צדיקה חיפאית: יוסי מורג

ראיתי ישישה בת יותר משמונים.
היא באה בכל בוקר לפתוח את החנות שהורישו לה הוריה לפני חמישים שנה.
מגיל 14 היא בחנות עוזרת עובדת אצל אביה עליו השלום במשרה מלאה.
עומדת מאחורי דלפק העץ מול תא המדידה מסדרת סחורה במדפים.
תולה בחלון הראווה שמלה, ריקמה, חולצה עם שרוולים ארוכים וחולצה עם שרוולים עד המרפק.
שוחחנו כמעט מידי יום במשך שנה.
בכל בוקר אותו מחזה ,אותה שמלה לגופה ושביס לראשה.

והיא בשלה: "אני לא צריכה עזרה… אני יורדת ברגל משכונת ויז'ניץ על המצוק ומגיעה לשוק התורכי לפני כולם" 

בחנות מדפי עץ משנות ה-30 של המאה העשרים, סולם עץ תואם, כאשר בקרניו העליונים חבקי ברזל על ציר אופקי שאיתו אפשר לנייד את הסולם ממדף למדף.
כאילו הזמן עצר מלכת וזכית לראות צבעי חיים בגיל הוריך זכרם לברכה.
היא ידעה לקנות מספקים שונים, להתמקח ולשלם במקום! לא שוטף 60 ולא שוטף שלושים. בדרך זו הצליחה לשמור על נאמנות אליה והם לא נטשו אותה מעולם, אפילו כשפחתו ההזמנות, כי הרחוב כמעט ננטש ורבים מן הלקוחות כנראה לא האמינו שהחנות עדיין קיימת.

היא היתה מחייכת בכל פעם שראיתיה, זקופה נעולה בסנדלי עור חסרי עקב וגם אהבה לשוחח, לספר על ההיסטוריה המשפחתית ארוכת השנים, על אילן היוחסין מבית אביה ועל אילן היוחסין מבית אישה עליו השלום.
על הילדים לא דיברה. סיפרה שהשאירה צוואה אצל עורך דין ושיתעניינו אחרי לכתה…

הייתה מאד סקרנית, שאלה שאלות על תוכניות הפיתוח ומתי יסלקו את הדוכנים הנרקבים שהסתירו לה את החנות והוקמו אחרי שנשארה לבדה ללא אישה וללא הוריה.