בתחילת המלחמה, מיד אחרי טבח השבעה באוקטובר, כששלטונות הצבא הודיעו לי שאני זקן רשמית ולא ייקחו אותי גם לא בשביל לגרז טנקים, התנדבתי להביא אוכל למוצבי הגדר הצפונית. כך הגעתי שוב ושוב לשתולה. מושב נטוש, מופגז ומדמם, שרחובותיו היו מלאים בכלי רכב צבאיים והשקט הגלילי הופר לעיתים קרובות בקולות ירי, שריקות טילים ופגזים וקולות פיצוץ קרובים, קרובים מדי. הבתים בו, עמדו נעולים, חלקם כבר פגועים ומעט כלי הרכב האזרחיים היו של חיילי המילואים.
לאחרונה חזרתי לשתולה ולגדר המצוירת. הפעם ראיתי פיגומים, פועלים, משאיות וחומרי בניין. תנופת שיקום אמיתית. צבע טרי על קירות ישנים. חיים שמנסים לחזור למסלולם, לצד זיכרונות מרים שעדיין מסרבים לעזוב.
תחילתה של שתולה לא הייתה קלה, המושב הוקם בשנת 1966 ויועד לאכלוס על ידי משפחות יוצאי צפון אפריקה. שתולה, יחד עם זרעית ונטועה היו חלק מתוכנית יהוד הגליל. אולם המוסדות המיישבים הגיעו למסקנה שאין אפשרות קיום לשלושה מושבים חקלאיים סמוכים (סוף מעשה במחשבה תחילה?) והבתים עמדו ריקים.
במרץ 1969, לאחר שחודשיים קודם לכן פוצצו מחבלים מלבנון בית ריק בקצה הישוב, עלו לקרקע 25 משפחות, בעיקר יוצאי כורדיסטן ממושב אלקוש, שחיפשו מקום למשפחות המתרחבות.
אנשים אלו, שבחרו להיאחז בקו הגבול, סבלו במשך עשרות שנים ממציאות שרוב אזרחי ישראל הכירו אז רק מכותרות: חדירות, ירי, אזעקות ומקלטים. ובכל זאת הם גידלו ילדים, נטעו מטעים, ניהלו משק חי, הקימו עסקים ובנו קהילה.
כמה מאות מטרים משתולה נמצא אחד המקומות הטעונים ביותר בגבול הצפון. בבוקר 12 ביולי 2006 יצא סיור של צה"ל לאורך גדר המערכת מאזור זרעית לכיוון שתולה. כוח של חיזבאללה שארב בסמוך, תקף את הסיור באמצעות מטעני חבלה ואש נ"ט. במהלך האירוע נהרגו חמישה חיילי צה"ל ושלושה נוספים נפצעו. שניים מהחיילים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב (ז"ל), נחטפו והועברו לשטח לבנון. החטיפה הייתה האירוע שהוביל לפתיחת מלחמת לבנון השנייה, שנמשכה 34 ימים וגבתה מחיר כבד משני הצדדים.
שתולה עדיין בקו האש, במערכה האחרונה נפגעו 40 בתים בפגיעה ישירה ועוד עשרות ניזקו מירי מטוסי חיל האוויר על הכפרים הלבנוניים הסמוכים. התושבים פונו ושהו תקופה ממושכת במלונות, לא כולם חזרו ויחזרו.
שתולה של אמצע 2026 היא אתר בניה גדול מוקף עדיין בכוחות צבא ניכרים.
אבל שיקום אמיתי מתחיל במקום אחר. כדי לשקם אמון, לא די להחליף רעפים, צריך גם להחליף את מי שהציבור איבד בהם אמון. בכל מערכת אחרת, מי שנושא באחריות לכישלון כה גדול מפנה את מקומו. לא מתוך נקמנות, אלא משום שאחריות היא תנאי הכרחי לבנייה מחדש. אמון אינו נבנה על נאומים, מסיבות עיתונאים או סיסמאות; הוא נבנה על אחריות, על הפקת לקחים ועל הידיעה שהמדינה לומדת מטעויותיה ולא רק ממשיכה הלאה כאילו דבר לא קרה.
