ביום הזיכרון הזה, שבו מדינה שלמה עוצרת לזכור, אני מוצאת את עצמי שוב חוזרת אל קו השבר שחצה את חיי ב־7 באוקטובר. כמו משפחות רבות שהתרחבו בשנים האחרונות אל תוך מעגל השכול, גם אני הפכתי ביום אחד מ"אורחת" ל"מארחת" של הכאב. יום הזיכרון מאפשר להכניס אחרים, ליום אחד אל תוך הזמן שלנו, לספר על יקירנו לאנשים שלא הכירו אותם, להחזיק בזיכרון שלא מרפה. השנה, יותר מתמיד, אני מבקשת לספר את הסיפור שלנו: סיפור של משפחה, של קהילה, של אובדן ושל מאבק שלא הסתיים.
כרמית פלטי קציר – טקס יום הזיכרון ◄ צפו
"החיים שהיו": משפחה, קיבוץ וקהילה אחת מגובשת
גדלנו בקיבוץ ניר עוז, בית של טבע, קהילה וחום. אמא, חנה קציר, עבדה שנים רבות בחינוך, אהבה ילדים, חיבוקים, תה מתוק ושגרה קיבוצית פשוטה. אבא, רמי קציר, היה מכונאי בקומונה, איש של עבודה קשה, מוסיקה קלאסית ואוזן רגישה לכל חריקה. שניהם היו חלק בלתי נפרד מהקהילה, אהבו לארח, אהבו את הנכדים, והיו מרכז חיינו.
אחי אלעד, שנולד בקיבוץ ב־1976, היה ילד של טבע. אחרי שירות קרבי יצא לטייל בעולם, חזר לקיבוץ והפך לדמות מרכזית: רכז השקיה, חבר בצוות החירום היישובי, פעיל בכבאות, איש תרבות, דוד אהוב וחבר של כולם. הייתה לו יכולת נדירה להגיע ללב של אנשים, גדולים וקטנים.
7 באוקטובר: "גן עדן שהפך לגיהינום"
בבוקר שבת, 7.10, הקיבוץ הותקף באכזריות. מחבלים חדרו לבתים, ירו, בזזו, הציתו, רצחו וחטפו. אבא נרצח בממ"ד, אמא, נחטפה והוחזרה בהסכם ונפטרה שנה לאחר מכן מהשלכות הגיהינום שעברה, אלעד נחטף ושרד כ־100 ימים בשבי בעזה, נרצח שם ואז הושב במבצע צבאי.
במשך שעות ארוכות לא היה צבא. אנשים נלחמו על חייהם לבד. שכונות שלמות הושמדו. ילדים, קשישים, משפחות נרצחו או נלקחו בשבי. הקיבוץ עלה באש. 117 מאנשיו "נעלמו", חלקם נרצחו, חלקם נחטפו.
יום הזיכרון הפרטי שלי חל ב־7 באוקטובר, היום שבו גיליתי את תאריך קבורתו של אבי. אחריו באו ימים קשים ונוראים. גילינו את התאריך שבו נחטפה אימי, את התאריך שבו הוחזרה, את התאריך שבו נקבר אלעד, את התאריך שבו נפטרה אימי. ימים בלתי נסבלים של חוסר ודאות, לא ידענו אם אלעד חי או מת.
החיים בקיבוץ — עד שהכול נשבר
אחותי ואני, עזבנו את הקיבוץ מזמן, אבל היינו מגיעים להורים, מטיילים בין גני הילדים, נהנים מחגים ותרבות. הילדים שלנו גדלו על "קייטנת אלעד", משחקים, בריכה, קטיף, טיולים בשדות.
ידענו שאנחנו קרובים לגבול, הרגשנו את המתיחות הביטחונית גוברת. אחרי מבצע צוק איתן וחטיפת הדר גולדין ואורון שאול, האמון נסדק. אלעד היה נחוש להיאבק על מה שהאמין בו, לא להשאיר אף אחד מאחור. הוא היה מגיע כל שישי ל"מסדר הדר" באנדרטת החץ השחור ועד ה-6.10. למחרת נחטף.
היום שאחרי — חוסר ודאות מוחלט
7.10 הייתה יממה בלתי נגמרת. היינו בקשר עם הוריי ועם אלעד, שומעות ירי, מרגישות פחד. בסוף היום ידענו רק דבר אחד, קרה משהו נורא. הקיבוץ עלה באש, אנשים נעלמו, נחטפו או נרצחו. 117 מאנשינו "נעלמו".
המאבק — כי אין למי לחכות
בימים הראשונים חיכיתי ל"מבוגר אחראי" שיסביר מה קורה. הוא לא הגיע. הבנתי שאין למי לחכות. יצאתי למאבק להשבת החטופים, מאבק אינסופי, סיזיפי, מייאש. השתתפתי בדיוני כנסת, עצרות, ראיונות, פגישות עם גורמים צבאיים, פוליטיים ובינלאומיים.
843 ימים עברו עד שהוחזר החטוף האחרון. הזמן נעצר ב־7.10 וכל יום מאז היה סכנה לחייהם של יקירינו.
הפרידה מאלעד — רגע שלא אשכח
אמא לא יכלה להגיע להלוויה. אמרו לנו שלא כדאי לראות את גופתו. ביקשה להיפרד בנשיקה על המצח. אני קפצתי מהכיסא ונשאתי את ארונו, בלי להבין למה. רק ימים אחר כך הבנתי: זה היה הרגע האחרון שאוכל להיות קרובה אליו.
הטבח — חובה לומר את האמת
הטבח של 7.10 היה חסר תקדים. נשים, גברים, ילדים וקשישים נרצחו, נאנסו, נחטפו. כל ניסיון לרכך את המילה "טבח" הוא פגיעה במשפחות ובאמת. ההכרה בטראומה היא תנאי לשיקום. בלי תיקוף, אין ריפוי. בלי אחריות, אין תקומה.
איבדנו בית, קהילה, אדמה, ביטחון. אלפי אנשים עדיין מפונים. המדינה לא סיפקה מענה. החטופים, גם מי שהוחזרו, נותרו עם שאלות ללא תשובות.
"מבקשת מכם לזכור"
ביום הזיכרון הזה אני מבקשת מכם: לזכור את הפצועים, בגוף ובנפש. לזכור את אנשי כוחות הביטחון שאיבדו את חייהם בהגנה על המדינה. לזכור את מי שנלחמו ולא יכלו עוד. לזכור את מי שהופקרו, את מי שלא הוחזרו בזמן, את מי שלא שרדו את השבי. לזכור את הילדים שאיבדו את הבית, את הקהילה, את תחושת הביטחון.
"אחריותנו המשותפת": לבנות עתיד בטוח יותר
אני מבקשת שנדרוש תשובות, צדק, אחריות. שנושיט יד למי שזקוק לה. שנבנה כאן מקום שבו ילדים יוכלו לגדול בלי פחד. שנזכור, כדי שנוכל לתקן. שנזכור, כדי שנוכל לחיות.
לא הקשבנו להספד שספד דיין לרועי רוטברג
זאת מלחמת דת….ישראל חייבת לשלוט על החינוך הערבי! ללמד ליברליות והפרדת הדת מהמדינה! על פי מפלגת אור והרב לשעבר ירון ידען