יוסקה רובין, הינו שחקן ישראלי שחזר אל עירו חיפה ואל הבמה כדי לגלם את אדמונד קין, הכוכב האנגלי שהפך את המשחק לאמנות של אמת, ושחייו הסתיימו בהתנגשות בין הגוף לבין התפקיד.
יש רגע בתיאטרון שבו השחקן חדל להיות אדם פרטי, ולו לזמן קצר. האור נופל עליו, גופו נעשה כלי לסיפורו של מישהו אחר, וקולו משמיע מילים שנכתבו אולי לפני מאות שנים. הקהל מתבונן בו ורואה דמות. אך מתחת לדמות מצוי אדם שנשא את גופו אל הבמה, לאורך שנים שאינן נראות לעין ואינן נרשמות בהכרח בתולדות התרבות.
השחקן שהתמוטט על הבמה במהלך תפקיד אותלו
בשנת 1833, על במה באנגליה, התמוטט השחקן אדמונד קין, במהלך הופעתו בתפקיד אותלו. הוא היה בן ארבעים ושש. האיש שנחשב לאחד השחקנים הגדולים של תקופתו, מי ששינה את האופן שבו שחקנים ניגשו לדמויותיו של שייקספיר, לא הצליח להשלים את ההופעה. זמן קצר לאחר מכן מת, והותיר אחריו סיפור חיים שכמו נכתב בידי מחזאי בעל נטייה לאכזריות סמלית: שחקן שהקדיש את חייו לאמנות התחפושת, ושגופו שלו הוא שהסיר לבסוף את המסכה.
כמעט מאתיים שנה לאחר מכן, בחיפה, בוחר יוסקה רובין, לחזור אל סיפורו של קין. הוא מעבד, מביים ומגלם את הצגת היחיד אדמונד קין, על פי מחזה מאת ריימונד פיטסימונס, בתרגומו של אבי הוז. זו בחירה שיש בה יותר מהזדמנות לגלם דמות היסטורית מרתקת. שחקן ישראלי, שהקריירה שלו נפרשה בין תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה, נוטל על עצמו את סיפורו של שחקן אחר: אדם שהתפרסם בזכות יכולתו להעניק חיים לדמויות, אך לא יכול היה להימלט מגבולות חייו שלו.
חזרה אל חיפה עם יצירה שבה הוא המבצע ואחראי לעיצוב המפגש בין הטקסט לקהל
רובין אינו מן השחקנים ששמם ממלא דרך קבע את כותרות התרבות. המידע הציבורי הזמין עליו מצומצם יחסית להיקף העשייה המקצועית העולה מן הקרדיטים ומהרישומים של הפקות שבהן השתתף. אין ראיונות רבים או עדות מקיפה על הדרך שעשה. ובכל זאת, התחנות המתועדות מציירות מסלול של התמדה: הכשרה מקצועית בסמינר הקיבוצים, עבודה על במות שונות, הופעה בסרט ישראלי ב-1988, השתתפות בהפקות טלוויזיה, ולבסוף חזרה אל חיפה עם יצירה שבה הוא אינו רק המבצע אלא גם מי שאחראי לעיצוב המפגש בין הטקסט לקהל.
הסיפור הזה אינו סיפורו של כוכב במובן המקובל. הוא עוסק בשאלה מעניינת יותר: מה מחזיק שחקן במקצוע לאורך שנים, גם כאשר ההכרה הציבורית אינה משקפת בהכרח את היקף עבודתו? ומה קורה כאשר, בשלב מסוים, הוא מבקש לא רק לקבל תפקיד אלא ליצור לעצמו את הבמה שעליה יוכל לספר סיפור?
"גם אני חי פה"
כאן, המדור המבקש לפתוח דלתות, לא רק של בתים, אלא של נפשות. זהו מדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות, היישר אל מרחב מגוריהן, מתוך אמונה כי היכרות אמיתית נרקמת דרך סיפורים, מטעני חיים ונקודות מבט ייחודיות ואישיות.
כך נפרש בהדרגה הפסיפס האנושי העשיר של עירנו, חיפה, עיר של קולות, זיכרונות וזהויות חיות ונושמות. מדור אודות נשים ואנשים החיים כאן, כפי שמרמז גם שמו של המדור: "גם אני חי פה".
זה המקום בו נפגשים עם הדמויות הללו בתוך בתיהן, אך לא כחלל פיזי גרידא, כזה הנמדד במטרים רבועים, בשומות נדל"ן או באסתטיקה עיצובית. הבית מתואר כאן כמרחב רווי משמעות: אוצר של זיכרונות, עדות לסיפורי חיים ומרחב טעון ברגש. דרך הבית נכיר את יושביו, לא מבחוץ, אלא מבפנים: דרך עדשה אינטימית, חד פעמית, החושפת את עולמם כפי שהוא נחווה מבפנים.
הפעם נתארח בביתו של השחקן יוסקה רובין – האיש שמאחורי המסכה.
בין איזמיר לנמל חיפה: ילדות שנולדה מחדש על שפת הים
בשנת 1949, כשישראל הצעירה עדיין ביקשה להגדיר את פניה, עלו מאיזמיר שבטורקיה יעקב ובקי (רבקה) רובין והגיעו לחיפה, אל עיר של מדרונות תלולים, רוחות ים, עשן ארובות ואוניות שהביאו עמן לא רק סחורות, אלא גם אנשים שנשאו בליבם עולמות שלמים שהותירו מאחור.
עבור יעקב, אדם שאהב מים ונמל, הייתה חיפה יותר מתחנת מעבר בארץ חדשה; היא הייתה מקום שאפשר להכות בו שורש, מבלי להתרחק מן הים שהיה קרוב לליבו. בני הזוג בחרו להתיישב בשכונת שמן, ומצאו בה דירה, שהייתה בית צנוע, שהתאימה ליכולתם מן הסתם, אך כזה שאפשר להתחיל בו את מלאכת החיים מחדש.
בתחילה בקי הייתה עקרת בית ואח"כ מנהלת משק הבית באולפן בת-גלים, ויעקב יצא מדי יום לעבודתו בנמל חיפה, שם שימש מנופאי והיה אחראי על המנופים הצפים הראשונים שנבנו בעולם, מנופי הענק שנקראו "שמשון" ו"בר כוכבא". יש משהו כמעט סמלי בשמות האלה, הלקוחים מן הזיכרון היהודי העתיק, שנישאו על גבי מכונות פלדה מודרניות והתרוממו מעל המים: כאילו ההיסטוריה הרחוקה וההווה החלוצי נפגשו לרגע אחד בנמל, במקום שבו כוחם של אנשים נמדד ביכולתם להרים משאות כבדים ולהניחם במקומם.
בתוך המציאות הזאת, הרחק מן הבית שהותירו מאחור באיזמיר, נבנתה משפחת רובין. שמוליק, הבכור, נולד בשנת 1949; יוסקה נולד ב 17 באוקטובר 1950; וגליה, האחות הצעירה, באה לעולם בשנת 1953. לימים יעסוק שמוליק בתיירות ובאוטובוסים, ואילו גליה תהיה לאשת עסקים בתחום המזון. כל אחד מהם ימצא את דרכו בעולם העבודה, כאילו ירש משהו מאותה תנועה בלתי פוסקת של יציאה, הגעה, מסע ובניית עתיד.
בזיכרונו של יוסקה, הילדות אינה מתחילה במקצועו של האב וגם לא בתולדות העלייה וההתיישבות, אלא ברחובות שכונת שמן, במרחב הפשוט והעשיר של משחקי ילדים, חבורות שכונתיות וקולותיהם של אנשים שהגיעו לארץ החדשה מכל קצות תבל.
