סלמאן אבו רוכן – הכרמל, הזיכרון והשליחות של אדם שלא מפסיק לתת • תערוכת הצילומים "בין הירוק לנשרף"

בערבו של יום ראשון, 19 ביולי 2026, נפתחה במשכן "העמותה לתולדות חיפה" תערוכת הצילומים של סלמאן אבו רוכן, "בין הירוק לנשרף".

התערוכה מזמינה את המבקרים לשוב אל אחד האירועים המטלטלים בתולדות הכרמל: השרפה הגדולה של שנת 2010, אסון שהותיר אחריו חורבן, כאב וצלקת עמוקה בנוף ובלבבות. אולם מבטו של רוכן אינו נעצר ברגעי האסון. באמצעות עדשת מצלמתו הוא מתעד גם את כוחות ההתחדשות של הטבע ואת יכולתו של האדם למצוא תקווה, לצמוח ולהיבנות מחדש מתוך ההרס.

את אירוע הפתיחה כיבדה בדברי ברכה פרופ' עליזה שנהר, יושבת ראש הנהלת העמותה לתולדות חיפה. לאחר מכן הציג אוצר התערוכה, אמנון באום, את הרקע ליצירות ואת הרעיונות העומדים בבסיסן, ועמד על משמעותו התרבותית והאנושית של התיעוד המצולם. את הערב חתמה הרצאתו המרתקת של היוצר, סלמאן אבו רוכן, אשר שיתף את הקהל בחוויותיו האישיות, בתהליך היצירה ובמבטו על השינויים שעבר הכרמל מאז השרפה.

התערוכה תהיה פתוחה לקהל הרחב עד סוף חודש אוקטובר.

בין אדם להר: סיפור חייו של סלמאן רוכן נטוע בסיפורו של הכרמל

יש אנשים שמכירים הר דרך המפות. אחרים מכירים אותו דרך שבילי הטיולים, שמות הפסגות או נקודות התצפית. סלמאן אבו רוכן, מכיר את הכרמל בדרך אחרת לחלוטין. הוא מכיר אותו כפי שמכירים בן משפחה ותיק: לפי הריחות המשתנים אחרי הגשם הראשון, לפי שירת הציפורים בשעות הבוקר המוקדמות, לפי המקום שבו פורח מדי שנה הפרח הראשון ולפי העץ שנפגע בשריפה, אך שנים אחר כך שב והוציא ענפים ירוקים.

במשך עשרות שנים הלך סלמאן באותם שבילים, תחילה כילד, אחר כך כאיש מקצוע ובהמשך כחוקר, אקולוג, מדריך, צלם ואיש ציבור. הוא למד שהכרמל איננו רק רכס הרים. הוא יצור חי. יש לו זיכרון, יש לו קצב נשימה משלו והוא מספר את סיפורו רק למי שמוכן לעצור, להביט ולהקשיב.

כאשר סלמאן יוצא היום אל ההר כשמצלמתו תלויה על כתפו, הוא לא מחפש רק תמונה יפה, הוא מחפש את הרגע הקטן שבו הטבע מגלה משהו על עצמו. לעיתים זו קרן אור שחודרת בין עצי האלון, לעיתים זה חרק זעיר המסתתר בין העלים ולעיתים זו ציפור החולפת במהירות, כמעט מבלי שהעין האנושית מספיקה להבחין בה. עבורו, כל פרט כזה הוא חלק מסיפור רחב הרבה יותר: סיפורו של המקום שבו נולד, המקום שעיצב את אישיותו והמקום שלו הקדיש את חייו.

במובנים רבים, קשה להפריד בין סיפור חייו של סלמאן לבין סיפורו של הכרמל עצמו. שניהם ידעו תקופות של צמיחה, משברים, התחדשות והתמדה. שניהם נושאים עמם שכבות של זיכרון ושניהם ממשיכים להשתנות מבלי לאבד את זהותם.

