סיפורו של חג החנוכה, החג הצעיר, שאינו מוזכר במקרא אלא בספרי המקבים, התגבש בזיכרון הקולקטיבי היהודי כך: חג ניצחון המכבים על היוונים, טיהור המקדש וחנוכת המזבח וכן נס מציאת פך שמן קטן ובלתי מחולל, שפרנס הדלקת נרות שמונה ימים רצופים.
ראשית החג וזיכרון הנס
חג החנוכה קשור לאירועים שהתרחשו בתקופה שבה ארץ ישראל הייתה תחת שלטון הסלווקים — שליטים ממוצא יווני-הלניסטי, שתרבותם השפיעה רבות על היישוב היהודי בארץ. המלך הסלווקי אנטיוכוס המכונה "אפיפנס" ("המפואר"), נודע במקורות היהודיים בכינוי "הרשע". חנוכת המזבח התרחשה בכ"ה בכסליו (164 לפנה"ס).
בספרי החשמונאים הודגשה הגבורה הצבאית של המכבים, אך החכמים, שנרתעו מהדגשת הניצחון בכוח הזרוע, הציבו במרכז החג את נס פך השמן, אותו פך שמן אחד שנותר בבית המקדש והיה יכול להספיק להאיר יום אחד, אך הוא הספיק לשמונה ימים. לפי ספר חשמונאים א' מכאן המנהג לחגוג את החג שמונה ימים, אך יש גם נוסח נוסף לפיו חג שמונת הימים היה, למעשה, חג הסוכות שנדחה, כי לא ניתן היה לחגוג אותו. הוא נחוג באיחור רק לאחר שבית המקדש שוחרר על ידי יהודה המכבי.
אנטיוכוס, לא רק בזז את אוצרות בית המקדש אלא גם ביקש לאסור על הפולחן היהודי. בהנהגתו של מתתיהו הכוהן לבית חשמונאי ובניו, ובראשם יהודה, שלימים כונה יהודה המכבי, או המקבי, פרץ מרד בו עלה בידי יהודה להביס את צבאות אנטיוכוס, לשחרר את ירושלים ולטהר את בית המקדש, שנחנך מחדש.
מנהגים דתיים
בתקופת הגאונים הונהגו שתי תפילות לחג החנוכה, "על הניסים" ו-"הנרות הללו", ובהן מודים "על הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות". כך צורפו שני רעיונות שהשפיעו על סמלי החג, חגיגת הניצחון וההודיה על הנס, לרעיון אחד: חגיגה והודיה על הנס שבניצחון, הנס של מסירת רבים בידי מעטים.
המנהג הדתי העיקרי של החג הוא הדלקת הנרות וכבר בימים הקדומים כונה החג כ"חג האורות". לפי המסורת הכול חייבים בנר החנוכה, גם הנשים, כי כולם היו באותו הנס, שכן האויבים רצו להתנכל לעם כולו. המצוות הדתיות הנוספות הן אמירת הלל בתפילה, תפילות ופיוטים וקריאה בתורה בפרשת הנשיאים וחנוכת המזבח.
במאה ה-13 חיבר פייטן ששמו אינו ידוע את הפיוט "מעוז צור ישועתי", לפי מנגינה של שיר עם גרמני, ובקהילות יהודיות שונות נהגו לשיר את הפיוט כחלק מטקס הדלקת הנרות.
תפקיד הנשים במסורת חנוכה
כדאי לציין את תפקידן של הנשים במסורות העממיות הקשורות בחנוכה. כיוון שבאגדות השונות שרווחו בעם; כמו האגדה על חנה ושבעת בניה, הסיפור על יהודית שהתיזה את ראשו של הולופורנס, שחובר, כנראה, בתקופת מרד החשמונאים, האגדה על מעשה המרד של חנה בתו של מתתיהו החשמונאי ועוד, יוחסה חשיבות לנשים. הנשים בקהילות רבות נהגו שלא לעשות כל מלאכה כל עוד הנרות דולקים. ייתכן, ש"חג הנשים" בחנוכה קשור לפולחנים קדומים, ואולי גם לתפקיד הקדום של הנשים כשומרות אש התמיד.
בכמה קהילות יהודיות בצפון אפריקה ואסיה נהגו לאכול מאכלי גבינה וחלב בחנוכה, זכר למאכלים בהם האכילה יהודית את הלופורנס ואילו הנשים חגגו מעין יום טוב ביום הראשון וביום השמיני של החג והוא מכונה "חג הבנות".
