ברוך יעקובי מנהל בית הספר עין הים הוציא לאור ספר

מנהל בית הספר עין הים ברוך יעקובי, הוציא לאור ספר הקרוי: לומדים לשחק: “חינוך משחקי כמעשה של חירות”. בספר יעקובי פורש את משנתו החינוכית, אותה הוא מיישם יום יום בבית הספר. יעקובי מספר שכאשר בית הספר היה על סף סגירה בשל מיעוט תלמידים הם התחילו לחפש הגדרה אחרת לאיך לומדים בשיעור תוך כדי משחק.

יעקובי מספר לחי פה:

זו הייתה התפיסה החינוכית שלנו וחיפשנו משפחות שירצו להגיע לבית הספר. עשינו ימים פתוחים ואף אחד לא הגיע, כיוון שחיפה היא עיר מקוטבת מעמדות. לאט לאט, התחילו להתעניין משפחות שחיפשו חינוך אחר. היינו 137 תלמידים בבית הספר לפני עשור והיום אנחנו 340 תלמידים עם גן ילדים. בכל שכבה יש שתי כיתות וכיתות תקשורתיות. יש לנו קהילה פיזית מעין הים, משפחות, שמתגוררות בשכונה וקהילה רעיונית משאר השכונות. אנחנו יוצרים מוביליות הפוכה – מהרכס באים ללמוד ולשחק בעין הים. חינוך יכול לשבור סטיגמות.

יעקובי סבור שרבים חושבים שההגדרה של משחק היא שעשוע, פנאי, משהו לא חשוב.
מתי משחקים בבית הספר? בהפסקה. ואז אומרים, ‘בואו נהיה רציניים ונלמד’. למה הקסם של המשחק מפסיק בבית הספר? הספר מציג פדגוגיה משחקית, המלמדת איך אפשר לשחק כשלומדים. אם רוצים ללמד המרה או 4 פעולות חשבון, אפשר לצאת למרחב ולשחק עם אבנים ואצטרובלים. אפשר להראות לתלמידים צורות במרחב ולבקש מהם לזהות אותן. בשיעורי ספרות במקום ללמד את מאפייני הסיפור העממי, אפשר לכתוב מחזה ולהציג אותו. בשיעורי תרבות ישראל ואזרחות, התלמידים יכולים להתחלק לקבוצות, לתת שם לכל קבוצה ולראות באמת מה זו דמוקרטיה. אפשר ללמוד לקרוא באמצעות מכבסת מילים. תולים חבל במסדרון, דגים אותיות עם חכות והתלמידים עוזרים אחד לשני. בשיעור מולדת אפשר להקים מחנה וככה להכיר את השכונה.

בספרו של יעקובי יש גם דוגמאות וגם תפיסת עולם.
הילדים לומדים ומשחקים במגוון האפשרויות, שמתיר הקשר האנושי. הם רוכשים כלים המאפשרים להם משחקיות בתגובות ובפרשנות שלהם. אם הלמידה ניסויית ומאפשרת המצאה, שעשוע ותשוקה גדולה לעשות משהו אחר, בית הספר הופך להיות במה להעצמה ולהתפתחות אישית. מה זה משחק? בניגוד לחינוך הרגיל, שצריך כל הזמן להספיק, במשחק יש השהייה, עוצרים. המשחק יכול להתקיים, כשאין איום ואין היררכיה, כשיש יצירה ואז אנחנו פנויים לשחק. משחק זה ממד בין העולם החיצוני לעולם הרגש הפנימי. כלומר ברגע שמאפשרים להיות שם, לשחק, תלמידים מגלים את עצמם ופחות חשוב ללמד מתמטיקה ויותר חשוב לגלות מי אני,כשאני לומד מתמטיקה. איך אני מתמודד, כשאני לומד אמנות? מה קשה לי? המשחק מוותר על השיח הכוחני, שמכתיב מה אני המורה אגיד ומפתח שיח אישי של רגשות.

ספרו של ברוך יעקובי בהוצאת רסלינג
ספרו של ברוך יעקובי בהוצאת רסלינג

על פי תפיסת עולמו של יעקובי באים לבית הספר בשביל להתרגש ולהרגיש.
המטרה היא לעסוק ביחסים בינינו לבין אחרים, ליצור קשר עם עצמי וגם אחרים וזה המשחק האמיתי. כלומר השיח, ההבנה מי אני ומי אתה, איך אני מצליח בעזרת החברים שלי, מה אני עושה כשקשה לי ואני מתוסכל. אנחנו משתמשים בחומרי הלימוד כמסע להעצמה ולגילוי עצמי וזו המשמעות העמוקה של המשחק. בבית הספר יש לנו שילוב של הרבה תפיסות חינוכיות. השאלה המרכזית היא איך ליצור חירות וחופש בתוך המסגרת. יש שיעורי בית, אבל הם מעטים, כיון שמה שמעניין זו המשימה ולא העניין הטכני. אין כמעט מבחנים, אבל אנחנו מלמדים איך לכתוב תשובה. לגבי התעודה – בבתי ספר אחרים יש בנק היגדים. אנחנו משחקים גם בהערכות. אנחנו כותבים הערכה אישית לכל ילד בכל מקצוע, בשפה שהילד מבין עם הרבה דוגמאות מחיי היום יום. אף תעודה לא דומה לאחרת. בחינוך משחקי יש חתירה מתמדת אל האישי.

יעקובי מנהל את בית הספר עין הים כבר 16 שנה והוא אומר שהצלחת בית הספר היא פועל יוצא של השקעתם של המורים. “אסור לנו לשכוח את החלום שלנו, שבזכותו הפכנו להיות מורים. כשבית הספר הופך להיות מקום, שהוא מגשים חלומות, כשמתפתח בו שיח אנושי שמבין שבית ספר הוא רק כלי, מסגרת שיכולה לשמש לצורך התפתחות אישית, האנושי הופך להיות העיקר. המטרה היא שנהפוך להיות בני אדם, שאני אוכל לדעת מי אתה, מה משמח אותך, מה מכאיב לך ואיך אפשר ללמוד ביחד מתוך אתגר אנטלקטואלי וחברתי”.

ביום חמישי הקרוב, 20/06/19 בשעה 19:00 תערך השקת ספרו של יעקובי בגלריית הפרמידה (רחוב קיבוץ גלויות 34, העיר התחתית). אורח הכבוד יהיה שר החינוך לשעבר הרב שי פירון.

2 תגובות
  1. אורית אמר/ה

    בית ספר נהדר. שמעתי דברים טובים עליו. לצערנו, לא עלינו בהגרלה.

  2. מירלה אמר/ה

    ממש כיף של שיטת לימודים חבל שאני לא ילדה בגיל הזה.כמה הדבר היה תורם לחיי כשאני הייתי כל כך שונה מילדים אחרים באופי שלי.בגלל שידעתי המון תשובות נכונות היתי שותקת לא משתתפת בגלל הבחינות שלי היתה לי נטייה להסמקה.כוחי הייתי נהפכת אדומה כשדברתי.בכתה וכולם הסתכלו עלי וצחקו שאני אדומה…למרות שהייתי ילדה נאה רזה גבוהה וחמודה בפנים שיעורי הארוך היה מסתיר את פני כל פעם שהסמקתי.לכן היתי ממש מסתתרת..בתוך עצמי…היום אני כבר בת 50+.

הגב לכתבה

אורח: כתובת האימייל שלך לא תפורסם • ניתן להירשם לאתר כאן למעלה ואז התגובה מאושרת באופן מיידי.