לאחר מכן, הונחו בני ההכשרה המגויסת להצטייד בתיק קטן עם ציוד בסיסי לכמה ימים ולעלות על אוטובוסים שהמתינו לנו. הבנות נשארו בגבעת השלושה.  

הנסיעה לוותה ע”י טנדר משמר של גפירים (נוטרים) עד להגעתנו לקיבוץ יד מרדכי, שם הוצבנו להגנה על הקיבוץ ולליווי שיירות לנגב. את הלילה הראשון עברנו באוהלי סיירים מאולתרים ולמחרת נכנסנו לתקופת אימונים אינטנסיבית, שכללה ירי במקלע ברן אנגלי ותרגול לחימה במקלות קפא”פ (קרב פנים אל פנים), כאשר כלי הנשק מוסתרים מחשש פן ייתפסו ע”י הבריטים”.

חיים וחבריו ללחימה (אלבום פרטי)

“בהדרגה צוידנו בנשק תת מקלע, סטנים ורובים אנגליים ואיטלקיים וקיבלנו רכבים משוריינים. בין משימותינו היה ליווי שיירות אספקת חומרי הביצורים, ליווי אוטובוסים המסיעים חברי משק לטיפולים בבתי חולים, הסעת מצטרפים ללחימה בחזית הדרום ועוד”.

חיים וחבריו לוחמי הפלמ”ח, פלוגת דבמבם (אלבום פרטי)

מפגש עם יוכבד, מעפילת אניית “התקווה”

“במהלך תקופת הלחימה הנגב, הוטל עליי ללוות אוטובוס מהצפון ליד מרדכי. מדובר בעולים חדשים, שבעת עלייתם ארצה כמעפילים, גורשה אנייתם “התקווה” ע”י הבריטים למחנה המעצר בקפריסין וכעת הגיעו ארצה ונשלחו ליד מרדכי. כך היכרתי את יוכבד לבית ליכט, ניצולת שואה, חברת “השומר הצעיר” שדיברה עברית רהוטה”.  

חיים ויוכבד ליד הצריף ביד מרדכי (אלבום פרטי)

בשלושת החודשים הבאים הלך והתהדק הקשר בין חיים חיים ויוכבד, גם כאשר הפלוגה של חיים הועברה במרץ 1948 לאימונים בקיבוץ גברעם.

חיים שבבו ויוסף בלה בעמדה ביד מרדכי, מרץ 1948 (אלבום פרטי)

חליפת מכתבים מחזית הלחימה

במאי 1948 החלו המצרים להפגיז את יד מרדכי. במהלך הקרבות העזים נהרגו כמה מאנשי המשק ומלוחמי פלמ”ח. יוכבד השתתפה בקרבות וסיפקה ללוחמים בעמדות תחמושת, מזון ומים. לאחר שהתברר שהתגבורת שנשלחה לא מצליחה לחדור את הכיתור המצרי ולאחר שהלוחמים נותרו ללא תחמושת ונשק וספגו אבידות קשות, הוחלט על נטישת הקיבוץ. יוכבד עברה לקיבוץ הזורע וחיים נשאר בגברעם להמשך הלחימה.

כל אותו זמן התקיימה בין חיים ויוכבד חליפת מכתבים ממנה ניתן ללמוד פרטים אותנטיים על הקרבות ועל הלך הרוח.  

ב13.5.1948 כתב חיים: “…בגברעם עברנו אימונים לכבוש יעד, הכפריים התנכלו לשיירות וגרמו לנפגעים. הוחלט לכבוש הכפרים ביר חוליקאת וכאוכבה, הם שלטו על הכבישים. בתאריך 13.5.48 בשעות הערב, התארגנו לכיבוש הכפר בריר..”  