השכונה הייתה מעין כור היתוך עוד בטרם נעשה הביטוי הזה מטבע לשון: עולים מארצות ותרבויות שונות חלקו בה סמטאות, בתים, מצוקות ותקוות, והילדים, בדרכם הטבעית, הפכו את ההבדלים שבין המבוגרים לחלק בלתי נפרד מן הנוף שבתוכו גדלו. עבור יוסקה, שכונת שמן הייתה העולם כולו: המקום שבו נרקמו חברויות, שבו הרחוב שימש מגרש משחקים וחצר הבית הייתה המשך של המרחב הציבורי ושבו החיים לא נזקקו לתפאורה כדי להותיר את חותמם.
המשפחה נשארה בשכונה עד כיתה ב׳, ואז עברה לבת-גלים, שכונה אחרת בחיפה, קרובה אף היא לים, אך כבר שייכת לפרק הבא בסיפור המשפחתי.
בין המפרץ לבמה: השנים שבהן יוסקה מחפש את עצמו
ילדותו של יוסקה עוצבה בין רחובותיה של בת-גלים, נופיה של חיפה והים שהיה חלק בלתי נפרד מן העולם שבו גדל. בבית הספר היסודי בבת גלים למד אצל המחנכת מלכה, ובתום שנות הילדות המשיך ל"תיכון אורט", שם למד מכונאות, מכניקה עדינה וחשמל במשך שנה וחצי.
אלא שמשהו בו התקשה להשלים עם הנתיב שסומן עבורו. הוא עזב את הלימודים, אך לא ויתר על השכלתו, והשלים את בחינות הבגרות במסגרת "משלב". כבר אז, אולי בלי שידע לתת לכך שם, הסתמנה בו התנועה בין העולם המעשי, המציע מקצוע וביטחון, לבין משיכה פנימית אל חיים אחרים, כאלה שטרם מצא להם צורה.
בצה״ל שירת בחיל הקשר והאלקטרוניקה. הוא שירת בחיל השריון, באוגדה של אריאל שרון ובהמשך עשה שירות מילואים עד גיל ארבעים ושבע. אלה היו שנים של מסגרות, משימות ואחריות, שנים שבהן למד לעמוד בדרישות המציאות, עוד לפני שהעז להקשיב לדרישותיה של נפשו.
בגיל עשרים ואחת השתחרר מצה״ל, ומיד לאחר מכן הכיר את רותי מבאר שבע. השניים נישאו, ובשנת 1973 נולד בנם הבכור, קובי. הם התגוררו ברמת שאול. באותה תקופה החל יוסקה לעבוד בחברת פילקו-קריסטל-זוהר, שעסקה בתחזוקה ובתיקון של מכשירי חשמל ביתיים, ובהם מכונות כביסה, מזגנים ותנורים. הוא היה טכנאי שירות, איש מקצוע שנדרש לאתר תקלות, להבין מנגנונים ולהחזיר לפעולה את מה שחדל לעבוד.
בעבודה זו עסק עד גיל שלושים ושתיים, אך נדמה כי גם כאשר ידיו היו עסוקות במעגלים חשמליים ובמנגנונים מכניים, משהו בו ביקש לפענח מעגל אחר, פנימי יותר, את המנגנון הסמוי של חייו. נישואיו לרותי הסתיימו כעבור כשלוש שנים. היא עברה להתגורר בבאר שבע, ואילו קובי, בנם המשותף, נותר החולייה החיה והבלתי ניתנת להתרה של אהבתם, ראשיתו של סיפור משפחתי שיימשך גם לאחר שהזוגיות תבוא אל קצה.
בהמשך הכיר יוסקה את בת שבע מהקריות, והשניים נישאו, אך גם הנישואים האלה היו קצרי ימים. הפעם התברר כי מה שמפריד ביניהם אינו רק פער באופי או בציפיות, אלא הבדל עמוק באופן שבו ביקשו לחיות את חייהם.
חיידק הבמה, שכבר קינן ביוסקה, לא הניח לו. הוא רצה ללמוד תיאטרון בתל אביב, להתקרב לעולם שלא הבטיח לו יציבות ולא ודאות, אלא אפשרות לבטא משהו מעצמו שעד אז נותר ללא מוצא. בת שבע לא הייתה בנויה לחיים הכרוכים במסלולו הלא צפוי של שחקן, והזוגיות לא הצליחה לגשר על הפער הזה. יוסקה פנה לקורס דרמה מזורז בבית רוטשילד, צעד ראשון לעבר האפשרות שהחלה להתבהר לנגד עיניו.
בהמשך נענה למודעה שפרסם המפיק פשנל, לקראת הפקת המחזמר "כנר על הגג", שבה השתתף גם אלי גורנשטיין. יוסקה התקבל לאנסמבל, והיה לאחד מחברי הלהקה. לפתע, החלום חדל להיות מחשבה עמומה על חיים אחרים והפך לעבודה של ממש: חזרות, טקסטים, מפגש עם שחקנים אחרים והעמידה על במה, במקום שבו אדם נדרש לא רק לבצע תפקיד, אלא גם להביא אליו משהו מעצמו.
לאחר מכן עבר להתגורר בתל אביב והשתתף בהצגה "בוצר", שעלתה ברחבי הארץ מאה ושמונים פעמים. ההצגה פתחה בפניו אפשרות להתנסות במקצוע דרך העבודה עצמה, אך גם דחתה את תוכניתו ללמוד משחק בסמינר הקיבוצים.
הבמה תבעה את זמנה, והעשייה קדמה ללימודים המסודרים. כך, במקום להתקדם במסלול מוגדר של הכשרה, הוא למד את המקצוע מתוך התנועה, מן ההופעות החוזרות, מן המפגש עם הקהל ומן הניסיון שנצבר ערב אחר ערב.
אלא שסיפורו של יוסקה לא התפתח בקו ישר מן הכמיהה אל הגשמתה. לאחר התקופה הזאת חזר לחיפה, אל העיר שבה גדל, אל נופי ילדותו ואל המקום שממנו יצא לראשונה אל העולם הבוגר. החזרה לא הייתה בהכרח ויתור על החלום, כשם שהיציאה לתל אביב לא הייתה הבטחה להגשמתו. היא הייתה עוד תחנה במסע של אדם שנע בין השורשים לבין האפשרות להמציא את עצמו מחדש, בין מקצוע מעשי לבין תשוקה אמנותית, בין החיים שאפשר להסביר לבין אלה שאפשר רק להרגיש. ובתנועה הזאת, בין חיפה לתל אביב, בין הטכנאי לשחקן ובין המסגרות שהחיים הציבו בפניו לבין הבמה שאליה נמשך, הלך ונחשף סיפורו של יוסקה: סיפורו של אדם שלא הסתפק במה שידע לעשות, משום שבתוכו בער הרצון לגלות מי הוא באמת, ומה עוד הוא מסוגל להיות.
האהבה שהעניקה לחלום מקום: יוסקה יוצא מחדש אל הבמה
באוגוסט 1985, כשהיה בן שלושים ושש וחצי, גרוש פעמיים ואב לקובי, בנו הבכור, שכבר התקרב לגיל בר מצווה, פגש יוסקה את שרה, צעירה בת עשרים ושבע, רווקה, שהייתה עתידה לשנות את מסלול חייו.
מאחוריו כבר היו שתי מערכות נישואים שהסתיימו, שנים של חיפוש, התנסויות על הבמה וחזרה לחיפה, העיר שבה גדל ושאליה שב לאחר שטעם מחיי התיאטרון בתל אביב. הוא כבר לא היה צעיר העומד על סף החיים, משוחרר מן הצורך להכריע מה יהיה כשיגדל. הוא היה אדם שנשא עמו היסטוריה שלמה, אחריות של אב, זיכרונות של אהבות שנגמרו וחלום אחד שטרם מצא את מקומו היציב בעולם.
