בגליל, בתל חי – בנווה שאנן
בית ספר תל חי הוא מבתי הספר הותיקים ביותר בחיפה. בית הספר נוסד בשנת 1922 יחד עם השכונה שנבנתה כשכונת פועלים ישראלית-ציונית וקרוי ע"ש הקרב בתל חי ומורשת יוסף טרומפלדור. .
דורות רבים של ילדים שגדלו בנווה שאנן, התחנכו בין כתליו. בסיור שהובלתי בהליכות חיפה לפני שנה וחצי הלכו ילידי השכונה, חלקם בני שמונים ולמעלה מזה, שסיפרו על ילדותם בבית הספר ועל החיים הכרוכים בתולדות הישוב היהודי בשכונה בתקופה בה שלטו הבריטים בארץ ישראל.
כבר למעלה מ-90 שנים, מגיעים מרחבי נווה שאנן ילדים חדשים ונרגשים העולים לכיתה א ומצטרפים לרשימה הארוכה של ילדים שלומדים ולמדו בבית הספר הותיק הניצב בצומת רחובות הגליל וטרומפלדור ועל חזיתו חקוק הסמל של בית הספר: פסל האריה השואג.
לאחר שיחה נחמדה וסיור באזור הציבורי של בית הספר בו מוצגים ערכי המקום, שמעוו ואני יוצאים לסיור בעקבות המוזיאון שקם בבית הספר לאחר שבשנת 1992 התגלה בו סליק.
קודם כל למי שאינו מצוי בפרטים: מהו סליק?
"סְלִיק" הוא כינוי למחבוא מחתרתי לנשק ולמסמכים סודיים. המלה נכנסה לשימוש נרחב בתקופת טרום הקמת המדינה, בעת שלטון המנדט הבריטי, אז בנה ארגון "ההגנה" סליקים בכל רחבי הארץ כדי לספק נשק להגנת נקודות היישוב השונות. השלטון המרכזי לא הצליח להעניק הגנה נדרשת לאזרחים ואלה נאלצו לנקוט ביוזמה עצמית של איסוף נשק לא חוקי והטמנתו במחבואים הרחק מעיני השלטון, כך שיוכל לשמש להם הגנה בשעת הצורך.מאותו שורש נגזר גם הפועל "להסליק" שמשמעו להחביא, להעלים מן העין.
עם הסתלקותם של הבריטים ממדינת ישראל ב-1948 כשהוקמה המדינה, לא היה צורך יותר בסליקים. הם נעזבו ונשכחו. במהלך השנים התגלו סליקים במקומות שונים בארץ , בדרך כלל שנים רבות לאחר שאלו שידעו על קיומם והיו בעלי עניין בסליק. היו סליקים בהם נמצאו לא מעט כלי נשק ותחמושת והם נאספו ובדרך כלל משמשים לתצוגה והנחלת מורשת מאותם ימים.
זה מה שקרה גם בתל חי: בשנים שבהן התחוללה מלחמת העולם השניה באירופה, התכונן הישוב העברי בארץ ישראל למלחמה בצבאות גרמניה שהתקרבו לאפריקה ופניהם גם למזרח התיכון. היהודים בנוה שאנן הצעירה ובסביבותיה, חיו במתח מול שכניהם הערבים והתכוננו להגן על עצמם כל העת. השלטן הבריטי ששלט בארץ לא ראה בחיוב מצב בו היהודים יחזיקו נשק אפילו להגנתם ולכן התעורר הצורך להכין נשק ותחמושת לשעת חירום. הסליק הוקם בשנים 1934 ו-1938 בבית הספר תל חי, בשעות שבהן הילדים היו כבר בבתיהם.
גילוי הסליקים והקמת המוזיאון
בשנת 1978 הגיע חשמלאי לבצע עבודות חשמל בבית הספר. תוך כדי עבודתו גילה שמדפי הספרים מכסים חלל גדול הנמצא מאחורי הארון. כשהפתח נפער, מצאו הפועלים חלל גדול ובו מה שנותר מהנשק ועמדת הקשר שהיתה במקום. התכולה שוחזרה על ידי שמעון ראם.
בשנת 1992 נחשף הסליק השני על ידי מר דנה (דניאל ) לרמן, בוגר בית הספר ומפקדו של הסליק בימי ההגנה. לאחר חשיפת שני הסליקים הוחלט כי במלאת לבית הספר שבעים בשנת 1993, להפוך את המקום למוזיאון. אז נכנסו לתמונה יגאל חשמונאי ושמעון ראם ויחד החלו לאסוף פריטים השייכים לאותה תקופה כשהם מבקשים להנחיל לתלמידים הצעירים - הדור הגדל על מחשב ואינטרנט, טלויזיה וסדרות לועזיות, את הידע ותחושת החיים ברחוב ובחצרות הבתים ואורח החיים שהיה נהוג בשנים בהן גדלו בשכונה ילדים שהיו מחוברים לסביבתם ושכונתם.
