אם נחזור אחורה בזמן אל ימי הבית הראשון, היינו, כנראה, מגלים עובדה מפתיעה: החג המרכזי, הגדול והחשוב ביותר בשנה לא היה חג הפסח ולא חג שבועות, אלא דווקא חג הסוכות.
בעולם העתיק, שבו האדם היה תלוי לחלוטין בחסדי השמיים, בגשמים וביבולים, סוכות היה לא רק ציון היסטורי של נדודי המדבר, אלא הוא היה רגע השיא של מחזור החיים החקלאי, רגע שבו המציאות כולה עמדה על כף המאזניים. בתורה אנחנו פוגשים את החג בשמותיו הקדומים ביותר המחוברים ישירות לאדמה: "וחג האסיף תקופת השנה" (שמות לד, כג) וגם "וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כג, טז).
בימי בית ראשון, סוכות היה פשוט "החג" בה' הידיעה. בספר במדבר ובמקומות נוספים הוא מכונה סתם כך "חג", כי לא היה צורך בתוספת הסבר. זה היה הרגע בו אספו את הגורן ואת היקב, סיימו את שנת העבודה הקשה, והודו על השפע. עבור החקלאי הקדום, ראשית הסתיו וסימני הגשם הראשונים סימנו את ניצחון החיים על כוחות הכליה והיובש של הקיץ הלוהט.
לצד הפן החקלאי, מציב חוג הסוכות אתגר מרתק לחוקרי המקרא: מהו, למעשה, מקורה של הסוכה עצמה ומה היה תפקידה במערכת הפולחנית הקדומה?
בחקר המקרא נמצא שתי גישות מרכזיות בנושא זה: הגישה ההיסטורית-הלאומית, זו הרואה בסוכה זכר ישיר לבקתות הזמניות שבהן ישבו בני ישראל בצאתם ממצרים בשנות נדודיהם במדבר, והגישה הפולחנית-חקלאית, זו המציעה הסבר שונה: במקור, חקלאי הארץ הקדומים, בנו סוכות ארעיות בתוך השדות ובכרמים בתקופת הבציר והאסיף, כדי לשהות קרוב ליבולם ולשמור עליו מפני גנבים ובעלי חיים. עם הזמן קיבל מנהג חקלאי זה משמעות דתית ולאומית עמוקה והשתלב בלוח השנה המקודש.
"חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך: ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. שבעת ימים תחוג לה' אלוהיך במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלוהיך בכל תבואתך ובכול מעשה ידיך והיית אך שמח" (דברים טז, יג-טו).
בפסוקים אלו מצטרף יסוד השמחה, שאינה עוד שמחת ההילולה היצרית של החקלאים על הצלחת היבול, אלא שמחת ההודיה לאל על ברכתו. אין הפולחן עוד בגדר פולחן עממי הנחוג בשדות, אלא הוא מרוכז במקום אחד, קדוש, אלוהי. החג עדיין דמוקרטי ונועד לכול: גם לגרים ולשוליים החברתיים-כלכליים (גר ויתום).
ואולם, סיפורו של חג הסוכות אינו רק חג חקלאי שמח, אלא הוא גם, לעיתים, מהווה מוקד דרמטי של עימותים פוליטיים ודתיים חריפים.
שני אירועים במיוחד ממחישים עד כמה היה החג טעון במשמעויות ציבוריות:
כאשר קמה ממלכת ישראל הצפונית לאחר פיצול הממלכה המאוחדת, עמד בפני המלך הראשון, ירבעם בן נבט, אתגר פוליטי עצום: כל עוד תושבי הצפון המשיכו לעלות לרגל לבית המקדש בירושלים, שנמצאה בתחום ממלכת יהודה, כדי לחגוג את חג הסוכות, ליבם עלול היה לשוב לשושלת בית דוד. כדי ליצור נתק דתי ומדיני מוחלט, נקט ירבעם בצעד דרסטי: הוא הקים מרכזי פולחן חלופיים בדן ובבית אל, מינה כוהנים שאינם בני לוי ובעיקר, הוא קבע את חגו בט"ו בחשוון. המקרא מתאר צעד זה בחריפות רבה ומציין כי מדובר בחג "אשר ברא מליבו", מהלך שנועד להתאים את מועדי האיסוף הצפוניים ולהרחיק את העם מהמרכז בירושלים.
האירוע השני התרחש מאות שנים לאחר מכן, בימי בית שני. חג הסוכות הפך לזירת התנגשות מדממת בין המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, לבין פרושים ומתנגדים מקרב העם. בספרו "קדמוניות היהודים" מתאר יוסף בן מתיתיהו כיצד המלך ינאי, ששימש גם ככוהן הגדול, עמד לפני המזבח בבית המקדש בזמן חג הסוכות. הציבור, שהסתייג עמוקות ממדיניותו ומכך שאינו נוהג לפי הלכות הפרושים, פרץ במחאה ספונטנית וקשה: המתפללים הטיחו בו את האתרוגים שהחזיקו בידיהם וקראו לעברו קריאות גנאי שפקפקו בכושר כהונתו. בתגובה זועמת ומחוספסת, ינאי שאיבד שליטה, הורה לחייליו להסתער על הקהל ובאירוע נטבחו אלפים מתושבי ירושלים.
רגע דרמטי נוסף שחג הסוכות טומן בחובו, שקשר בעבותות את פולחן המקדש לחרדה הקיומית ולתקווה לגשמי השנה החדשה, היה טקס ניסוך המים ותחילת אמירת תפילת הגשם.
בימי בית המקדש השני היה חג הסוכות לא רק חג אסיף היבולים של הקיץ, אלא הפך לנקודת המפנה שבה הקהל והכוהנים החלו לשאת עיניים אל השמיים בתפילה לעונת הגשמים הבאה.