ובכל זאת, בתוך המציאות הזאת נותרה בו התשוקה ללמוד משחק, הפעם ברצינות, בסמינר הקיבוצים בתל אביב.
שרה נכנסה לחייו דווקא ברגע שבו החלום הזה נזקק לא רק לאומץ, אלא גם לאדם שיוכל להאמין בו לצדו. הקשר ביניהם התקדם במהירות: באוגוסט הכירו, וכבר ב־21 באפריל 1986 נישאו. שרה לא רק קיבלה את רצונו של יוסקה ללמוד משחק, אלא הייתה שלמה עם הבחירה הזאת, עם המשמעות המעשית שלה ועם האפשרות שתדרוש משניהם לבנות מחדש את חייהם.
היא עצמה הייתה אחות, ובאותה תקופה עבדה במחלקת הילדים בבית החולים רוטשילד בחיפה, המוכר כיום כבית החולים בני ציון. המעבר לתל אביב לא היה עבורה קפיצה אל הלא נודע: היא הצליחה להשתלב בבית החולים שיבא בתל השומר, שם עבדה כאחות דיאליזה במחלקה הנפרולוגית.
כך, בעוד יוסקה פנה אל עולם המשחק, היא המשיכה במסלול המקצועי שלה, בעבודה תובענית שדרשה ידע, אחריות ורגישות אנושית, ובני הזוג יכלו להתחיל את חייהם המשותפים במקום חדש. אלא שהמעבר למרכז הארץ לא היה רק שינוי כתובת. עבור יוסקה, הוא סימן את פתיחתו של פרק מאוחר, ואולי משום כך גם מורכב במיוחד, במסע אל הבמה.
הוא הגיע ללימודי המשחק בסמינר הקיבוצים שבת"א כשהוא כבר אדם בוגר, בעל ניסיון חיים, אב לילד (ועוד מעט אחד נוסף) והיסטוריה אישית שלא ניתן היה להשאירה מחוץ לכיתה. סביבו ישבו תלמידים צעירים ממנו, רבים מהם זמן קצר לאחר שחרורם מהצבא, בתחילת דרכם, כשניסיון החיים שלהם וניסיונם המעשי על הבמה היו עדיין מצומצמים. הפער ביניהם לא היה רק פער של גיל.
הם הגיעו אל הלימודים מנקודות מוצא שונות, עם מטען אחר של זיכרונות, אכזבות, החלטות והתחלות. יוסקה נשא עמו את מה שהם עדיין לא הספיקו לצבור, ואילו הם הביאו עמם את צעירותם ואת השלב הראשוני שבו הכול עוד נראה פתוח. הנוכחות שלו בכיתה לא הייתה נוחה לו, ובאותה מידה גם הצעירים התקשו למצוא את מקומם מולו.
האיש שלא ויתר על הבמה: בין החרם בכיתה לאור שבעיניי ילדים
החוויה בסמינר הקיבוצים, שממנה קיווה יוסקה לצאת אל פרק חדש בחייו, הפכה בהדרגה למקור של כאב.
הפער בינו לבין תלמידי הכיתה הצעירים ממנו, שכבר בראשית הלימודים הקשה עליו למצוא את מקומו, הלך והעמיק, והאווירה הלא נעימה התפתחה לחיכוכים, עד כדי חרם מצד תלמידי הכיתה נגדו.
עבור אדם שהגיע ללימודים בגיל בוגר, לאחר שנים של עבודה, נישואים, גירושים, אבהות והתנסויות על הבמה, לא היה זה רק קושי חברתי או אי נוחות בכיתה. הוא בא ללמוד מקצוע שאהב, לפתוח לעצמו דלת שעליה חלם זמן רב, והנה דווקא במקום שאמור היה לאפשר לו להתפתח, מצא את עצמו נדחק אל מחוץ למעגל.
בסופו של דבר, המצוקה נעשתה קשה מנשוא, והוא החליט לעזוב את סמינר הקיבוצים. ההחלטה הזאת לא היטיבה עמו מבחינה נפשית. היה בה משהו מן האכזבה העמוקה של אדם שנאלץ להתרחק שוב, מדבר שאליו השתוקק, לא מפני שפסק לאהוב אותו, אלא מפני שהדרך אליו גבתה ממנו מחיר רגשי כבד.
אלא שיוסקה לא היה אדם שהסתפק בדלת שנסגרה בפניו. החיים כבר לימדו אותו שהחלומות אינם תמיד מתגשמים במסלול הישר ושלעיתים צריך למצוא דרך אחרת להחזיק בהם, גם כשהמציאות מסרבת להתיישר לפי התוכנית.
הוא בחר להמשיך לעבוד כטכנאי מיזוג אוויר ומכונות כביסה בחברה שבה הועסק יומיים בשבוע, ובכך לשמור על מקור פרנסה ועל אחיזה בעולם המעשי. בינתיים התרחבה משפחתו: בתו קארין ובנו עמרי נולדו, והאבהות הוסיפה לחייו ממד חדש של אחריות, אהבה ומחויבות.
לצד העבודה הטכנית, שהייתה מוכרת לו היטב ושימשה עוגן בתוך מציאות משתנה, הקדיש יומיים נוספים בשבוע להוראת דרמה בבתי ספר באזור מגוריו בתל השומר, בגבעת שמואל וברמת אילן. שם, מול תלמידים צעירים, נפתחה בפניו אפשרות אחרת לחיות את אהבתו לתיאטרון. אם בסמינר הקיבוצים חש את זרותו בתוך קבוצת השווים לו לכאורה, הרי שבהוראה יכול היה להפוך את הניסיון שצבר למתנה לאחרים, להנחות, לעודד ולחשוף ילדים לעולם שבו הדמיון אינו מותרות, אלא דרך להבין את עצמם ואת סביבתם. הוא לימד גם ברעננה, תלמידים בעלי צרכים מיוחדים, מפגש שדרש רגישות, סבלנות והבנה שלכל אדם קצב משלו, דרך משלו להביע את עצמו ומקום משלו בעולם.
בד בבד הוא התקבל לצוות שחקני המחזמר "אוליבר טוויסט" והמשיך להשתתף בתפקידים שונים שהחיים והבמה זימנו לו. דרכו לא הייתה קריירה שנבנתה לפי כללי ההתקדמות המקובלים, ולא תמיד אפשר היה להבחין בה בין מקצוע, שליחות ותחביב. הכול התקיים זה לצד זה: העבודה הטכנית, שיעורי הדרמה, ההופעות והמאמץ המתמשך, לשמור על קשר עם אותו חלק בנפשו, שלא חדל לבקש ביטוי.
"יוסקה הליצן"
בהגיעו לגיל שישים, פתח יוסקה דלת נוספת, בלתי צפויה, אך נאמנה להפליא לרוחו. הוא נרשם לקורס ליצנות רפואית ולמד את המקצוע אצל איציק הליצן. גם כאן לא הסתפק ברעיון או בפנטזיה, אלא רכש הכשרה ופנה אל עולם שבו המפגש עם אדם אחר עשוי להתרחש דווקא ברגעים הפגיעים ביותר של חייו. הליצנות הרפואית הציעה לו דרך לחבר בין המשחק, ההומור והרגישות האנושית, בין יכולתו לעמוד מול קהל לבין הרצון להגיע אל לבו של אדם יחיד.
במקביל עבד בעיריית תל אביב כליצן הבית של העירייה, בסופי שבוע, ובייחוד במתחם שרונה, שם הביא את דמותו ואת שמחתו אל המרחב הציבורי. במשך עשר שנים התנדב גם בבית החולים "הלל יפה". עשר שנים של נתינה שאינה נמדדת רק במספר ההופעות או במחיאות הכפיים, אלא גם ברגעים הקטנים, במבט שמתרכך, בחיוך שמצליח לבקוע מבעד לעייפות, ובאפשרות להכניס מעט קלילות אל מקום שבו החיים והדאגה נוכחים בעוצמה רבה.