דור לדור יביע אומר
שמעון, יגאל וענת המנהלת, רואים במוזיאון דרך חבר את הילדים לתקופות עבר ולהביא לידיעתם כי מה שהם מכירים היום כמציאות חיים, היה שונה ולשוני היו משמעויות שהשפיעו על חיי התושבים. במוזיאון יש הצגה של גורמי השירות ובעלי המקצוע שהיו בשכונה: מכולת, ירקן, סנדלר, ועוד. תפקידים ושימושים שחלקם כמעט נעלמו לחלוטין מחיינו. המקום מעביר לילדים את הוויית וסיפור חיי הילדים שגרו בשכונה בעבר, המציאות ששרתה בה ומחדדת את ההכרה כי המציאות של היום היתה שונה. התצוגה מאתגרת אותם לחקור, ללמוד אותה וגם לבנות שחזור של מבנים מאותה תקופה כמו דגם חומה ומגדל העשוי ממקלות ארטיק הנמצא במקום.
שמעון ויגאל משתוקקים לחבר את הילדים למקום ולמורשתו כי לתפיסתם מורשת צריכה לעבור מדור לדור והילדים צריכים להיות מחוברים לסיפור של המקום בו הם גדלים כתנאי לצמיחה ובגרות בריאה ויצירת רצף בינדורי בשכונה. הם מודעי לכך שבמציאות של היום ובמציאות של מדינה אליה מגיעים חדשות לבקרים עולים חדשים, הילדים אינם מחוברים בכל נימי נפשם ולכן אינם מכים שרשים במקום בו הם חיים.
המוזיאון שובה לב ומציף כל כך הרבה זכרונות של נווה שאנן הקטנה שאיננה היום, שחלקים ממנה נרמסו על ידי חוסר הבנה בחשיבות השימור, בקידום אינטרסים פוליטיים ונדלניים. שוחחנו אודות בריכת הילדים בכיכר זיו שנזנחה במשך שנים רבות עד שהפכה למצבור של פסולת ועזובה בתוכו שכנה נעלבת ויבשה הבריכה בצורת דג גדול מרוצף בפסיפס שבמשך קרוב ל-40 שנה נהנו ממימיה הצוננים אלפי ילדים בגדלו בשכונה. במקום בו היתה העין של הדג היה אי קטן עליו ישבו הילדים בעת שנחו משהייתם במים ועל כולם פיקח מישה המציל שעל שמו נקראה הבריכה: בריכת מישה פישה. (פישה- בגלל שרוב הילדים לא ממש הצליחו להתאפק).
לאחר שנים רבות של עזובה, הבריכה נהרסה לפני כשנה ועליה נבנה גן לזכר חללי אסון הכרמל. יש שיאמרו כי טוב שכך אולם מי שהכיר את האופי המיוחד של השכונה ואת מהות מוסד הבריכה עבור אלפי הילדים שגדלו במקום מצר על הדרך בה היא נהרסה ולא נותר ממנה שום זכר וסימן למורשת הישראליות המחדשת במדינת ישראל הצעירה.
יגאל, ענת ושמעון אומרים לי כי לא הם לא עוסקים רק בעבר. הם מראים לי את חדר החלל שהוא גאוותם ומהווה סמל לעתיד. המקום קרוי על שם האסטרונאוט אילן רמון ז"ל ותחילתו בחדר-מחסן ללא שימוש עד שהחליטה ענת להופכו לחדר העוסק בחלל ומערכת השמש והכוכבים.
ביוזמה, יצירתית ומעוף אוכלס החדר במודלים של מערכות כוכבי לכת ומערכת השמש, הדבר כובש הלב הוא חליפות אסטרונאוט שנתפרו במיוחד על פי חליפתו של אילן רמון והן משמשות את הילדים כאשר הם מגיעים לעבוד בחדר. במעט מאוד אמצעים והוצאה כספית נמוכה הם פשוט שטים להם בגלקסיות אחרות.
על חינוך ומורשת
החינוך בישראל מבולבל מרוב רצון להתאים עצמו לפרמטרים בינלאומיים, מחפש כיצד לייצר את הנוסחה המנצחת של מצויינות, ידע, למידה ולצד הלימודים גם לחנך לחברה מתוקנת, אזרחות טובה, מורשת ועוד. מרוב מיתוגים, כנסים, מודלים, ועדות חינוך, עמותות, קונספטים שונים של בתי ספר דמוקרטים, פתוחים, טבע אמנויות וחינוך ממלכתי שעובר התעללות תקציבית, אבד לנו משהו ברור, פשוט וערכי שצריך להעניק לילדים שלנו חיבור למקום ולקהילה בה הם חיים. בבית ספר תל חי מצאתי את הפשטות והחוכמה בה נעשים הדברים.
בדרכי החוצה הלכתי דרך המגרש והחלקות הזכורות לי מימי ילדותי, עוד שלושה שבועות ימלאו את המקום קולות צעירים צוהלים, נרגשים וגם מבוהלים של ילדים העושים את צעדיהם הראשונים לכיתה א ושל אלו הבוגרים שיקבלו את פניהם. כמו ילדים אחרים נרגשים כמותם שהגיעו לשעריו בשנת 1922.
אין זה דבר מובן מאליו במדינה כמו שלנו ובעיר כמו חיפה, לחשוב על מוסד בן 90 שמחבר אותנו הרחק לתחילת המאה שעברה, לסיפור של המדינה והמקום, עדיין רלבנטי מתמיד וגם נושא עיניו קדימה.