בין ההר לבית שנולד בו

סלמאן אבו רוכן נולד בעוספיה, בכפר הדרוזי השוכן בלב הכרמל. באותם ימים היה הקשר בין האדם לאדמה כמעט מובן מאליו. עונות השנה קבעו את קצב החיים, העבודה החקלאית הייתה חלק בלתי נפרד מן היומיום והילדים גדלו כשהטבע הוא מגרש המשחקים הראשון שלהם.

הוא היה אחד משבעה ילדים במשפחה חקלאית, בית שבו חריצות לא הייתה סיסמה אלא אורח חיים. העבודה הייתה קשה, אך איש לא ראה בה עונש. היא הייתה חלק מהאחריות המשפחתית, חלק מהאמונה שכל אחד תורם כפי יכולתו ושכל ילד גדל כשהוא מבין שערכם של דברים נמדד במאמץ שהושקע בהם.

לצד העבודה, הקפידו הוריו על ערך נוסף שהיה נדיר למדי באותם ימים: ההשכלה. הם האמינו שחינוך אינו מותרות, אלא הדרך הבטוחה ביותר להעניק לילדיהם עתיד רחב מזה שהיה בידיהם. הם עודדו את ילדיהם ללמוד, לשאול שאלות ולהרחיב אופקים, גם כאשר הדבר דרש ויתורים כלכליים לא פשוטים.

במבט לאחור, סלמאן יודע שהמתנה הגדולה ביותר שקיבל מהוריו לא הייתה רכוש או אדמות, אלא מערכת ערכים: אחריות אישית, כבוד לאדם באשר הוא אדם, אהבת הארץ, מחויבות לקהילה ואמונה עמוקה בכך שידע נועד כדי לשרת אחרים, לא רק את מי שרכש אותו.
ערכים אלה ילוו אותו לאורך כל תחנות חייו.

הבית שמעולם לא חדל להיות בית

שנים רבות חלפו מאז ילדותו, אך סלמאן מעולם לא ביקש לעזוב באמת את המקום שממנו יצא. גם לאחר שבנה קריירה מקצועית ארוכה והפך לדמות מוכרת בתחומי שמירת הטבע והחינוך הסביבתי, המשיך להתגורר בבית שבו נולד, בלב הגרעין הוותיק של עוספיה.

אין זו בחירה מובנת מאליה. רבים רואים בבית ילדותם נקודת מוצא בלבד. עבור סלמאן, הבית הוא גם נקודת החזרה.

בין קירות האבן הישנים שמורים עבורו אינספור זיכרונות: קולותיהם של אחיו ואחיותיו המשחקים בחצר, ריח האדמה לאחר הגשם, ארוחות משפחתיות שבהן למדו הילדים מערכים יותר מאשר ממילים וסיפורי הדורות שעברו מאב לבן ומאם לבתה.
הבית אינו רק מקום מגורים. הוא ארכיון חי של משפחה ושל קהילה.

יחד עם רעייתו סמירה, בנה בו את ביתם. הוא מתאר אותה כאשת חיל וכשותפה אמיתית לדרך. בעיניו, תרומתה לחברה הישראלית אינה נופלת מהחשיבות של כל עשייה ציבורית אחרת וזו היא שהייתה, לאורך השנים, הכוח השקט שאפשר למשפחה להמשיך לצמוח.

חמשת ילדיהם, שני בנים ושלוש בנות, גדלו באותה רוח שבה גדל אביהם, ערכי האחריות, השירות וההשכלה עברו מדור לדור. כל אחד מהם בחר במסלול שונה, אך כולם השתלבו בתחומי הצבא, החינוך והעשייה הציבורית והמשיכו בדרכם, את האמונה כי הצלחה אישית מקבלת משמעות אמיתית רק כאשר היא תורמת גם לחברה.

כאשר סלמאן מתבונן בצאצאיו, הוא אינו מדבר במונחים של הישגים בלבד, הוא מדבר על המשכיות, על האפשרות לראות כיצד ערכים שנזרעו לפני עשרות שנים ממשיכים להכות שורשים גם בדור הבא.