אולם השליחות הזאת לא ביטלה את הצורך להתפרנס. לצד עבודתו בהוראה וההתנדבות, הפיק יוסקה מסיבות יום הולדת והופיע בהן תחת שם הבמה "יוסקה הליצן". השם הזה נשא עמו יותר מכינוי מקצועי. הוא ביטא דמות שבנה מתוך ניסיון חייו, את היכולת לקחת את מה שלמד על במה ועל אנשים, ולהפוך אותו לשמחה שאפשר לחלוק עם אחרים.
מאחורי הליצן עמד אדם שהכיר גם את הצדדים הפחות מצחיקים של החיים: פרידות, אכזבות, תחושת זרות והכאב הכרוך בוויתור על חלום, אפילו כשהוויתור אינו שלם. אולי משום כך לא הייתה הליצנות עבורו רק מלאכת בידור. היא הייתה גם דרך להשיב לעולם דבר מה מן האור שחסר לו, ברגעים מסוימים, להציע לאחרים את החיוך שהוא עצמו ידע עד כמה הוא עשוי להיות יקר.
סיפורו של יוסקה אינו סיפור על חלום שהוגשם במלואו, וגם לא על כישלון שהוכרע פעם אחת ולתמיד. זהו סיפור על אדם שהמשיך לחפש צורות חדשות לבטא את אהבתו לבמה, גם כאשר המציאות אילצה אותו לשנות כיוון; על מי שלא בנה לעצמו נתיב אחד, אלא נע בין מלאכה להוראה, בין משחק לליצנות רפואית, בין הצורך להתפרנס לבין הרצון להעניק.
במבט לאחור, דווקא המסלול הלא סדור הזה מגלה משהו עמוק על אופיו: יוסקה אולי עזב את סמינר הקיבוצים, אבל הוא לא עזב את התיאטרון. הוא נשא אותו אל בתי הספר, אל התלמידים בעלי הצרכים המיוחדים, אל בית החולים, אל רחובות תל אביב ואל מסיבות יום ההולדת. בכל מקום שבו הופיע, לימד או הצחיק, מצא דרך להמשיך להיות האיש שביקש להיות מלכתחילה: אדם שמבקש לגעת באחרים באמצעות משחק, דמיון וחמלה.
הדרך חזרה לחיפה: כשהמשפחה הופכת למצפן
במשך יותר משלושה עשורים בנו, שרה ויוסקה רובין, את חייהם במרכז הארץ, נדדו בין מקומות מגורים שונים, השתקעו לאחרונה בכרכור ובתוך התנועה המתמשכת הזאת צפו השנים ועשו את שלהן.
הילדים, עמרי וקארין, גדלו, התבגרו, יצאו לדרכם והקימו משפחות משלהם ושניהם, כמעט כאילו החיים ביקשו לסמן עבור הוריהם את הכיוון הבא, נישאו דווקא לבני זוג חיפאים. עמרי, מורה דרך בהכשרתו, משמש כיום סמנכ"ל צפון של "צוקי יעלים", והוא אביהם של נגה ונדב, שני נכדים של שרה ויוסקה, המוסיפים לחייהם ממד חדש של אהבה, המשכיות וסקרנות.
קארין בחרה בעולם האוכל, מקום שבו הביתיות אינה רק עניין של טעם אלא גם דרך ליצור קשר בין אנשים. במסגרת פעילותה באמצעות "יאמי", אתר ישראלי המחבר בין כמאה בשלנים ביתיים מכל רחבי הארץ לבין לקוחות המחפשים אוכל ביתי, טרי ובריא, היא שותפה למרחב קולינרי המאפשר להזמין מראש ארוחות לשבוע, אוכל לשבת ולחגים, וכן מנות לאירועים, המגיעות ישירות לבתי הלקוחות. גם היא הקימה את ביתה לצד חיפאי וכך, בלי שתוכנן מראש ובלי שהוכרז כיעד משפחתי, החלה חיפה להתקרב אל חייהם של שרה ויוסקה.
ההחלטה לשוב אל הכרמל
תחילה דרך נישואי הילדים ואחר כך דרך ההבנה השקטה שהמרחק הגיאוגרפי אינו עוד עניין של מפה בלבד, אלא גם של זמן, נוכחות והזדמנויות להיות יחד. בשנת 2023 נפלה ההחלטה, כמעט כהכרעה משפחתית שהבשילה מאליה: עמרי וקארין הודיעו להוריהם שהגיע הזמן לעלות מחדש, הפעם מן המרכז צפונה, ולחזור להתגורר בחיפה.
במשפחת רובין התקבלה ההחלטה להצטרף אל הילדים, לא מתוך ויתור על החיים שנבנו במשך שנים, אלא מתוך רצון לקרב את הבית אל האנשים שהעניקו לו את משמעותו העמוקה ביותר. אלא שלשרה היה ברור כי המעבר אינו יכול לבוא על חשבון עצמאותה. היא לא ביקשה רק דירה בחיפה, אלא מקום שממנו תוכל להמשיך לחיות את חייה במלואם, לשמור על החופש שלה, על תחומי העניין שלה ועל התנועה המתמדת שבין הבית לעולם. הדירה המבוקשת לא הייתה אמורה להיות גדולה מדי, אך היה עליה לעמוד בכמה תנאים שאין להתפשר עליהם: בניין חדש, מעלית, חניה, ובעיקר מיקום מרכזי ונוח, כזה שיאפשר לה לצאת ולבוא בקלות, להמשיך לעבוד, לפגוש אנשים, לטייל, ליצור וליהנות מן היום יום בלי שהמעבר יהפוך את חייה למסע של הסתגלות ומגבלות.
שכן, שרה אינה מן האנשים שהבית סוגר עליהם את הדלת בפני העולם; להפך, הבית הוא עבורה נקודת מוצא, מקום לחזור אליו אחרי שהעולם שב ומזמין אותה החוצה. היא מטיילת עם קבוצת Tiyulady, קבוצת בוטיק לטיולי נשים בארץ ובעולם, המציעה מסעות קטנים ואינטימיים המשלבים טבע, תרבות וסדנאות תוכן ייחודיות. בטיולים האלה הדרך היא יותר מתוואי נוף, והמפגש עם מקומות חדשים הוא גם הזדמנות להרחיב את המבט, להכיר נשים אחרות ולגלות מחדש את מה שעוד אפשר לחוות.
לצד הטיולים, שרה מטפחת גם עולם יצירתי משלה: פיסול בנייר בטכניקת פפיר מאשה (Papier-mâché), אמנות המבוססת על רצועות נייר או על עיסת נייר המעורבבות בדבק, מתייבשות ומתקשות והופכות לחומר שאפשר לעצב בו צורות, דמויות ועולמות שלמים. את המלאכה למדה בסטודיו בכרכור, והיא ממשיכה לעסוק בה גם לאחר המעבר לחיפה, בקבוצה ייעודית ברחוב שמשון.
בין המים למסך: שגרת יומו של אדם שהסקרנות היא טבע שני לו
כדי לשמור על גופו גמיש ועל נפשו של האמן ערנית וחיונית, יוסקה רובין פותח את יומו בטקס קבוע, כמעט אינטימי, שהפך לחלק בלתי נפרד מן הקצב הפנימי של חייו: מדי בוקר הוא מגיע לבריכת מועדון מכבי חיפה, ברחוב ביכורים, ופותח את היום בשחייה.
