אני מכיר את המחיר של תאונת דרכים. לא מהדוחות, לא מהסטטיסטיקות, לא מהגרפים שמציגים בישיבות. אני מכיר אותו מהמקום שבו אין כבר מספרים – רק כיסא ריק בבית, תמונות על הקיר, געגוע וכאב שאין להם סוף ותסכול מידיעה שהתשובה לשאלה האם אפשר היה למנוע את התאונה היא כן, בודאות זו היתה תאונת דרכים שאפשר היה למנוע.
כשאני רואה בצד הדרך שלט שעליו כתוב "קטע דרך מרובה תאונות", התסכול רק מתחזק. לא בגלל שהשלט אינו חשוב. להפך. הוא חשוב מאוד. הוא מעיד שמישהו בדק, אסף נתונים, שיש מי שיודע על הבעיה. אבל משום כך זה שלט מקומם ומתסכל. כי אם כבר אתם יודעים למה אתם רק מזהירים ?
אל תציבו שלט שמספר לנו שהמקום מסוכן. אני יודע היטב כמה החיים יקרים. כולנו יודעים. אני לא צריך תזכורת להאט, להיות עירני או לנהוג בזהירות. אנחנו צריכים שתעשו את מה שנדרש לעשות כשמזהים סכנה אמיתית, לטפל בה.
שלט הוא פתרון זול לבעיה יקרה. הוא עולה מעט, מתקינים אותו מהר, והוא אולי נותן תחושה שעשו משהו. אבל שלט לא מיישר עקומה מסוכנת, לא מרחיב שוליים, לא משפר שדה ראייה, לא מפריד בין נתיבים ולא מונע את הטעות האנושית הבאה. הוא רק מספר לנו שהמערכת כבר מכירה את הסיכון.
תאונות דרכים אינן רק סיפור על נהגים. נכון, נהגים טועים. לפעמים הם טועים בצורה חמורה. יש נהיגה מסוכנת, יש חוסר אחריות ויש התנהגות שאי אפשר להצדיק. אבל המדינה ומשרד תחבורה חייבים להבין שבני אדם אינם מכונות. הם מתעייפים, מוסחים, מגיבים מאוחר מדי. מערכת טובה אינה בנויה על ההנחה שאנשים לעולם לא יטעו אלא בנויה כך שכאשר הם טועים, המחיר לא יהיה חיים שאינם ומשפחות שנהרסו.
קל מאוד להפנות את האשמה אל הנהגים. זה גם מאוד נוח. חלקם כבר לא כאן כדי לענות, ובמקרה של תאונה קשה קל לסכם הכול במשפט אחד: "הוא איבד שליטה", "הוא לא היה זהיר", "הוא נסע מהר מדי". אבל השאלה החשובה יותר היא לא מי טעה, אלא מדוע מקום מסוים מאפשר לאותה טעות לחזור שוב ושוב ולהפוך לאסון. אם יש כביש שבו מתרחשות תאונות רבות, זה לא רק מקום שבו נהגים צריכים להיזהר יותר. זה מקום שבו המערכת צריכה לטפל.
אם גשר מועד להתמוטטות לא מאפשרים נסיעה בו תחת שילוט "זהירות גשר מתמוטט" אלא סוגרים אותו. אם מבנה מסוכן, לא תולים עליו שלט וממשיכים לעבוד בו במשך שנים. אלא חוקרים, מתקנים משקיעים או שאוטמים אבל לא מאפשרים המשך פעילות.
משום מה בכביש החליט משרד התחבורה/נתיבי ישראל שאזהרה היא תחליף לפעולה. אבל היא לא. אזהרה אינה טיפול. היא רק הודעה, והיא הודאה באחריות על התאונה הבאה.
המסר למשרד התחבורה והרלב"ד ונתיבי ישראל הוא פשוט וברור – אל תבזבזו משאבים על שלטים שמסבירים לנו היכן הסכנה נמצאת. אנחנו יודעים ומבינים. כולנו יודעים שחיי אדם הם הדבר היקר ביותר שיש. השקיעו את הכסף, הזמן והמאמץ במקום שבו הם באמת ישנו משהו – בתיקון הליקויים.
כי בסופו של דבר, השאלה החשובה אינה כמה נהגים הוזהרו אלא כמה תאונות נמנעו, כמה חיי אדם ניצלו, וכמה משפחות לא נהרסו.
איך טתה רוצה שיוציאו עסף על תקוני כבישים נכסף מיועד לדתיים מהתקציב שביבי שד'מר להם לצורך הקואליציה
צריך לייצר רכב מעופף
צריך לפתוח מפעל לייצור רכב מעופף בחיפה