יש משהו בזיכרון הילדות שמטשטש את הפינות החדות של המציאות. בעבור הילדה שגדלה בחיפה, רחוב מסדה לא היה קונספט תרבותי או מוקד של חיי לילה. הוא היה מגרש המשחקים האינסופי, חלל שבו כל כניסה לבניין סיפרה אגדה וכל מכולת הייתה ממלכה קטנה.
באותם הימים הילדות במסדה נצבעה בצבעים של "ביחד". זה היה רחוב של שכנים שידעו זה על זה הכול, על הכביסה שתלויה במרפסת, על השירים שבקעו מהרדיו בשעות אחר הצהריים, ועל רחשי המדרכות שסיפרו על העבודה הקשה של דור ההורים. הבניינים הציגו אדריכלות צנועה, אך אמינה, כזאת שלא ניסתה בהכרח להרשים, אלא פשוט להכיל. בילדותי, המרחק בין הבית לרחוב היה אפסי. השפה הייתה עברית של פעם, מהולה בניחוחות של תבשילים שחצו חלונות. רחוב מסדה היה החצר האחורית הגדולה של כולנו, ושפות זרות בצבצו בין קפלי הזיכרון.
היום, כשאני חולפת ברחוב, הניגודיות מכה בחושים. המקום עבר מטמורפוזה. לא עוד מקום מגורים שקט רווי בחנויות מכולת קטנות, אלא בתי קפה, חנויות יד שניה וברים המושכים אליהם קהל צעיר, יהודי וערבי כאחד.
האבן נותרה אותה האבן, אבל הרוח השתנתה. השקט של אז פינה את מקומו לרעש של מכוניות ואופנועים, והשכנות הישנה, שהייתה מבוססת על היכרות קרובה, התחלפה בקהילה רבגונית המסרבת להפוך למוזיאון של עצמה. כמו הרחוב.
כאשר משווים, קשה שלא לחוש את האירוניה העדינה. אנחנו נוטות לחפש את הילדות שלנו בלבנים ובקירות, אבל רחוב מסדה מזכיר לנו שהזיכרון הוא, למעשה, נדל"ן מנטלי. הילדה שרצה שם פעם, ושיחקה בחבל ובקלאס על המדרכה, אולי לא תזהה את הניאון של היום, אבל אם תקשיב היטב היא תוכל לשמוע את אותם הדים של החיים.
מסדה של היום הוא אולי "היפסטרי", וטרנדי, ובמובנים מסוימים מלוטש יותר, אבל הוא עדיין מחזיק באותה עקשנות חיפאית, את היכולת להשתנות מבלי לאבד את הנשמה.
ובתוך התפאורה המשתנה של רחוב מסדה עמד בית הספר רמז. עד כיתה ח' למדתי בו והוא היה, מבחינתי, לא רק מבנה מלבני של כיתות ולוחות גיר, אלא ה"לב" הטוב של הרחוב.
הזיכרון מרמז על זיכרון רעש ההפסקות שהתמזג עם הרעש בחוץ, על היררכיה של מורים ושל קירות שספגו את כל השינויים שעברתי עד גיל 14. והיום, כשאני חולפת על פני המבנה, אני מנסה לחפש את הצללים של אז. אולי בית הספר רמז נותר אבן יסוד, בעוד העולם המקיף אותו, החנויות שהיו, האנשים שהכרתי, הניחוחות, כל אלו השתנו ללא הכר. בית ספר רמז, שכונה "בית ספר מסדה" נותר עוגן של יציבות בתוך רחוב שחי את השינוי על בסיס יומי.
אי אפשר לספר על בית ספר "רמז" בזיכרונות הילדות של מסדה מבלי להעלות את דמותה של המנהלת, בלהה ליפשיץ. בזיכרון הקולקטיבי של השכונה, היא לא הייתה רק סמכות ניהולית היא הייתה המצפן המוסרי והחברתי שלנו.
הערצה של מורים ותלמידים כאחד אינה דבר של מה בכך, ודאי לא בחיפה של פעם, שבה המורים והמנהלים נתפסו כדמויות מעצבות גורלות. בלהה ליפשיץ נטעה בנו את התחושה שבית הספר הוא לא רק תחנת מעבר בדרך אל החיים, אלא הבית עצמו. הדרך שבה ניהלה את המוסד, השילוב של הנחישות, החכמה והרגישות האנושית העמוקה, כל אלו הפכו אותה לסמל. כשהיא פסעה במסדרונות בית הספר, נדמה היה שהרחוב כולו מתיישר לפי הקצב שלה. עבורנו, התלמידים, דמותה הייתה ההבטחה שיש מי שרואה אותנו, שמקשיב לנו, שמוביל את הספינה הזו בבטחה.
היום, כשאני מביטה בשינויים שעבר רחוב מסדה, אני תמהה, לעיתים, מה הייתה אומרת בלהה ליפשיץ על ה"מסדה" העכשווי. היא, שהאמינה בחינוך לערכים, בקהילה ובקשר הבין-דורי, הייתה בוודאי מוצאת את הדרך לגשר גם על הפער הזה.
בשמה של בלהה ליפשיץ נקשר גם סיפור משפחתי מצולק. החיים, כפי שהם יודעים, לעיתים, לעשות באכזריות שאין לה מילים, הטיחו בסיפורה את המציאות הלאומית הקשה מכל.
בנה, עודד ליפשיץ, איש רוח, חבר קיבוץ ניר עוז, איש שלום, אדם שהיה גילום ערכי הארץ הזאת, נחטף ב- 7 באוקטובר ונרצח כעבור חודש. ידיעה זו משנה גם את האופן בו אני מביטה היום בבית הספר "רמז". כשאני חושבת על עודד, על האינטלקטואל שנגדע, אני חושבת גם על בלהה ועל הניגוד הבלתי נתפס בין החינוך לחיים שהיא העניקה לנו, לבין המוות שהשיג את בנה במציאות המרה של ימינו.
אני נושאת בתוכי את הזיכרון הכפול: את זיכרון הרחוב התמים של פעם, ואת זיכרון השבר של היום. בלהה ליפשיץ לימדה אותנו מהי אנושיות, ועודד בנה נפל קורבן למי שביקשו להחריב אותה. העובדה שהשמות הללו שלובים בסיפור חיינו, מחייבת אותנו להמשיך להחזיק בזיכרון, גם כשהוא דוקר, וגם כשהוא מזכיר לנו שהשינוי הגדול ביותר שקרה כאן הוא אובדן התמימות שאפפה את הילדות שלנו ברחוב מסדה.
היי העלית זכרונות וגעגוע. הייתי גם מזכיר את החנות של יוסלה ע״י בית הספר שהיה מעין קיוסק לממתקים ופיצוחים ואחרי הלימודים היינו נכנסים וזונבים לו. הייתי מזכיר שבלה( בליונה) ליפשיץ ניהלה בית ספר ברוח תנועת העבודה למרות פירוק הזרמים של בן גוריון ואחראית לקיומה של תנועת השומר הצעיר בחיפה כי הייתה חברת מפ״ם ולבסוף את תחנת מצדה של הכרמלית שהוקמה בשנת 1958- אירופה..