יש משהו בתנועה החוזרת של הגוף במים, במפגש שבין הנשימה לתנועה ובשקט היחסי העוטף את השוחה, שמעניק לשעות הראשונות של היום איכות מיוחדת, כאילו הגוף מקבל את שלו לפני שהמחשבות מתחילות לתבוע את שלהן. עבור יוסקה, השחייה אינה רק אמצעי לשמירה על הכושר ועל גמישות הגוף, אלא גם דרך לטפח את האיזון הנפשי, לשמור על חיוניות ולהתכונן ליום שלם של מחשבה, התעניינות ומפגש עם העולם.
אם הבריכה היא המקום שבו הוא מניע את גופו, הרי שעם שובו הביתה הוא ממהר אל המקום שבו תנועתו של העולם מגיעה אליו דרך המילים, התמונות והמידע: חדר המחשב שלו, השוכן בממ"ד.
זהו אחד המקומות החביבים עליו בבית, מרחב אישי שאליו הוא שב, שוב ושוב, לא מתוך צורך להעביר את הזמן, אלא מתוך סקרנות שאינה יודעת שובע. יוסקה הוא אדם שאוהב לדעת, ללמוד, להרחיב את אופקיו ולגלות תחומים חדשים, והעניין שלו בעולם אינו נעצר בגבולותיו של תחום ידע מסוים. הוא מבקש להבין מה מתרחש סביבו, לעקוב אחר התפתחויות, להיחשף לרעיונות ולדעות ולנסות לפענח את המציאות המשתנה, על שלל הסתירות, הדרמות והתפניות המאפיינות אותה.
במובן הזה אפשר בהחלט לכנות אותו פריק של אקטואליה: אדם הנמשך אל החדשות ואל תוכניות האקטואליה העוסקות במתרחש בישראל ובעולם, ומקדיש זמן רב למעקב אחר האירועים והפרשנויות הנלוות אליהם. מול המסך הגדול של מחשבו האישי, בחדר המחשב שבממ"ד, הוא מוצא את עצמו שוב ושוב, בלב ההתרחשות, גם כשהוא יושב בביתו, הרחק ממוקדי האירועים.
המסך נעשה עבורו מעין חלון פתוח אל המציאות, אמצעי להישאר מעורב, מעודכן וקשוב לעולם שאינו מפסיק להשתנות. כך נרקמת שגרת יומו של יוסקה בין שני מרחבים משלימים: הבריכה, שבה הוא דואג לגופו ומוצא את דרכו אל האיזון הפנימי, וחדר המחשב, שבו הוא מזין את סקרנותו וממשיך להפעיל את מחשבתו.
בין שני חופים, בין זיכרון לבמה: המרפסת של יוסקה
לעיתים יש מקומות בבית שאינם נמדדים בגודלם, אלא במרחב שהם מעניקים לנפש, וביכולתם לפתוח בתוכנו, דלת אל מקומות וזמנים שכבר התרחקו, אך מעולם לא נעלמו באמת.
עבור יוסקה רובין, המרפסת אשר במעונו היא מקום כזה. היא אמנם קטנה מן המרפסת הרחבה שהייתה לבית המשפחה בבת גלים, אותה מרפסת שנשאה עמה שנים של חיים, מפגשים ושיחות, ובכל זאת שמורה לה פינה מיוחדת בליבו. דווקא מפני שאינה מנסה להתחרות במרפסת ההיא, היא מצליחה לשמר משהו מרוחה, כאילו די ביציאה אל האוויר הפתוח כדי לעורר את הזיכרון ולקרב אליו את העבר.
מן המרפסת הנוכחית נפרשים שני פניו של הים: מצד אחד אפשר לראות את החוף המערבי של הים התיכון, ומן הצד האחר את חופו של מפרץ חיפה, על קו המים המלווה את העיר ואת חייה. הנוף הזה, הנע בין מרחבי הים הפתוח לבין המפרץ, מעניק למרפסת איכות מיוחדת, מקום שמאפשר למבט להתרחק ובו בזמן לשוב ולהתכנס פנימה.
יוסקה אוהב לשבת שם, להתבונן, להרהר ולהניח למחשבותיו להתפתח בקצב שלהן. עבור אדם שהבמה היא חלק מהותי מעולמו, המחשבה אינה מסתיימת עם תום ההופעה או עם ירידת המסך. גם ברגעים השקטים, הרחק מן האורות ומן הקהל, ממשיכה העבודה הפנימית, הוא מתכנן אילו קטעים ראוי להציג, כיצד נכון לעצב דמות מסוימת, מה כדאי להדגיש בה ואילו אפשרויות משחק עשויות להעניק לה חיים.
המרפסת נעשית אפוא מעין חדר חזרות ללא קירות, מקום שבו הדמיון יכול לנוע בחופשיות, שבו דמות שעדיין לא לבשה צורה שלמה עשויה להתבהר בהדרגה, ושבו המחשבות על הבמה מתערבבות בנוף ובשקט.
אך יותר מכול, המרפסת הזאת היא גם גשר אל המרפסת הגדולה של בית המשפחה בבת גלים, ואל אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בחייו של יוסקה, אמו, בקי/רבקה, שאותה העריך מאוד מאוד. הזיכרון של השיחות הארוכות שניהל עמה שם, נותר חי במיוחד, כאילו הזמן לא הצליח למחוק את מקומן של אותן שעות שבהן ישבו יחד ודיברו, כשסביבם הבית, הים והשכונה שהייתה חלק מעולמם.
סירים, ים וזיכרון של אמא: המטבח שבו יוסקה מרגיש הכי בית
עבור יוסקה רובין, המטבח אינו רק המקום שבו מכינים את ארוחות היום, אלא ליבו הפועם של הבית, מרחב שבו זיכרונות ילדות מקבלים צורה וריח, אהבה מתורגמת לתבשילים, והעבר ממשיך להתקיים בתוך מעשה יומיומי, כמעט פשוט, של חיתוך ירקות והעמדת סיר על האש.
אפשר למצוא אותו עומד במטבח, פניו אל החלון שמבעדו נשקף הים, עסוק בהכנות לקראת תבשיל שהוא מבקש להכין, כשהוא חותך את הירקות בקפידה ומתקדם מן המרכיבים הראשונים אל הרגע שבו כל אלה יתחברו למאכל שלם.
יש משהו בתמונה הזאת, באדם העומד במטבח מול הים, המחבר בין שני מרחבים שנראים לכאורה רחוקים זה מזה, הנוף הפתוח, המשתנה ללא הרף, והעבודה הביתית, המדויקת, הנעשית מתוך היכרות עמוקה עם חומרי הגלם ועם הזמן הדרוש להם.
את מלאכת הבישול למד יוסקה מאמו, בקי/רבקה, שהנחילה לו את רזי המטבח הבלקני, וממנה ירש לא רק ידע מעשי, אלא גם מסורת של טעמים, ריחות והרגלים הנושאים עמם את חותמו של הבית שבו גדל. בתבשילים האלה הוא מיומן במיוחד, וככל הנראה לא במקרה, יש מלאכות שאדם לומד בידיו, אך הן נטמעות בו עמוק יותר, עד שהן נעשות חלק מזיכרונו ומזהותו.
כשיוסקה מבשל אוכל בלקני, הוא אינו רק משחזר מתכון או משחזר טעם מוכר, הוא ממשיך מסורת משפחתית, מעניק לה חיים בהווה ומאפשר לה לעבור הלאה באמצעות האוכל המוגש לשולחן.
את אהבתו לבישול אפשר לזהות גם בחיבה המיוחדת שהוא רוחש לסירים, חיבה שהפכה עם השנים למעין סימן היכר משעשע ואישי. כששואלים אותו מה היה רוצה לקבל במתנה, הוא עשוי להשיב בפשטות: סיר. לא ספר, לא בגד ולא חפץ נוי, אלא כלי עבודה שיוכל להוסיף אל אוסף הסירים האהובים עליו, כל אחד מהם ממתין להזדמנות שבה יוכל למלא את ייעודו. לאחרונה אף דאגה דודתו למלא את משאלתו והביאה לו סיר, מחווה קטנה לכאורה, אך כזאת המעידה על היכרות עם אדם שההנאות שלו אינן זקוקות לתפאורה גדולה.