הטבע, כדרכו, כבר התחיל לרפא את עצמו. העשב צמח מחדש, העצים חזרו להוריק והאדמה אינה זוכרת את קולות הפיצוצים. אבל בני אדם אינם שדה חיטה. נפש שנפצעה אינה מחלימה עם בוא האביב. ילד שגדל חודשים ארוכים מחוץ לביתו, חקלאי שאיבד את מקור פרנסתו, משפחה שחיה באי-ודאות מתמשכת, כל אלה אינם חוזרים לשגרה רק מפני שהקירות נצבעו מחדש. הטראומה נשארת, ולעיתים גם הפחד והספק.
קהילה אינה אוסף של בתים, קהילה היא אוסף של אנשים. לכן חוסן אינו נבנה באמצעות בטון וברזל בלבד. הוא נבנה באמצעות מערכת חינוך מצוינת שמחזירה משפחות צעירות, באמצעות מקומות עבודה איכותיים שנותנים סיבה להישאר, באמצעות שירותי בריאות ורווחה, באמצעות תרבות, פנאי וחיי קהילה שמחברים אנשים זה לזה. מי שרוצה לחדש את ההתיישבות בגבול חייב להבין שהשקעה באדם חשובה לא פחות מהשקעה בתשתיות.
ובדיוק משום כך, ערב בחירות, כדאי להיזהר מהבטחות גדולות. קל להצטלם על רקע מועדון חדש או גן ילדים צבעוני. הרבה יותר קשה ללוות יישוב במשך עשור, עד שהילדים חוזרים למגרשי המשחקים, העסקים הקטנים משגשגים, והצעירים בוחרים לבנות כאן את ביתם. שיקום איננו אירוע תקשורתי אלא מחויבות ארוכת שנים.
רק אם כמדינה נדע לשלב אחריות ציבורית, הנהגה ראויה והשקעה אמיתית באנשים ולא רק במבנים שמצטלמים היטב, שתולה וישובים רבים אחרים לא יהיו מקום ששוקם, אלא מקום שנולד מחדש. ואם לא נבצע זאת, גם הכבישים החדשים והבתים היפים ביותר יעמדו על יסודות של ספק. מדינה חזקה אינה נמדדת ביכולתה לבנות מחדש את מה שנהרס, אלא ביכולתה להחזיר לאזרחיה את התחושה שיש להם על מי לסמוך.
אי אפשר לדבר על שתולה, בלי להזכיר את הגדר המצויירת. מה שהחל כיוזמה אמנותית של אמנים מהארץ ומהעולם הפך עם השנים לאחד מסמליו של היישוב. לאורך גדר בטון אימתנית המפרידה בין ישראל ללבנון, צוירו ציורי קיר צבעוניים של בעלי חיים, דמויות וסמלים של תקווה וניסו לרכך את אחד המקומות המתוחים בישראל. יש משהו פרדוקסלי באמנות הפורחת על גדר ביטחונית, אולי זה ניסיון אנושי לענות על פחד באמצעות צבע ויצירה. חלק מהציורים נושאים את סימני הזמן והקרבות, אבל דווקא משום כך הם מספרים סיפור עמוק יותר. הם מזכירים שהמאבק על הגבול אינו מתנהל רק באמצעות בטון, פלדה ונשק, אלא גם באמצעות תרבות, יופי וההתעקשות להמשיך ליצור חיים במקום שבו אחרים רואים רק קו עימות, כי ההתיישבות בגבול מעולם לא הייתה רק עניין גיאוגרפי. זו הצהרה על אמונה בחיים ובמדינה והצהרה על ההבטחה שהמדינה תהיה שם עבור מי ששומר על גבולותיה.
הגדר של שתולה היא סמל, יצירה שניצבת בקו העימות ומנסה להכניס צבע, דמיון ותקווה אל תוך נוף ונפש מצולקים מפצעי מלחמה.