מכתב חיים ליוכבד, 5.5.1948 (אלבום פרטי)

יומיים לאחר מכן, ב15.5.1948 כתב: “…קיבלנו מנת ברזל, תיק מלא אוכל גם עם ממתקים, כמות הנשק שקבלה כיתתנו, רובה לכל אחד, 5 רימונים – 3 להגנה ו-2 התקפה  100 כדורים וכידון להסתערות…”

במכתב נוסף כתב חיים: “לאחר המסדר וקבלת הנשק פצחנו בהמנון הפלמ”ח, זה היה רגע מרגש מאוד, הרגשת התעלות. בהגיענו 200 מטר מהכפר כידנו כידונים, הכנו הרימונים והתחלנו ללכת בשקט גמור לתוך הכפר. כיתתנו, כיתת הקילומטרים, היינו  הראשונים לתוך חצר הבית. הגענו בשלוש וארבעים. חמש דקות לאחר מכן התחלנו באש חזקה, כבשנו את אגף א ואת אגף ב ובשעה 4 בדיוק כבשנו את בית הספר…”

בחיפוש שערך חיים בחדרים, גילה חיים חדר מלא תחמושת, נשק ומוקשים ואת חגורת העור המלאה בכדורים חגר על ביטנו. “לפתע הרגשתי חבטה חזקה בצד ימין של הבטן”, הוא מספר. “כדור צלף מהגבעות פגע בכדורים שבחגורה והם התפוצצו על בטני. למזלי, נגרם לי פצע לא רציני”.

המ”פ הנערץ דבמבם נהרג

באחד ממכתביו, לאחר פינוי יד מרדכי, כתב חיים:

“בהפסקת האש השנייה, לאחר שהיו לנו עשרה הרוגים, הגעתי למחנה באר יעקב להתארגנות חטיבת הנגב מחדש. הגדוד השני שאיתו עברנו את כל המלחמות פורק. אני ושארית הפלוגה צורפנו  לגדוד 9 שהיה בעיצומו של ההכנות לכיבוש באר שבע, בפיקודו של המג”ד חיים בר-לב ואני שובצתי לפלוגה בפיקודו של דבמבם, גרשון דובינבוים. במתקפה על גשר דאהרייה, נהרג דבמבם, המ”פ הנערץ”.
בכנס הפלמ”ח ספטמבר 2018, פגשתי את חיים, עומד במבואה עם שלט בידו, מחפש את חבריו לפלוגת דבמבם. עצוב היה לי לראות, שהשלט נותר מיותם.  

חיים שבבו בכנס הפלמ”ח, מחפש את חבריו לפלוגת דבמבם, ספטמבר 2018 (צילום: יעל הורוביץ)

חיים ויוכבד נישאים

בינתיים, הגיעו הוריה של יוכבד לארץ, לאחר תלאותיהם כמעפילי האנייה “אקסודוס”. בסיועו של חיים, התמקמו בוואדי סאליב. בתאריך 17.6.1949,    בעת יציאתו לחופשה קצרה, נישאו חיים ויוכבד בטקס צנוע בביתו של קרוב משפחה, גבריאל נקבלי.

משפחת ליכט ביום החתונה, יוני 1949 (אלבום פרטי)

באפריל 1950 נולד בנם המשותף של חיים ויוכבד, יעקב. חודשים ספורים לאחר כן, נפטרה יוכבד ממחלה קשה.

יוכבד וחיים שבבו, ספטמבר 1949 (אלבום פרטי)

בחזרה למפעל פלקרמיק בחיפה

לאחר שחרורו חזר חיים לעבוד במפעל פלקרמיק בו עבד כנער. באותה עת, הפך המפעל שיתופי לקואופרטיב.  

חיים מייצר במפעל פלקרמיק, 1954 (אלבום פרטי)
מוצרים בעיצוב וייצור של חיים שבבו, פלקרמיק 1957 (אלבום פרטי)

מפגש מחודש עם יהודית

מפגש אקראי עם יהודית לבית כרסנטי, נערת חלומותיו של חיים בימי “הנוער העובד”, שהתאלמנה מבעלה במלחמת השחרור, הובילה לנישואיהם.

חיים ויהודית ביום חתונתם (אלבום פרטי)

לשניים נולדו שני ילדים משותפים, יצחק ונעמי. לאחר שהצליחו להתגבר על המהמורות ולבנות משפחה לתפארת, רצה הגורל ויהודית נפגעה ממחסום רכבת.   

חיים ויהודית והילדים: יעקב, תמר, יצחק ונעמי (אלבום פרטי)

לאחר מלחמת השחרור הוצב חיים למילואים במלחמת סיני ולאחריה השתתף במלחמות ישראל. בשנת 1990 שוחרר ממילואים.  