ליוסקה יש אפילו מגירה מיוחדת המיועדת לסירים שהוא אוהב במיוחד, מופרדת משאר הסירים שבבית. עצם ההפרדה הזאת מעוררת חיוך, אך גם חושפת משהו מן הרצינות שבה הוא מתייחס לבישול, הסירים אינם פריטים מקריים בארון המטבח, אלא כלים שיש להם מקום מוגדר בעולמו, כמעט אוסף אישי של שותפים נאמנים למלאכה.
אכן, שמו של יוסקה הולך לפניו בזכות תבשיליו, והמטבח הוא המקום שממנו מגיחים רבים מן המאכלים המשובחים של הבית. את עיקר הבישול הוא נוטל על עצמו, מתוך אהבה ומיומנות, בלי שהדבר יגרע כהוא זה מההערכה לתבשיליה של שרה, אשתו.
ארגז הכלים של יוסקה: המקצוע שהפך לשפה של אהבה
בעולמנו זה, קיימים אנשים המביעים את אהבתם במילים, אחרים במעשים ויש מי שמגיעים עם ארגז כלים ביד, בוחנים את התקלה בשתיקה ומתחילים לעבוד, כאילו עצם הידיעה שאפשר לתקן משהו מעניקה להם את השקט הדרוש.
יוסקה רובין נמנה עם הסוג האחרון. כיום הוא ההנדימן של הבית, האיש שמתקן משהו שמתקלקל, מתרופף או חדל לפעול כפי שצריך, ולא רק בביתו שלו, אלא גם בבתיהם של ילדיו, שאותם אמנם לימד והכשיר להשתמש בארגז הכלים ולהכיר את האפשרויות הטמונות בכלי העבודה.
ארגז הכלים האישי שלו הוא הרבה יותר מאוסף של מברגים, מפתחות, פליירים ושאר כלי עבודה. זהו ארגז הנושא עמו את זכר שנותיו כטכנאי לתיקון מכונות ומכשירים ביתיים, תקופה שבה הידע המקצועי שלו היה גם מקור פרנסה וגם תחום שבו יכול היה להפעיל את כישוריו, את סבלנותו ואת יכולתו להבין כיצד פועלים הדברים ומה נדרש כדי להשיבם לחיים.
את החשיבות שהוא מייחס למלאכה הזאת אפשר לראות גם ביחסו למשפחות ילדיו. יוסקה הכין עבורן ארגזי כלים משלהן, כדי שיוכלו להתמודד עם תקלות פשוטות וללמוד להסתדר בכוחות עצמן, אך יש גבול ברור לעצמאות הזאת, גבול שמוכר היטב לכל בני המשפחה: הארגזים שלהם הם בבחינת עזרה ראשונה בלבד, עד שיוסקה עצמו יגיע ויבצע את התיקון המדויק.
יש בכך גם הומור משפחתי וגם ביטחון שקט במיומנותו של האיש, שאינו ממהר להסתפק בפתרון זמני כאשר הוא יודע שאפשר לעשות את העבודה טוב יותר. הילדים יכולים להחזיק בכלים, לנסות, ללמוד ולהתנסות, אבל כשנדרשת ידו המנוסה של אביהם, הם יודעים למי לפנות.
ארגז הכלים, הקרוב כל כך לליבו של יוסקה, נעשה בדרך זו גם סמל לקשר שבינו לבין ילדיו, הוא מעניק להם את הכלים לעצמאות, אך ממשיך להיות שם כאשר הם זקוקים לו. ואולי זהו גם ההיבט הרגשי ביותר בחפץ הזה. כאשר מקצועו של אדם משתנה או נעשה חלק מן העבר, לא תמיד נעלמת עמו הזהות שנבנתה סביבו.
עבור יוסקה, ארגז הכלים הוא זיכרון מוחשי של שנות עבודתו כטכנאי, של הימים שבהם התפרנס ממיומנותו ושל תקופה שבה יכולתו לפתור בעיות הייתה חלק מן ההגדרה המקצועית שלו. כיום, כשהוא מתקן בביתו או מגיע לעזרת משפחות ילדיו, הוא שב ונוגע בעולם הזה, לא כמי שמנסה להיאחז בעבר, אלא כאדם שהניסיון שרכש ממשיך לשרת אותו ואת יקיריו בהווה.
מן ההכשרה אל הבמה
כאמור, יוסקה רובין נולד בחיפה ולמד משחק בסמינר הקיבוצים בתל אביב. הוא השתתף בשורה מגוונת של הפקות, ובהן "קופסה שחורה", "כולם היו בניי", "נפש יהודי", "גטו", טוב ו-"זה מסתובב", וכן בקטעים מתוך המחזמר "יוסף" וההצגה "עלובי החיים".
מרשימה זו מבלי לפרט מה היה תפקידו בכל הפקה, ניתן להבין על מפגש עם טווח רחב של שפות תיאטרוניות: דרמה ישראלית, מחזאות בינלאומית, יצירות הנוגעות בזהות ובהיסטוריה ותיאטרון מוזיקלי. עבור שחקן ריבוי כזה עשוי להיות מעין בית ספר נוסף, מחוץ לכיתה. בכל מחזה משתנה היחס בין הגוף למילה, בין הרגש לסגנון ובין נוכחותו של השחקן לבין המבנה שבתוכו הוא פועל.
התיאטרון דורש מן השחקן דבר פרדוקסלי. עליו לפתח אישיות בימתית מובחנת, אך גם להיות מוכן לוותר עליה בכל פעם שהוא נכנס לדמות חדשה. עליו ללמוד לשלוט בגופו ובקולו, ובה בעת לשמור על היכולת להפתיע את עצמו. הטכניקה מאפשרת לו לבצע את התפקיד, הסקרנות מונעת מן הביצוע להפוך לחזרה מכנית.
כמו כן הופיע רובין בהפקות ובהן "כנר על הגג", "אוליבר טוויסט", "בוצה" בתיאטרון חיפה ו-"האות" בפסטיבל עכו. אלה מסגרות שונות, הנעות בין תיאטרון המבוסס על יצירות מוכרות לבין זירות שבהן עשויים להיבחן גבולותיו של המדיום. אין הכרח לראות ברשימה הזאת מסלול התקדמות מסודר. היא מתארת דווקא תנועה בין עולמות.
קבלן הבניין בעל התפקידים השונים
בשנת 1988 הופיע רובין בסרטו העלילתי הראשון באורך מלא של חיים בוזגלו, נישואין פיקטיביים, בתפקיד קבלן בניין. שמו מופיע בקרדיטים של הסרט ובתיעוד הקולנוע הישראלי.
עלילת הסרט עוקבת אחר מורה ירושלמי המחליט ברגע האחרון שלא לעלות לטיסה לארצות הברית. הוא מאמץ זהות בדויה ונקלע לעולם של חזויות ומפגשים חברתיים טעונים. הסרט צולם בראשית האינתיפאדה הראשונה, בתקופה שבה שאלות של זהות, שייכות והמציאות הישראלית נשאו עמן מטען פוליטי וחברתי כבד.
יש משהו מעניין במקצוע המשותף לקולנוע ולתיאטרון, ובכל זאת מפריד ביניהם. בקולנוע, המצלמה יכולה ללכוד מבט קצר או תנועה זעירה ולהפוך אותם למוקד הסצנה. השחקן מתקיים בתוך עולם שהוכן עבורו, אך לאחר הצילום הוא עשוי להמשיך להתקיים על המסך גם כשהאדם שגילם אותו כבר, עבר לתפקיד אחר. בתיאטרון, לעומת זאת, הדמות נוצרת מחדש בכל ערב, והיעלמותה מן הבמה היא חלק מן האירוע.
