(חי פה) – מצעד החיים: כתבה אישית ממסע המשלחת המשותפת עם בני הנוער מהמועצה האזורית חוף כרמל לפולין, נובמבר 2025.
יש מקומות בעולם שבהם ההיסטוריה לא רק מסופרת, היא נושמת. היא עולה מתוך האדמה הקרה, ננעצת בקצות האצבעות כשנוגעים באבן, מכבידה על הריאות בכל נשימה. במסע פולין המשותף עם בני הנוער של מועצה אזורית חוף כרמל, הרגשתי בפעם הראשונה עד כמה הזיכרון היהודי אינו רק עמודי ספרים, טקסי יום השואה או מצגות בבתי הספר. הוא חי בגוף, בלב, במבט משותף עם בני הנער שמבינים פתאום, באמת, מה קרה כאן.
המסע יצא לדרך בנובמבר 2025, שנתיים אחרי 7 באוקטובר 2023, היום שבו נשבר משהו עמוק בישראליות שלנו. יצאתי אל המסע עם המון שאלות: על השואה שלנו, על השואה שלהם, על השנאה של עמים באירופה אלינו אז והיום. לא ידעתי שהמסע הזה יחבר בין כל השאלות האלה, על אדמה זרה, רחוקה, שקפאה לעד על רגעים שאסור לשכוח.
המסע החל כביכול "בעדינות"
בית העלמין היהודי בוורשה, שכבת שלכת עבה כיסתה את האדמה, הקור חדר לעצמות, והדממה הייתה כבדה יותר מכל מילה. כ־250 אלף יהודים קבורים שם ורק כ־150 אלף מצבות. כ-100 אלף נרצחים קבורים באדמה ללא מצבה, ללא שם, ללא פרידה. קברי אחים שהאדמה שלהם לא מספרת בקול, אבל מרגישה והתחושה הזאת עוברת אל המבקרים במקום, בעוצמה שאין לתאר במילים.
אלפי סיפורים קפואים
יואל שדה, המדריך שלנו, ניסה לתת קול לאלה שנלקחו, סיפור ועוד סיפור, דמות ועוד דמות, אבל באיזשהו שלב הקור הכריע את הקבוצה. נשארנו עם תחושת חסר, כאילו עוד אלפי סיפורים קפואים עדיין מחכים שמישהו יחלץ אותם מן האדמה. מול לוח הזיכרון ל־300 אלף יהודי ורשה שגורשו לטרבלינקה, המספרים הפסיקו להיות "שישה מיליון" והפכו ללב פועם שנדם.
משם, לאט ובהדרגה, המסע עבר מהעיר אל השיטה – טרבלינקה
בדרך למחנה ההשמדה טרבלינקה כבר לא עסקנו רק בסיפורי אנשים, אלא בהכרת האידיאולוגיה הנאצית. למדנו איך שנאה יכולה להפוך לתפיסת עולם מסודרת, איך "הבעיה היהודית" הפכה לפרויקט לאומי וגזעני: משנת 1940 נבנית מערכת, מ־1941 המחנות מקבלים תפקיד ברור במנגנון רצח המונים שיטתי, מתוכנן ומהונדס. גטאות, רכבות, מחנות עבודה, מחנות השמדה. רכבת שתוכננה ל־3,000 בני אדם – נדחסו לתוכה 6,000. רבים לא שרדו אפילו את הדרך.
טרבלינקה היא ״פסגת״ השיטה הנאצית, פרי יצירתו של השטן. זהו לא מחנה "רגיל", אלא תעשיית מוות: 45 דקות חולפות מהרגע שהרכבת מגיעה לשער המחנה ועד שהאדם נרצח בגז. ארבעה סבבים ביום.
תהליך ההשמדה: הפשטה – גזיזת שיער – המתה – קבורה בבורות ענק – ובהמשך שריפה כדי להשמיד ראיות.
כל חלק בגוף ובחפצים הפך ל"ערך" ממנו הפיקו הרוצחים רווח כלכלי: בגדים, שיער, תכשיטים, שיניים, אפילו אפר-אדם אשר שימש לדישון האדמה החקלאית.
במרחב של טרבלינקה פזורות 17 אלף אבני זיכרון כל אבן מייצגת קהילה שנמחקה – לא "מספרים", אלא עולמות
טיקוצין – יער לופוחובה
מטרבלינקה נסענו לטיקוצין, עיירה פולנית קטנה. בית הכנסת הגדול שלה נשאר עומד, לא מתוך כבוד, אלא כי שימש כאורווה. בשנות ה־80 שופץ בידי אמנים שאינם יודעים עברית. על הקירות נשארו ציורים מרהיבים, אבל השפה חסרה, העיניים של מי שהתפללו שם אינן. זו הייתה תמונה מוחשית של עולם שננטש והוסב לשימוש אחר, כאילו אפשר למחוק זהות ולהשאיר רק קירות יפים.