קריירה בבית החולים בטירת הכרמל

“באפריל 1991, החלטתי לאחר לבטים, להיענות לפנייתה של ברכה עמית, מנהלת המרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל, לסייע בשיקום המקום, טרם יופעל הצו שהוצא לסגירתו. ברכה הכירה אותי עת הייתי מנהל האחזקה של בית החולים “פלימן” בהנהלתה.

נדהמתי לראות את התנאים הירודים בהם חיו המטופלים: ללא מערכת חימום מרכזית, ללא קיטור לבישול, ללא מים חמים למקלחת. הקירות מעל המיטות מתקלפים, רגלי המיטות רקובות. בחורף הקר, הועברו חולים לחימום ברמב”ם.

לימים, הצלחתי להקים צוות הדבק במשימה ויחד הצלחנו לשנות סדרי עולם בבית החולים ולשפר משמעותית את תנאי מחייתם. בין השאר הצלחתי להפעיל מחדש את חדר הדוודים, שהיה משותק במשך תקופה ארוכה. בעבור עשייה זו נבחרתי בשנת 1995 כעובד מצטיין ואני גאה על כך. באוקטובר 1997, לאחר 22 שנות עבודה בבית החולים, פרשתי לגמלאות”.    

שר האווצר בייגה שוחט מעניק לחיים תעודת עובד מצטיין (הכנסת, 1995) (אלבום פרטי)

הגב לכתבה

אורח: כתובת האימייל שלך לא תפורסם • ניתן להירשם לאתר כאן למעלה ואז התגובה מאושרת באופן מיידי.

27 תגובות
  1. גיל אמר/ה

    סיפור מרתק, סיפור אישי הכורך את קורות המדינה שבדרך.
    נהדר, המשיכי !

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      שלום גיל,
      תודה על מילותיך החמות
      שנותנות את ה”דרייב” להמשיך ולתעד במרץ
      את סיפורי חייהם החשובים
      של בני דור הנפילים.

  2. זהבה גראומן אמר/ה

    בוקר של טוב
    סיפור מדהים ומרתק .
    יעל הכישרון שלך בכתיבה והתיעוד הרגישו לי כאילו הייתי שם, מוכשרת תענוג צרוף !
    לפני שבוע פגשתי ניצול שואה בן 90 עם סיפור חיים מטורףףףף אתקשר אלייך במהלך היום לספר לך 💜

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      שלום זהבה,
      אשמח לשוחח.
      רב תודות על המחמאות,
      מוזמנת לקרוא את עשר הכתבות הקודמות שלי בסדרה זו
      (מופיעות כאן תחת מדור אישים)

  3. אלברטו קרלוס ארוך אמר/ה

    יישר כוח ! אני מאוד אוהב התחקירים שאת עורכת. זאת ההיסטוריה שלנו. של כל אחד מאיתנו. תודה לך מכל הלב.

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      שלום אלברטו,
      תודה רבה לך על המילים החמות.
      מזמן להמשיך לעקוב אחר הכתבות הבאות…

  4. דב (דוביק) קוסובסקי אמר/ה

    יישר כוח שוב ושוב יעל הורוביץ היקרה
    הלוואי והדורות הבאים יקראו ילמדו ויפנימו,, מפעל קודש שאת לא נחה מלהנציח את דור הנפילים,
    שלחם, הקים, יצר ובנה .
    ישוב אחר ישוב תעשיה וחקלאות לפעמים כדרך בלתי נתפשת.
    והביא את עם ישראל עד הלום.
    הכבוד לך יעל המשיכי בעבודת קודש זו כי עוד זמן לא רב לא ישארו אותו דור נפילים.
    תודה

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      דוביק יקר,
      תודותיי על דבריך המרגשים עד מאוד.
      אני חשה זכות גדולה לתעד את סיפוריכם,
      ממשיכה במרץ לסיפור הבא….

  5. נחמה שר אמר/ה

    כתבה מרתקת. קורות החיים של חיים שבבו מרתקים. מלאיי סכנות ועשייה והתגברות על תנאי חיים קשים. וטרגדיות. הסטוריה גם של ארץ ישראל. משפחת שבבו יכולה ליצור הרבה מאמרים או סרטים על ההסטוריה של ארצנו והשילוב עם ההסטוריה הפרטית. תודה על הכתבה המרתקת.