ההופעה ב-"נישואין פיקטיביים" אינה מלמדת כיצד התפתח רובין מאז, אך היא מזכירה שהמסלול שלו אינו מוגבל לבמה. בהמשך השתתף גם בסדרה "רואים שש שש" ובתוכנית "בואו לאכול איתי", בעונתה השנייה ששודרה ב"כאן" 11.
הופעות כאלה ממחישות את ההבדל בין נראות לבין תהילה. אדם יכול להופיע על המסך, להיכנס לרגע אל ביתם של צופים רבים, ובכל זאת להישאר מחוץ למעגל המצומצם של השמות המזוהים עם התקופה. לא כל הופעה נעשית לאירוע, ולא כל תפקיד נחרת בזיכרון הציבורי. אבל היעדרו של הד אינו הוכחה לכך שלא התקיימה עבודה.
האיש ששינה את המשחק
כדי להבין מדוע אדמונד קין הוא גיבור ראוי להצגת יחיד, צריך לחזור אל עולם התיאטרון האנגלי בראשית המאה התשע עשרה.
קין, יליד 1787, היה שחקן שייקספירי בעל מוניטין יוצא דופן. הוא נודע בפרשנויותיו לדמויות כמו אותלו, והביא לבמה עוצמה רגשית וסגנון משחק, שהתרחקו מן האופן הרטורי והמוגבה שהיה מקובל בחלק מן התיאטרון של זמנו. במקום להסתפק בהצגת גיבור באמצעות מחוות מוסכמות והגייה מודגשת, הוא ביקש להעניק לדמות תחושה של חיים פנימיים של דחפים, סתירות ותגובות הנובעות ממצב אנושי ממשי.
קין נעשה לכוכב בתקופה שבה שחקנים יכלו ליהנות ממעמד ציבורי אדיר, אך חייהם המקצועיים נותרו תלויים במידה רבה בגופם, בכוחם וביכולתם להמשיך למשוך קהל. הוא זכה להצלחה, אך חייו היו סוערים ושנותיו האחרונות התאפיינו בירידה במצבו. ב-1833 התמוטט במהלך הופעתו כאותלו ומת זמן קצר לאחר מכן, בגיל ארבעים ושש.
האירוע כמעט מזמין פרשנות סמלית: שחקן המגלם גיבור טראגי נופל על הבמה, והגבול שבין ההצגה לבין המציאות נעשה לפתע ממשי. ובכל זאת, מוטב להיזהר מן הפיתוי להפוך את חייו של קין לאלגוריה מושלמת. ההתמוטטות הייתה אירוע בחייו של אדם, לא סיום שנכתב מראש כדי לשרת את תולדות התיאטרון.
כוחה של הביוגרפיה שלו נובע דווקא מן המתח בין שני הדברים, הוא היה אמן בעל השפעה היסטורית ובה בעת אדם שגופו לא יכול היה להמשיך לשאת את תפקידיו ללא גבול. הוא יכול היה להעניק לדמות חיים על הבמה, אך לא להעניק לעצמו חסינות מפני הזמן.
האור כבה, השחקן נשאר: לורנס אוליביה על אמנות החשיפה
אודות הספר: "על המשחק" מאת לורנס אוליביה
בספרו "על המשחק", הרואה אור בהוצאת מודן, לורנס אוליביה מזמין את הקורא אל טריטוריה שהצופה מן האולם אינו זוכה להכיר: המרחב שבין השחקן לדמותו, בין הרגע שבו המסך עולה לרגע שבו הוא יורד ובין הביטחון שמקנה הבמה לחרדה שהיא מעוררת.
אוליביה, מגדולי שחקני התיאטרון של המאה העשרים, אינו כותב רק על מלאכת המשחק, אלא גם על החיים הנדרשים כדי לקיימה. הוא מתחקה אחר המחשבות המוליכות אל הדמות, אחר התלבטויותיו של השחקן, אחר הביוגרפיה הפרטית המחלחלת אל התפקיד ואחר אותו מרחק חמקמק שבין הידיעה כיצד יש לשחק לבין הרגע שבו המשחק נעשה אמת.
בגילוי לב נדיר הוא מאפשר לקורא לחלוק עמו את שמחת ההצלחה, אך גם להתעכב על הכישלונות, ללקק את הפצעים ולהכיר מקרוב את חרדת הבמה, אותה התרגשות שאינה בהכרח מתפוגגת עם הניסיון, התהילה או מחיאות הכפיים, אלא שבה ומתעוררת בכל פעם שהשחקן נדרש להפקיד את עצמו בידי ערב חדש, קהל חדש ודמות שעליו לברוא מחדש.
מתוך סיפורו נפתחות לפנינו דלתות אל בכורות "ריצ'רד השלישי" ו"המלך ליר", ואל עולמו של אדמונד קין; לא רק אל התפקידים ואל הישגיהם, אלא אל המחשבה, החיפוש והמאמץ הנסתרים המאפשרים להם להתקיים.
עם אוליביה עוברים בחדרי ההלבשה, שוהים באוויר הטעון שלפני העלייה לבמה, וכמעט יכולים להריח את ההתרגשות ולחוש את האדרנלין הפועם בגוף. שם, הרחק מן המבט הציבורי, מתגלה השחקן לא כדמות עטורת תהילה, אלא כאדם הנדרש בכל פעם מחדש להתמודד עם עצמו. שהרי המשחק, כפי שעולה מן הספר, אינו רק אמנות ההעמדה של פנים אחרות, הוא גם הניסיון לגלות מה מתוך האדם עצמו יכול להעניק להן חיים.
ייחודו של "על המשחק" טמון לא רק במה שהוא מלמד על התיאטרון, אלא באופן שבו הוא מקרב את הקורא אל חווייתו הפנימית של מי שעומד במרכז הבמה, ובכל זאת נותר, ברגעים המכריעים, לבדו.
הקריאה בספר זה, דומה לשיחה פרטית עם אוליביה, מפגש שאין בו אולם, קהל או מחסום של תהילה, אלא שחקן יחיד וקורא יחיד. השחקן הוא אוליביה; הצופה הוא הקורא. מבטו החד מופנה אליו בלבד, כאילו לרגע הושעו כללי ההופעה הפומבית והוא מדבר לא אל קהל, אלא אל אדם.
כך נעשה הספר למעין חדר הלבשה אינטימי, מקום שבו אפשר להתקרב אל מלאכת המשחק בלי להסתפק באשליה שהיא יוצרת, ולהקשיב למה שנותר כשהתפקיד, התלבושת והמחוות מונחים בצד. משום כך, מעבר להיותו מסמך על אמנות הבמה, זהו גם ספר על בדידותו של האדם הנחשף לעיני אחרים, על הפער שבין המסכה לפנים ועל האפשרות המפתיעה שדווקא באמצעות העמדת פנים ניתן להתקרב אל האמת.
שחקן המגלם שחקן
בחירתו של רובין מסקרנת במיוחד. ב-"אדמונד קין" הוא אינו רק שחקן המגלם דמות היסטורית. הוא מגלם אדם שכל חייו המקצועיים התבססו על פעולת המשחק עצמה. השחקן הישראלי ניצב אפוא מול דמותו של שחקן אנגלי, שמאחוריה ניצבות עוד דמויות רבות שגילם.
זהו מעין חדר מראות. רובין מגלם את קין, וקין מגלם, בזיכרון התיאטרוני, את גיבוריו של שייקספיר. כל שכבה מוסיפה מרחק, אך גם מקרבת: כדי לגלם אדם אחר, על השחקן למצוא בו משהו שאינו זר לחלוטין לחוויה האנושית שלו.
