מקורו של הכינוי שניתן למלחמה הנוכחית "שאגת הארי" אינו במועדון רוק בעיר התחתית, אלא בפסל האריה הדומם שיצר אברהם מלניקוב, מעל קברי האחים של שמונת לוחמי קרב תל-חי. סמל שביטא בעבר אומץ ובוודאי שלא מניפולציה תקשורתית.
כאשר הוכתרה המלחמה בכותרת "שאגת הארי" נדמה היה כי סמל האריה השואג חזק יותר מהמציאות עצמה, גם אם הרוח האמיתית של האריות נותרה בשטחי שמורות הטבע.
כל מי שצפתה בשנים האחרונות בטקסים הצבאיים, בנאומי המנהיגים או בתעמולה הפוליטית, יודעת לזהות את הדופק: האריה כבר אינו רק פסל אבן, אלא דמות ברשתות החברתיות הגורמות לכול אחת ואחת מאיתנו להתחיל לשאוג. בימינו קל להבחין בטקסטים רוויי הביטחון העצמי, בכותרות המתלהמות ובתמונות מסעות התעמולה, שהרי כולם שואגים בגובה העיניים.
במציאות של היום, קל מאוד לגרום לכולנו להתחיל לשאוג. הרבה יותר קשה לגרום למישהי באמת לשמוע. נדמה, כי השדה הקרבי אינו מסתכם בגבולות גיאוגרפיים, אלא הוא מתרחב אל מסכי הטלוויזיה ומהדורות החדשות, והכותרות המתגלגלות ללא הרף. כל אירוע או תת אירוע זוכה לעשרות פרשנויות, כל הצהרה מוכפלת, כל תגובה הופכת לדיון מתמשך בו משתתפים כשבעה-שמונה גברים ואישה אחת. המלל מתרבה במהירות גדולה יותר מן העובדות עצמן, המתקשות להישמע בתוך ההד.
מידע, כמובן, מציל חיים ושיח ציבורי הוא נשמתה של הדמוקרטיה, אך לצד זאת מתגנבת עייפות. עייפות מהשידורים החוזרים, מהסיסמאות, מהטונים המתלהמים ומהשפה ההולכת ומקצינה, ככל שהמצב נמשך. ככול שהמלחמה מתארכת כך גם מתרבות המילים, אך הן אינן בהכרח מקרבות פתרון.
בתוך כול הרעש המחריש עולה משאלה פשוטה, כמעט צנועה: תום המלחמה. המלחמה לא כנרטיב מנצח ולא כהכרזה דרמטית אלא כצורך בהסדרים מדיניים ראויים, כאלה שאינם נשענים רק על כוח, אלא על ראייה ארוכת טווח, על אחריות אזרחית ועל שאיפה לביטחון שאינו זמני.
החברה יכולה לשאת ויכוחים קשים, אך קשה לה, לאורך זמן, לשאת מצב מתמשך של חירום מילולי. אולי הגיעה העת להנמיך את הווליום, לא של הדאגה, אלא של הרעש, ולתת למחשבה מדודה, זהירה ומעשית, להוביל את הדרך.
אם המלל האינסופי מזכיר לנו משהו הרי זה עד כמה השקט אינו מובן מאליו ועד כמה הוא יעד מדיני וחברתי, ראוי לא פחות מכול הישג אחר.
ומה אומרות חברותי החיפאיות-החכמות, בעיר הנמל שלנו, המושיטה עין לאורך הים התיכון? רבות מהן תוהות האם השאגות המגיעות מירושלים אינן רק מציפות את המסך, אלא גם מעלות צלילים פנימיים ישנים. חיפה שלנו, המכילה שכבות של היסטוריה מרתקת, אינה מעוניינת עוד בטקסי תעמולה. כאן, בעירנו השפויה, החיים מתנהלים עם רעש שונה לחלוטין, של סביבה עירונית, של בכי מכוניות ושל שאגות של ממש כשאוטובוס מקולקל נתקע באחד הרחובות הראשיים.


מה זה המאמר הרפה הזה?רק להוריד? רק להיות רופס??אם היית חיה בזמן יוסף טרומפלדור בטח היית אומרת , הוא משיחי,הוא קיצוני וכו' וכו'. לא עוד!!!עם ישראל קם כמו ארי להשמיד את הרוע בכל החזיתות. בע"ה
השקט ישוב לא בסוף המלחמה אלא רק אחרי שנגרש את הגייס החמישי מתוכנו…
את כל הבגדים והמלשינים והנרפים והמתרפסים בפני מבקשי נפשנו…
ההבדל בינינו לבין אויבינו הוא ברמת הסבלנות.
מי שנשבר קודם ידו על התחתונה.
חיזוקי ואימצי את וחברותייך