מחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה:
41% מהאחים והאחיות העובדים במערכת הבריאות חוששים לטפל בחולי קורונה, כשליש חוששים להגיע לעבודה מחשש להדבקה בקורונה עם זאת, 75% מאמינים שאין להם את הזכות לסרב לטפל בחולים מסוימים, כך עולה ממחקר חדש שנערך בחוג לסיעוד באוניברסיטת חיפה. "אחים ואחיות בישראל מוטרדים מאוד מהסיכון האישי ומחשש ההדבקה, במיוחד לקרוביהם, הקשור באופן ישיר בהענקת הטיפול בעת המגפה. עם זאת, הם מגלים מסירות גבוהה ותחושת שליחות חזקה, שאינן זוכות תמיד להערכה ולעתים אף נתקלות בתחושות סובייקטיביות של ניצול וחוסר אכפתיות", אמר פרופ' דניאל שפרלינג עורך המחקר.
לדברי פרופ' שפרלינג מהחוג לסיעוד באוניברסיטת חיפה בדומה למגפות חדשות, ישנם מאפיינים רבים ההופכים את המגפה הנוכחית למוקד מתח וקונפליקט עבור העובדים במערכת הבריאות. מצד אחד, התפשטותה המהירה של המחלה, המאמצים הכבירים לאבחון נשאים וחולים, השינויים התכופים של הטיפול בחולים ונהלי העבודה הדינאמיים, העלייה בביקוש לכוח אדם רפואי. מהצד שני, הירידה בהיצע עובדים כאלה, חשש גדול מפני הדבקה אישית או של הסובבים אותם, מחסור במשאבים, במיוחד ציוד מגן ותנאי עבודה בטוחים מבחינה המחלה, עבודה מאומצת במשמרות ארוכות יותר, תוך סרבול וקשיים טכניים הנוגעים להתמגנות ולהצטיידות רפואית.
"שילובם של תנאים אלה בפרק זמן קצר ובמצב כללי, בו החברה הכללית מצויה תחת לחץ, מחסור וחוסר-ודאות, עלול להוביל למצבי דחק, לנטייה לעזוב את המקצוע, ולפגיעה ברווחתם הנפשית של עובדי הסיעוד"
במחקר שיפורסם בקרוב בכתב העת Nursing Ethics אשר נערך בחודשים אפריל ומאי 2020 ובו השתתפו 231 אחים ואחיות, ביקש החוקר לבחון – באמצעות שאלונים וראיונות – כיצד אחים ואחיות בישראל מגיבים לדילמות אתיות במהלך הטיפול במגפת הקורונה ובאיזו מידה תגובותיהם קשורות לתפיסות הסיכון ולמוטיבציה שלהם להעניק טיפול.
מתוצאות המחקר עולה כי 41% מהאחים והאחיות חוששים לטפל בחולי קורונה.
כ 41% מסכימים או מסכימים מאוד שטיפול בחולים או בנשאים כרוך בנטל רגשי משמעותי.
עם זאת 75% לא מאמינים שיש להם את הזכות לסרב לטפל בחולים מסוימים.
עוד עולה מתוצאות המחקר כי 33% מהאחים והאחיות מדרגים את רמת הסיכון שלהם בעבודה בערכים שבין סיכון גבוה לסיכון גבוה מאוד. כשליש מהם חוששים להגיע לעבודה בגלל הדבקה אפשרית ואינם חשים מוגנים במערכת.
מהראיונות שנערכו עם האחים והאחיות עולה תמונה מדאיגה בכל הקשור לתנאי עבודתם. רבים מהם תארו מציאות של ניצול ופגיעה בזכויותיהם, למשל ע"י ניצול ימי חופשה במצב של יציאה לבידוד, חוסר התחשבות בסידור העבודה ובצורך של הצוות הסיעודי לאזן בין חיים מקצועיים לבין חיי המשפחה, הטלת משמרות ארוכות ומתישות, במיוחד בשעות הערב, ופגיעה בתנאי העבודה במצב של צמצום כוח אדם במחלקות פחות עמוסות, עקב הפניית המשאבים לטיפול בקורונה.
אחת המשתתפות במחקר סיפרה:
אני חושבת שלא הוגן לקצץ בצוות בתקופה כזאת ולהביא אותם למצב של חוסר שעות, הורדת משמרות בהפתעה לפי עומס במחלקות מה שמביא להורדה בשכר… ומתי שנוח להוסיף להם משמרות מעל ומעבר. הכל לפי צורכי המערכת. אי אפשר שצד אחד נותן את כל כולו וצד אחר מנצל את זה ומתחבא מאחורי המשפט 'שעת חירום'". משתתפת נוספת אמרה: "דרשו ממני לעבוד רק לילות של 12 שעות כל משמרת, אני מגדלת שני ילדים לבד ולמרות שהם גדולים אני סבורה שזה לא היה הוגן
סוגיה נוספת שעלתה אצל רבים הייתה מציאות של חוסר אכפתיות וחוסר התחשבות בצוות הסיעודי, לצד כאוס ארגוני, נהלים לא ברורים, והעמדת הצוות בפני מציאות שבה עליהם להעניק טיפול רפואי בציוד מיגון חסר או לא מתאים. "זה לא הוגן להעמיס על הצוות מצד ראש המחלקה או הסגן שלו שיושבים בחמ״ל ומעיינים בעבודה שלנו מבחוץ ומתחילים לזרוק פקודות שאי אפשר ליישם אותם במצב החדש! למשל, איך אפשר להתלבש גם עם חלוק כשכל הציוד עלינו? נסתי וזה לא הצליח! ועוד הרבה דברים שרק נראים קלים מבחוץ אבל כשאתה נמצא שלוש שעות בתוך חממה סגורה ונושם דרך המסכה את האוויר שאתה מוציא עם כאבי ראש ומת לנשום אוויר נקי ולצאת מהחליפה הזו אתה לא מצליח לתפקד באופן ראוי", סיפרה אחת מהמשתתפות במחקר.
כאשר בדק פרופ' שפרלינג סוגיות הקשורות לדילמות אתיות, הנוגעות להענקת טיפול במצב של מחסור במשאבים רפואיים, במיוחד טיפול מציל חיים כמו מכשירי הנשמה וציוד תומך נשימה, נמצא כי הגיל המקסימלי להענקת טיפול במצב של מחסור במשאבים רפואיים חיוניים הוא 84 – שהינו גיל גבוה מאוד, בהשוואה למדיניות במדינות אחרות, למשל איטליה, שם נעשתה קריאה לתעדף צעירים במתן טיפול מציל חיים. שיעור גבוה מאוד מהמשיבים אף סברו שלא צריכה להיות הגבלת גיל כלל. עוד נמצא כי, 81% מהאחים והאחיות מאמינים שלכל מטופל יש זכות לקבל טיפול אופטימלי ללא קשר לגילו ולרקע הבריאותי שלו.
סיכם פרופ' שפרלינג
בעוד שאחים ואחיות חווים תפיסת סיכון גבוה להדבקה וחשים בעול רגשי ונפשי משמעותיים בעת הטיפול במגפה, הם מראים רצון עז להעניק טיפול לחולים שבאחריותם, הם אינם מתחרטים על עבודתם במערכת הבריאות כאנשי סיעוד אך גם שואפים לקיומם של סביבה ואקלים אתי, התומכים בצרכיהם ובדילמות האתיות, שאותן הן חווים,