מבנה ההצגה מעלה שאלות יסוד של המשחק: כיצד מציגים תהילה בלי להפוך אותה לחיקוי של כוכבות? כיצד מגלמים דעיכה בלי להסתפק בסימנים חיצוניים של חולשה? ואיך מעניקים נוכחות לאדם שחייו הפכו לחלק מן ההיסטוריה של אמנות הבמה?
בהצגת יחיד, השאלות האלה נוחתות על כתפיו של מבצע אחד. הוא אינו יכול להסתמך לאורך זמן על חילופי דברים עם שחקנים אחרים, כדי ליצור את קצב ההצגה. הוא צריך לשאת את הטקסט, את השינויים הדרמטיים ואת הקשר עם הקהל. כל שתיקה נעשית בחירה וכל שינוי בקול או בתנועה, עשוי לשאת משקל רב.
יש בהצגת יחיד גם חירות. השחקן יכול לבנות את המפגש עם הדמות באופן אינטימי, כמעט כאילו הקהל נקרא להקשיב לעדות. הוא אינו חייב לשחזר את מלוא העולם ההיסטורי שבו חי קין; הוא יכול לחפש את הרגעים שבהם הסיפור שלו נעשה רלוונטי לצופה בן זמננו.
העיבוד והבימוי של רובין מוסיפים לכך רובד חשוב. הוא חתום על שלושת התפקידים המרכזיים ביצירה: מעבד, במאי ושחקן. ולפיכך אחראי לא רק לפרשנות הדמות אלא גם לאופן שבו סיפורה נבנה ומתגלה. לצדו פועל חן גבע, האחראי לעריכה המוזיקלית ולתאורה.
כאשר שחקן נעשה גם למעבד ולבמאי, הוא נדרש להחליט מה להשאיר מן הטקסט המקורי, מה להדגיש, היכן לקצר ואיך לעצב את המעברים בין רגעי הסיפור. המשחק אינו עוד נקודת הסיום של תהליך יצירתי שהחל אצל אחרים, הוא חלק מתהליך רחב שבו השחקן שותף לעיצוב העולם כולו.
העבודה הזאת אינה מבטיחה חירות מוחלטת. יצירה עצמאית כרוכה לא פעם באחריות ארגונית ובהתמודדות עם משאבים מוגבלים. אבל היא מעניקה ליוצר אפשרות לבחור את החומר ולבנות את התנאים שבהם הוא יפגוש קהל. עבור מי שמבקש להמשיך ליצור לאורך זמן, זו אפשרות משמעותית: במקום להמתין תמיד לתפקיד הבא, אפשר להתחיל בשאלה איזה סיפור ראוי לספר.
חיפה, הרחק מאור הזרקורים
במוצ"ש 17 באוקטובר 2026 עלה בבכורה "אדמונד קין" בחיפה במתנ"ס רמות ספיר ובהמשך יועלה אף בבית פאני קפלן, במסגרת אירועי תרבות מקומיים ואף ב"מרכז חדרים" בית לתרבות ויצירה הנמצא במתחם "ריאלי אחוזה".
חיפה היא גם עיר הולדתו של רובין וגם מקום שבו הופיע בעבר בתיאטרון. כעת היא משמשת שוב זירה לעשייתו. אין די מידע כדי לייחס לחזרה הזאת משמעות ביוגרפית מכוונת, אך היא מעניקה למסלולו צורה כמעט מעגלית: העיר שממנה יצא ללמוד ולעבוד היא העיר שבה הוא מציג כעת יצירה שהוא עצמו מוביל.
יש כאן גם ניגוד מעניין בין גיבור ההצגה לבין תנאי הצגתה. אדמונד קין היה כוכב גדול של תקופתו; רובין מעלה את סיפורו במסגרת מקומית, הרחק מן המנגנונים המזוהים עם תהילה. הסיפור עוסק בשחקן שהגיע למרכז הבמה, אך הוא מסופר בידי שחקן שפועל מחוץ למרכזי תשומת הלב הציבורית.
אין צורך להפוך את הניגוד הזה להצהרה מכוונת של רובין. הוא נובע מן העובדות הידועות ומן הבחירה האמנותית עצמה. הוא גם מציע דרך אחרת לחשוב על הצלחה בתיאטרון. אפשר להציג סיפור על תהילה בלי להיות חלק מתעשיית התהילה; אפשר לעסוק בדמות היסטורית גדולה מתוך חלל קטן; ואפשר ליצור מפגש בעל משמעות בלי שההצגה תהפוך לאירוע תקשורתי.
מה שנשאר אחרי מחיאות הכפיים
קשה לסכם קריירה כמו זו של רובין באמצעות מופע אחד. יש ברזומה הכשרה מקצועית, עבודות בתיאטרון, הופעה קולנועית, תפקידים בטלוויזיה ועשייה עצמאית מאוחרת. אלה אינם פרקים בסיפור של עלייה רצופה, אלא חלקים ממסלול שמתקיים לאורך זמן.
הגוף צובר ניסיון, אבל אינו נעשה חסין. כל תפקיד דורש ממנו משהו אחר, וכל הופעה מתקיימת בזמן שאי אפשר להשיב. שחקן ותיק נושא עמו לא רק זיכרון של דמויות, אלא גם זיכרון של מלאכה: של חזרות, של טקסטים שנלמדו, של ערבים שבהם הכול התחבר ושל רגעים שבהם היה צורך להתחיל שוב.
משום כך סיפורו של קין מתאים כל כך להצגת יחיד של שחקן בעל ניסיון. הוא מגלם את הסתירה שביסוד המקצוע: השחקן נדרש להעניק לאחרים אשליה של חיים שלמים, בעוד חייו שלו מוגבלים בזמן. הוא יכול לשוב ולגלם את אותלו, אך אינו יכול לשוב ולהיות בן ארבעים. הוא יכול להחיות דמות ספרותית, אך אינו יכול למנוע מגופו להשתנות.
ובכל זאת, התיאטרון אינו רק סיפור על אובדן. הוא גם אמנות של העברה: טקסט שעובר בין דורות, דמות שמקבלת חיים חדשים בגופו של שחקן אחר וקהל המגלה ביצירה ישנה שאלה שעדיין נוגעת לו. אדמונד קין מת, אבל האפשרות לשחק את קין נשארה. כל הופעה חדשה משנה במשהו את הדמות, מפני שהיא נושאת את גופו, קולו וניסיונו של המבצע הנוכחי.
כאשר יוסקה רובין עולה לבמה ומגלם אותו, הוא אינו מחזיר את השחקן האנגלי לחיים כפי שהיו. הוא יוצר מפגש חדש בין עבר להווה, בין סיפור היסטורי לבין מלאכת המשחק העכשווית. את המשמעות המלאה של המפגש הזה יוכל לקבוע רק הקהל שיראה את ההצגה.
הבחירה עצמה כבר אומרת משהו על המקצוע. אחרי עשרות שנים שבהן הופיע ביצירות של אחרים, רובין מקבל על עצמו את המשימה לבנות יצירה סביב דמות שמעסיקה אותו, לא רק לשחק, אלא להחליט מה ייראה, מה יישמע ומה יישאר מחוץ לתמונה.
לגבי יוסקה רובין אין צורך להקדים ולשבח את התוצאה, כדי להעריך את עצם הבחירה. יש משהו ראוי לציון בנכונות להמשיך ולפנות אל הבמה, להתמודד עם דמות תובענית ולבחון באמצעותה שאלות הנוגעות לא רק לשחקן שהיה קין, אלא גם לאדם שמאחורי המסכה. במובן הזה, רובין וקין נפגשים במקום שבו התיאטרון נעשה יותר ממקצוע או מהופעה, הוא נעשה אפשרות מתמשכת של חקירה. את משמעותו המלאה של המפגש הזה ניתן לראות במחזה שבו הדמות הישנה קמה לתחייה בגופו של שחקן בן זמננו.