הכרמל כבית וכשליחות

"הכרמל הוא הבית שלי", הוא אומר. אבל המילה "בית" מקבלת אצלו משמעות רחבה בהרבה ממקום מגורים. הבית הוא גם האחריות לשמור על המקום, להבין אותו ולהעביר את אהבתו לאחרים.

במשך השנים למד סלמאן להכיר כמעט כל פינה בכרמל. הוא הכיר את השבילים הגלויים ואת אלה שכמעט נעלמו מן העין. הוא למד לזהות צמחים לפי העלה הראשון המבצבץ מן הקרקע, למד לעקוב אחר נדידת ציפורים, ואף להבחין בשינויים זעירים שרוב המטיילים כלל אינם שמים לב אליהם.

היכרות כזו אינה נרכשת מספרים בלבד, היא נולדת מאלפי שעות של הליכה, מהתבוננות סבלנית ומהסכמה ללמוד שוב ושוב את אותו מקום, כאילו הוא חדש בכל פעם.

דווקא משום כך, כאשר הוא מדבר על שמירת טבע, הוא כמעט שאינו משתמש בסיסמאות. מבחינתו, שמירה על הסביבה מתחילה בהרגלים הקטנים ביותר, היא מתחילה בילד שמבין כיצד זרע הופך לצמח, במשפחה שמגדלת כמה ירקות ליד הבית ובקשר היומיומי שבין האדם לאדמה.

בשנים האחרונות הוא מוביל, יחד עם שניים מבניו, יוזמה המעודדת משפחות לשוב אל החקלאות הביתית. אין מדובר בניסיון להחזיר את הגלגל לאחור, אלא ברצון להשיב לחיי היומיום משהו מן הפשטות שנעלמה.

לדבריו, גינה קטנה יכולה ללמד אחריות יותר משיעורים רבים בכיתה. היא מלמדת סבלנות, התמדה, דאגה לאחר והבנה שכל דבר חי זקוק לטיפול מתמשך.
בעיניו, זהו גם שיעור באזרחות. לדידו, חברה השומרת על האדמה, שומרת, בסופו של דבר, גם על עצמה.

קריירה שבנויה מסקרנות

מי שמנסה להגדיר את סלמאן באמצעות תואר אחד בלבד, מגלה במהרה שהדבר כמעט בלתי אפשרי. הוא גיאוגרף, הוא אקולוג, הוא איש שטח, הוא מרצה, הוא מחנך, הוא חוקר והוא גם אדם שסקרנותו אינה יודעת מנוחה.

שנות עבודתו ברשות הטבע והגנים הפגישו אותו עם אין ספור אתגרים מקצועיים. הן העניקו לו הזדמנות להפוך את אהבתו לטבע למקצוע של ממש, אך גם חידדו את תחושת האחריות שלו כלפי הנוף הישראלי.

עבורו, עבודת שמירת הטבע מעולם לא הסתכמה בפיקוח על שמורות או בהגנה על צמחים ובעלי חיים. היא הייתה בראש ובראשונה עבודה עם בני אדם, להסביר, לשכנע, לעורר סקרנות, לגרום למבקר לעצור לרגע ולהבין שהנוף שסביבו אינו מובן מאליו.

גם לאחר שפרש לגמלאות לא עלה בדעתו להאט את הקצב להפך, מבחינתו, הפרישה הייתה פתיחתו של פרק חדש, כזה שאפשר לו להקדיש יותר זמן למחקר, להרצאות, לקהילה ולתחום נוסף שהלך ותפס מקום מרכזי בחייו: הצילום.

הצילום לא נכנס אל חייו של סלמאן אבו רוכן כרגע דרמטי שבו החליט להחליף מקצוע או לפתוח פרק חדש. הוא צמח כמעט באותה טבעיות שבה צמחו עצי האלון והאורן שליוו את ילדותו, במשך שנים רבות הלך אל השטח כדי ללמוד, לחקור ולהדריך. בשלב מסוים הבין שהעין רואה רגעים שהזיכרון לבדו אינו מסוגל לשמור ושמצלמה יכולה להפוך לכלי נוסף של מחקר, של חינוך ושל שימור.