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      שלום נחמה,
      שמחה שגילית עניין בכתבה החשובה.
      סיפורים רבים נוספים בדרך, מוזמנת לעקוב

  6. ברכה נאנסי אמר/ה

    סיפור מרגש מאד על אהבת הארץ.מסע אישי ומסע ישראלי לתקומת מדינת ישראל. היום שנים ואנשים אחרים ומיוחדים ובעיקר פטריוטים שהקירבו את נפשם לאהבת הארץ. מרגש מעורר השראה וגעגעים לימים אחרים.

  7. צביקה אפל אמר/ה

    הסיפור של חיים כתוב באופן שובה לב ומאוד מרתק. אירועי חייו מחברים נקודות היסטוריות ואנושיות, שחלקן לא הכרתי, שמחברות את קו נרטיב חיינו בארץ, באופן מופלא ומרשים.
    מתוך המתואר מופיעים קווי אישיותו המיוחדים, המניעים את חייו, את חיי הקרובים לו והקבוצות אליהן השתייך, בדינמיות פעלתנית שאינה קופאת על השמרים, ובכך הוא תורם לכולנו תרומה רבת ערך במסענו להגשים את חזון חיינו בארץ המורכבת הזאת. תודה.

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      תודה רבה צביקה!

  8. גיל רובין אמר/ה

    סיפור מרתק שעוזר בתוכו את גורל המדינה כולה.
    מסופר בצורה מרגשת והתודה ליעל.

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      תודה רבה גיל!

  9. דוד שבבו אמר/ה

    דוד חיים היקר
    מצמרר ומרגש סיפור חייך החיוך שתמיד על פניך מסתיר את החיים עמוסי התלאות והחוויות שעברת,זהו סיפורה
    של ארץ ישראל .
    אסור שסיפורי ההסטוריה האישיים ישחכו . דוד שבבו

  10. אתי אברהם אמר/ה

    כל הכבוד, יעל, על שליפת המידע הרב מדודי חיים בתבונה וברגישות. אכן חתיכת הסטוריה טמונה בתולדות חייו. זהו חלק חשוב מהפאזל של תולדות מדינתנו. יישר כוחך❣

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      תודה לך אתי!
      סיפורו של דודך חשוב ומרתק,
      שמחה על הזכות לתעדו.

  11. אתי אברהם אמר/ה

    כבר הגבתי ותגובתי מחכה לאישור האתר

  12. רטנובסקי+יהודית אמר/ה

    איזה מסלול חיים עובר הבן אדם…לך יעל כל הכבוד שאת מאירה את עיניינו ורצוי גם הצעירים שבינינו.לקרוא ולדעת

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      תודה רבה, אימא יקרה
      אכן חיים מלאי תלאות,
      מהם צמח והגיע להישגים מרשימים.
      מצטרפת לתקוותך שגם הדור הצעיר ייקרא ויכיר את פרקי ההיסטוריה החשובים.

  13. יעקב שני ( שבבו) אמר/ה

    אבא שלי מדהים. כל מה שמסופר ידוע לי ונהנתי בכל זאת לקרא שוב. והתמונות…
    מי ייתן והאיש המדהים הזה יזכה לראות בנים ובנות נינים…

  14. דב פז אמר/ה

    יעל יקרה, הצילום של מר שבבו מחפש חברים מהפלוגה מרגש ומספר את סיפור המדינה שהקימו אלה שכבר אינם.
    אין כמוך בלספר ולצלם. תודה גדולה ובהצלחה.

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      דובי יקר,
      תודות על דברייך המרגשים.
      מראהו של חיים שבבו היקר המחזיק את השלט בחיפוש אחר חבריו לפלוגה אינם, ריגש והעציב גם יחד.
      בכנסי הפלמ”ח בשנים האחרונות צילמתי ביראת כבוד כמה מבני הדור הנדיר והמיוחד הזה, דור הולך ונעלם, לצערנו.
      זכות גדולה לי לתעד את סיפורם.

  15. ערן+רטנובסקי אמר/ה

    עוד סיפור מרתק. ממש תסריט לסרט קולנוע:) כל הכבוד ליעל הורוביץ.

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      תודה רבה רבה, אחי היקר

  16. יעקב וימן אמר/ה

    כתבה שמי שקורא אותה מבין שאלו רק ראשי פרקים לסיפור חיים מרתק ששווה ספר שלם.