חנוכה וליל הניטל
ה-25 בדצמבר, יום הולדתו של ישו, קשור אף הוא בחג החנוכה. יהודי אירופה כינו אותו בכינוי "ליל הניטל" (בלטינית נאטאליס הוא יום הלידה) כי בו נאלצו היהודים להסתתר בבתיהם. לילה זה היה מועד לפורענויות והתנכלויות של הנוצרים ליהודים ואולי זה הוא הרקע למשחקים הביתיים-המשפחתיים שנהגו לשחק בחג החנוכה, לא רק הילדים: דמקה, שחמט, קלפים, סביבון וכדומה. הסביבון, אגב, מקורו בהודו ומשם התגלגל לאירופה. הוא נקלט גם בקהילות יהודיות והוא אף שימש להימורים.
מנהגי חנוכה בעדות השונות
את מנהג אכילת הלביבות והסופגניות, העשויות בשמן, תולה הפולקלור היהודי בנס פך השמן, אך המנהג לתת לילדים "דמי חנוכה" היה נהוג רק בקהילות היהודיות במרכז ובמזרח אירופה. לעיתים לא הסתפקו ב"מעות חנוכה" אלא נתנו לילדים מתנות יקרות ערך, אולי בהשפעת חג המולד בו מקבלים הילדים הנוצרים מתנות חג.
מנהגי עדות רבים חלפו מן העולם, בעיקר אלו שהיו קשורים בחגיגות הילדים. כך, למשל, הילדים בכורדיסטן נהגו להכין את דמות אנטיוכוס הרשע מסמרטוטים ואותה היו נושאים ברחובות בשירה עד ליום האחרון של החג, בו היו שורפים את בובת אנטיוכוס במדורה גדולה. בדמשק נהגו הילדים לצאת, לאחר התכנסות בבית הרב, כשביד כל אחד חרב מעץ וכובע לראשו, כחיילים העומדים לצאת למלחמה ביוונים. ואילו בעדן הילדים נהגו להכין סוגי פצצות שונים מגופרית, כזכר לגבורת החשמונאים והניצחון על היוונים.
חנוכה כסמל לאומי מודרני
התעוררותה של התנועה הלאומית במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה החייתה מחדש את האתוס של המכבים. "אימוצו" של חג החנוכה על-ידי התנועה הציונית היה אמירה ברורה, נדרש להמיר את הציפייה הפסיבית לגאולה מידי שמיים, לפעילות אקטיבית לשחרור עצמי. בימי המאבק בשלטון הבריטי, הסתייע היישוב העברי בחג החנוכה, אשר הוצג כאות וכמופת למאבקו וליכולותיו של היישוב היהודי הקטן והנאמן לדרכו הלאומית והרוחנית, לפעול כנגד שלטון זר, אשר עלה עליו ביכולותיו הצבאיות.
העובדה, כי מנהיגי התנועה הציונית ראו בניצחון המכבים ובריבונות היהודית בתקופתם מודל משמעותי באה לביטוי גם בדבריו של בן-ציון דינור, שהיה שר החינוך בשנות החמישים: "עם תנועת חיבת ציון באה תקופה חדשה גם לחג החנוכה. התעוררות רגש המולדת…. חג החנוכה חג הקרוב לנו קירבת נפש ורוח… חג ניצחונה של הפעילות, הפעילות הלאומית, המדינית והסוציאלית, של החירות ושל המלחמה בעדה, ימי חנוכה היו שוב לימי חג הישועה וניצחון".
חג החנוכה ביטא איפוא, את רוחו של העם ששאף לחירות ולעצמאות ומכאן המנהג החדש, לעלות אל קברי החשמונאים במודיעין (וזו טעות). בחנוכה נוסדה אגודת הספורט מכבי, הוקמה תנועת הנוער מכבי הצעיר, תנועת הספורט "מכבי הצעיר" הנהיגה את מירוץ הלפיד ממודיעין, אורגנו המכביות הבינלאומיות וכל אלו הדגישו את חשיבות מורשתם של המכבים הגיבורים ואת יכולתנו לקחת את גורלנו בידינו, כפי שעשו המכבים, ללא הסתמכות על נס.
"אנו נושאים לפידים / בלילות אפלים. / זורחים השבילים מתחת רגלינו…/ נס לא קרה לנו – / פך שמן לא מצאנו. / בסלע חצבנו עד דם – / ויהי אור!" (אהרן זאב).