לצד עבודת הקורבנות התקיים מדי יום מימי החג טקס ניסוך המים: עם שחר ירדו הכוהנים אל מעין השילוח, נשאו מים בכלי זהב ועלו ברגל אל בית המקדש לקול תרועת השופרות ותקיעת החצוצרות. המים הללו נוצקו על גבי המזבח יחד עם ניסוך היין. על פי המסורת, טקס זה נועד לרצות את האלוהים על המים, כי בחג סוכות "נדונים על המים".
הלילות של טקס זה הפכו לחגיגות אדירות בחצרות המקדש, שכללו ריקודים, שירה וכלי נגינה, עד כדי כך שחז"ל אמרו כי "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".
כך הפך חג הסוכות, בצד היותו חג האסיף החקלאי, לזירה שבה השמחה על השפע שהסתיים, נמהלה בדריכות עמוקה ובתפילה קולקטיבית על המים שיחזיקו את החיים בשנה הבאה.
אך בעוד שחג הסוכות התמקד בעבר בהודיה על פירות הארץ ובבקשה על הגשמים, התפתחה ביהדות בתקופת הגאונים מסורת של סיום קריאת התורה השנתית והתחלתה מחדש ביום האחרון של החג. בשמחת תורה, שהוא חג מאוחר יותר במהותו מחג האסיף, עובר מוקד השמחה מהטבע אל הספר, מהשדה את המגילה והספר. כלומר, לא עוד שמחת האסיף אלא שמחה, ריקודים ושבע "הקפות" עם ספרי התורה, סיום קריאת התורה ותחילת קריאתו מחדש, והזמנת כל אנשי הקהילה "לעלות לתורה". כאמור, חיי הגוף, החקלאות, השדה והטבע הוחלפו בחיי רוח והסיפור החליף את המעשה. התורה, הממלאת את תפקיד המים והגשם, היא החיים. מכאן גם האמונה העממית בכמה מעדות ישראל, כי "העלייה לתורה" היא מקור חיים, ומי שלא יקרא "לעלייה" לא יוציא את שנתו.
כך, לאחר שבעה ימים של ישיבה בסוכה, וחשיפה המזכירה את ארעיות האדם מול הטבע, בצד הבאת ארבעת המינים לבית הכנסת, מגיעה שמחת תורה ונועלת את עונת החגים בתחושת חיבור נצחית אל המילים.
ומה לגבי הסוכה החדשה?
אם בעולם העתיק נבנו הסוכות בין כרמי הזיתים והגפנים כדי לשמור על היבול, הרי שבימינו האתגר האדריכלי והיצירתי האמיתי מתרחש בלב הערים הצפופות. בחיפה, למשל, אפשר לראות איך הסוכה העירונית יודעת לנצל כל פיסת מרחב אפשרית. במדרונות הכרמל, שבהם מרפסת של האחד היא הגג של חברו, הופכות מרפסות רבות למארז סוכה זמני המציץ אל מפרץ חיפה והים.
ואולם, יש להודות, כי קרנו של חג הסוכות ירדה משמעותית בציבור החילוני לאורך השנים, ושינוי זה ניכר היטב במרחב העירוני שלנו.
בעבר, עד שנות ה-70, היו השכונות החילוניות בעיקרן, בחיפה, מלאות בסוכות. חווית בנייתן דמתה באופייה לרוח השיתופית של איסוף הקרשים לל"ג בעומר. בילדותי, במשפחה חילונית ברחוב מסדה, למשל, כל ילדי הבית, בסיוע המבוגרים, היו מתגייסים למשימה ובונים בחצר סוכה משמיכות ישנות והיא קושטה על ידינו לתפארת.
היום, לעומת זאת, התמונה שונה. בעוד השכונות הדתיות והחרדיות בעיר מלאות בסוכות, התופעה כמעט נעלמה במרחב החילוני. ייתכן שיש לכך גם קשר להיעלמותה של השכונה, כמוסד קהילתי חם, להתגברות האופי האינדיבידואלי של אורח החיים המודרני ולמעבר לחברה צרכנית אשר מעדיפה מוצרים מוכנים, על פני יצירה משותפת ומאולתרת.
כך הפך חג הסוכות ממפגן קהילתי חם וחי בלב השכונה לחג שבו הפערים בולטים: מצד אחד מורשת עתיקה של תפילות גשם, מאבקים היסטוריים ושמחת התורה, שנוצרה בגלות שעה שהעם נותק מאדמתו ומצד שני הגעגוע ההולך ופוחת לאותן שמיכות ישנות שנמתחו פעם בלב חיפה, בין השונים.
הפער בין השכונות הדתיות, שבהן הסוכה ממשיכה לעמוד במלוא תפארתה כחלק מאורח החיים הקבוע, לבין המרחב החילוני שבו נותרו בעיקר זיכרונות הילדות, מספר יותר מאשר סיפור דתי. הוא מספר את סיפורו של השינוי התרבותי העמוק שחל בחברה שלנו.
ואולי דווקא בימים אלו יש ערך רב בשאלת השאלה: לאן נעלמו אותן שמיכות ישנות מרחוב מסדה. הסוכה, במהותה הקדמונית ביותר נועדה להזכיר לנו גם את שבריריותו של אדם ואת הצורך בקהילה ובחיבור הפשוט לאדמה ולשמיים. גם צורת החיים שלנו השתנתה והגעגוע אל פשטות העבר, אל השותפות ואל היכולת לעצור רגע ולבנות יחד משהו מכלום, הוא זיכרון חיפאי יקר ששווה לחפש לו מקום חדש בלב.