תחילה צילם כדי לתעד. אחר כך החל לצלם כדי להסביר, בהמשך כבר הבין שכל צילום יכול להפוך לסיפור.

עדשת המצלמה לימדה אותו להתבונן לאט יותר. אם בעבר די היה לו לדעת את שמו של הצמח או את מסלול נדידתה של ציפור, הרי שכעת החל לחפש גם את האור המדויק, את הרגע שבו הרוח מזיזה עלה בודד, את הצל המשתנה לאורך שעות היום ואת אותה שנייה קצרה שבה הטבע חושף את יופיו ללא כל מאמץ.

התצלומים שיצר אינם מחפשים דרמה מלאכותית. אין בהם ניסיון להרשים באמצעות זוויות קיצוניות או צבעים מוגזמים, הם נשענים על סבלנות, על היכולת להמתין דקות ארוכות ולעיתים שעות עד שהטבע יסכים להראות את עצמו כפי שהוא באמת.

מי שמביט בעבודותיו מגלה במהרה שהנושא האמיתי אינו רק צמח, ציפור או נוף. הנושא הוא מערכת היחסים שבין האדם למקום שבו הוא חי. כל צילום מבקש להזכיר שהאדם אינו ניצב מול הטבע, אלא חלק ממנו.

במשך השנים תיעד את הכרמל כמעט בכל מצב אפשרי, את הפריחה הססגונית של סוף החורף, את המעיינות לאחר הגשמים, את בעלי החיים המופיעים עם שחר ונעלמים עם קרני השמש הראשונות ואת המעבר ההדרגתי מן הירוק הרענן של האביב אל צבעי הקיץ הזהובים. מי שעוקב אחר עבודותיו חש כאילו הוא צועד לצדו בשבילי ההר, לומד לראות את מה שבדרך כלל חולף מול העיניים מבלי להשאיר חותם.

ואז הגיע היום שבו גם העין המנוסה ביותר התקשתה לעכל את מה שניצב לפניה.

כאשר הכרמל הירוק תמיד הפך לשחור משחור

בשלהי שנת 2010 נבלע הכרמל בתוך אחת השריפות הקשות בתולדות מדינת ישראל. במשך ימים ארוכים כיסו להבות ענק את ההר, עשן סמיך הסתיר את קווי המתאר המוכרים, יערות שלמים הפכו לאפר, בעלי חיים נמלטו או נספו והנוף שנראה במשך מאות שנים כמעט נצחי, השתנה בתוך שעות ספורות.
עבור הציבור בישראל היה זה אסון לאומי. עבור סלמאן היה זה גם כאב אישי.

ההר שנפגע לא היה עבורו אתר גיאוגרפי, זה היה המקום שבו למד ללכת, המקום שבו הכיר את שמות העצים עוד לפני שלמד לקרוא, המקום שבו בנה את זהותו. לראות אותו חרוך היה כמעט כמו לראות אדם אהוב נפצע. אבל דווקא ברגעים האלה בחר לעשות את מה שעשה כל חייו, הוא יצא אל השטח. לא כדי לחפש את התמונה הדרמטית ביותר, לא כדי לתעד את גובה הלהבות, אלא כדי להיות עד.

בימים ובחודשים שלאחר השריפה חזר שוב ושוב אל אותם שבילים. הוא עמד מול גזעי עצים מפויחים, מול אדמה שחורה ומול מדרונות שנדמו דוממים לחלוטין. הצילומים הראשונים היו קשים לצפייה, הם נשאו בתוכם שקט מסוג אחר, השקט שמגיע אחרי שהאש כבתה, כאשר ממדי האובדן מתחילים להתגלות.
אלא שסלמאן לא הפסיק לצלם, הוא המשיך להגיע גם שבועות לאחר מכן, חודשים לאחר מכן ושנים לאחר מכן. בהדרגה החלו להופיע סימני החיים הראשונים, עלה ירוק שבקע מתוך גזע שנראה מת, עשב קטן שצמח מתוך הקרקע החרוכה, שיח שהתעקש לפרוח במקום שבו נדמה היה שלא נותר דבר ובעלי חיים שחזרו בזהירות אל ביתם.

