הייתי חייבת לשתף אותך, את תהיי גאה בי. דיברנו המון על זה שמצד אחד הילדים זקוקים לנו שנהיה עבורם עוגן יציב ושלא ניטלטל יחד אתם בסערות רגשיות ומצד שני שנהיה ביושר. אז אתמול הוא (בכיתה ה'), חזר בוכה מבית הספר והסתגר בחדר תוך שאומר "אני רוצה להיות לבד". מה לבד עכשיו? הוא צ ר י ך אותי.
נכנסתי לסרטים, מה קרה לו שם שהוא בוכה ככה?
אבל תוך שאני הולכת לעוט עליו בחקירות כרגיל, עלו לי משפטים שאמרת לי כמו, 'אם ניקח לו את המשקולות הקטנות של החיים איך הוא ילמד לשאת את הגדולות?' ופתאום יכולתי לראות מבחוץ את המתאמצת להרגיע שאני זו, שבעצם עסוקה ב-להרגיע את עצמה.
ברגיל הייתי נכנסת לחדר שלו, אבל לקחתי נשימה ונתתי חצי שעה של כבוד לפרטיות ולכוחות ההתמודדות שלו, והאמת גם לשלי. לא תאמיני, חזרתי למחשב לעבוד. את יודעת מה עוד קלטתי? שאם אמהר להיכנס אליו ולדובב אותו, הוא יישמע את הכאב שבסדקים שבין המילים ויקלוט שאני מעמידה פנים כאימא קולית, כדי להסתיר את הערעור.
וואי, מדהים. ומה קרה?
אחרי חצי שעה ה ו א זה שקרא לי לחדר. החליף את חולצת בית ספר ופלט, אני רעב ו… אמרו לי שאני שמן.
שוב עברו עלי כמה שניות של התערבבות אתו, מסכן, מה הוא צריך לעבור, ידעתי שזה יגיע, איזו אימא גרועה אני שלא מספיק הקפדתי בענייני האוכל, וכאלה… על קצה הלשון עמדו לי כל ההרגעות, מה פתאום? אתה חתיך-על, מקנאים בך… אל תשים לב למה שאומרים עליך! ואת יודעת מה עוד? עצרתי גם את המאמץ 'להתחבר' אליו ולמצוא את המילים כדי 'לתת' לו אמפתיה.
מרגש אותי שהתחלת לסמוך על הנוכחות האמפתית שלך. לא מעסיקה את עצמך בחישוב המילים הנכונות. נו, אני במתח לשמוע מה קרה.
הסתכלתי לו בעיניים, ואין לי מושג מאיפה, יצאו לי המילים בהכי טבעי שיכול להיות: ואיך אתה מרגיש?
הוא אמר, מה, עם הגוף?
אמרתי, כן.
אז הוא אמר, לפעמים שמן ולפעמים בסדר. ומיד המשיך, מה הכנת לאכול?
קציצות עם פירה, אמרתי. את רוצה לארח לי? הוא שאל. ישבתי לידו, צוחקת על עצמי, על החלק שבי שאוטוטו הולך לחפור לו על תזונה בריאה ועל שזה בידיים שלנו איזה דלק אנחנו מכניסים לגוף. (צוחקת) נזכרתי בעצה שלך שלא לתת עצות למי שלא מבקש אותן ולא להתאמץ להשמיע למי שלא רוצה לשמוע.
מדליה
אני לא יכולה להתאפק להמשיך להשוויץ קצת. שאלתי אותו, טעים לך? והוא, מעולה אימא, את אלופת הקציצות. כשסיים הוא אמר, יש עכשיו הרבה פירות של קיץ, בא לי מלון. נראה לי שהוא חיכה לוואו ממני, על זה שהוא בחר בפרי לקינוח במקום מעדן שוקולד או משהו כזה, אבל הייתי בסוג של שפיות, שוויון נפש.
עוגן
וואללה, בדיוק. פתאום הוא אומר לי, אני מפסיק עם המשקאות המתוקים. החלטתי. זה סוכר מיותר. וואי, פזית, בא לי לקפוץ עליו לנשק אותו כי המשקל שלו באמת מדאיג אותי. תראי איך זה בא ממנו, אה? אבל התאפקתי ורק אמרתי לו, סבבה. ועכשיו תראי איזה קטע, הוא בא לקום מהשולחן, הסתכל עלי, אימא את מרגישה טוב? ואני, כן, למה? הוא צחק, טוב לא משנה, תודה שאירחת לי.
האם הכתבה עניינה אותך?