המצלמה תיעדה את כל אלה באותה סבלנות שבה תיעדה את האסון עצמו. כך, כמעט מבלי שהתכוון מלכתחילה, נוצר אחד ממפעלי התיעוד החשובים של הכרמל לאחר השריפה, לא סדרת תמונות על חורבן, אלא יומן חזותי של החלמה.

כאשר החל להתגבש הרעיון להציג את הצילומים לקהל הרחב, היה ברור שלא מדובר בעוד תערוכת טבע.

גם לאחר השריפה הקשה ביותר, החיים יודעים לשוב ולפרוח

התערוכה, המוצגת במשכן העמותה לתולדות חיפה, מספרת למעשה שני סיפורים המתקיימים בו-זמנית. הראשון הוא סיפורה של השריפה, האירוע שטלטל את הכרמל והותיר צלקת עמוקה בנוף ובזיכרון הלאומי. השני הוא סיפורה של ההתחדשות הארוכה, האיטית והשקטה הרבה יותר, זו שאינה זוכה בדרך כלל לכותרות גדולות, אך מלמדת אולי את הלקח החשוב ביותר.

אוצר התערוכה, אמנון באום, בחר שלא להעמיד את התמונות כרצף כרונולוגי בלבד. הוא יצר ביניהן דיאלוג.

בקבוצת צילומים אחת נראים עצים מפוחמים ומולם עצים חדשים המלבלבים מאותו מקום ממש. בקבוצה אחרת מופיעים מדרונות חרוכים ומולם אותו מדרון לאחר ששב והתכסה בצמחייה. במקום אחר ניצבת תמונת דממה כבדה ומולה צילום מלא חיים, תנועה ואור. כך מתברר שהתערוכה אינה מבקשת לעורר רק צער. היא מבקשת להעניק תקווה.

באום גורס כי כדאי לעצור גם ליד המאמר המוצג בכניסה, המתאר את סיפור חייו של סלמאן אבו רוכן. מבחינתו, קשה להבין את עוצמת התצלומים מבלי להכיר את האדם שמאחורי העדשה, את מי שהקדיש עשרות שנים מחייו להגנת הכרמל, למחקרו, להדרכת מטיילים ולחינוך לאהבת הארץ.

ואכן, ככל שמכירים את סיפורו של סלמאן, כך מתברר שהתערוכה אינה רק תיעוד של מקום, אלא גם דיוקן עצמי שקט.

הכרמל המצולם הוא במידה רבה גם חייו של הצלם, הצלקות שעל ההר מזכירות את הצלקות שכל אדם נושא עמו, ההתחדשות של היער מזכירה את האפשרות להתחיל מחדש גם לאחר אובדן והמעבר מן האפר אל הירוק הופך למשל, רחב בהרבה מסיפורו של אסון טבע. התערוכה כולה נעה בין שני קטבים: כאב ותקווה, בין אובדן לצמיחה ובין מה שנשרף לבין מה שממשיך לחיות.

כאשר המבקרים מסיימים את הסיור, רבים מהם אינם מדברים עוד על השריפה עצמה. הם מדברים על העקשנות של הטבע, על הדרך שבה החיים שבים ומפלסים לעצמם נתיב גם כאשר נדמה שהכול הסתיים.
זהו בדיוק המסר שסלמאן מבקש להעביר.

הכרמל, הוא אומר, לימד אותו שיעור שאי אפשר ללמוד בשום אוניברסיטה.

ייתכן שזו הסיבה שהתערוכה מצליחה לגעת גם במי שמעולם לא ביקר בכרמל.
היא אינה מספרת רק את סיפורו של הר אחד בצפון הארץ, היא מספרת סיפור אנושי הרבה יותר: סיפור על אובדן, על סבלנות, על כוחו המרפא של הזמן, ועל התקווה השקטה שנולדת בכל פעם שניצן ירוק מבקיע מתוך אדמה שנראתה מתה.