הטבח ביהודי טיקוצין
המשך הדרך הוביל אותנו ליער לופוחובה, שם הובלו בשיירה ושירה ונטבחו כ־1,700 מיהודי טיקוצין. היום זהו אותו יער, אותם עצים, אותה אדמה שספגה אז דם יהודי. לא צריך תיאור דרמטי המקום עצמו מדבר. שלושה בורות ענק, דממה מוחלטת, ורוח קרה שנושבת בין העצים. עמדנו שם, ובתוך כל הכאב התגנבה גם תחושת גאווה עמוקה: מול ההשמדה כמעט מוחלטת עם ישראל חי. אנחנו כאן.
קיילצה – הטבח שעשו הפולנים ביהודים לאחר סיום המלחמה
בקיילצה למדנו על העיר שחוותה לא רק את זוועות המלחמה אלא גם את הפוגרום הידוע לשמצה שאחרי המלחמה.
לפני 1939 חיו בה כ-27 אלף יהודים. בשנות המלחמה חו היהודים בקיילצה גירושים, רציחות ברחובות ומחנה עבודה. אחרי השואה, כשהניצולים חזרו מהמחנות לבתיהם, כדי לנסות לבנות חיים, הגיע פוגרום קיילצה ברחוב פלנטה 7 (1946) 42 יהודים נרצחו בלינץ' אכזרי בידי שכניהם הפולנים. זו עובדה שקשה להכיל: גם אחרי המחנות, אחרי אושוויץ וטרבלינקה, השנאה לא נעלמה היא רק החליפה צורה.
בלובלין, עיר עם קהילה יהודית אדירה בעבר, עמדנו מול מקום שבו היה בית יתומים יהודי. כ־350 ילדים נרצחו שם. ב־1994 שוחזר "שער היהודים" ברמגרוצקה והפך לבית שימור וזיכרון לחיים היהודיים והפולניים גם יחד. אבל לא בשיחה פתוחה עלתה שוב אותה תחושה: אי אפשר לדבר על שואה בלי לדבר על אדמה שלמה שלא הצליחה, או לא ניסתה מספיק, לעצור את ההרג שהתחולל עליה. גם אם שלושה מיליון פולנים themselves נרצחו האחריות המוסרית לא נעלמת.
יהיה גורלנו אזהרה לכם – מיידנק
ואז הגיע אחד הימים הטעונים ביותר במצעד החיים: מיידנק!
אם טרבלינקה היא מחיקה, מיידנק הוא חשיפה. מחנה ההשמדה עומד גלוי, כמעט צמוד לעיר. צריפים, תאי גזים, משרפות, בלוקים הכול שם, כמעט כמו שהיה. האנדרטה שהוקמה ב-1969, עם כיפת בטון ענקית המכילה כ־7.5 טון אפר אנושי ובו שרידי עצמות אדם. הביקור במקום הוא מחריד, התחושה היא של בעתה ועצב עמוק ואין לאן לברוח. מעל האפר כתוב: "יהיה גורלנו אזהרה לכם". את האזהרה הזו חייב כל יהודי באשר הוא לחקוק על לוח ליבו ולחשוב על עתידנו המשותף בארץ שלנו וברחבי העולם כולו.
זה יום שבו לא מסתתרים מאחורי היסטוריה. זה מפגש פנים אל פנים.
אושוויץ בירקנאו
השיא, מבחינה רגשית וסמלית, היה באושוויץ בירקנאו. שם כבר אי אפשר לשכוח שהייתה "שיטה". מהבסיס הצבאי הישן שהוסב למחנה, דרך הצריפים, הקרונות, גדרות התיל, ועד המרחב האינסופי של בירקנאו, שבו נדמה שהפסים לא נגמרים. אושוויץ 1, בירקנאו, מחנות עבודה נוספים יחד מציירים תמונה של מכונת השמדה שמטרתה ליעל מוות.
לחשוב על הבית שלנו
שם, מול ערימות הנעליים, השיער, המזוודות, מול הקרונות ומול תאי הגזים, השאלה "איך זה קרה" כבר לא תיאורטית. במיוחד כשאתה מגיע מישראל של אחרי 7.10.2023. שם אי אפשר שלא לחשוב על הבית שלנו, על הצבא שלנו, על הגבול בעוטף עזה. על איך ייתכן שגם היום, אחרי שיש לנו מדינה וצבא ריבוני, השנאה כלפינו עדיין מתפרצת בעוצמה כזו, ואיך בכל זאת הופתענו.
הנדסת מוות: תכנון, לוגיסטיקה, סדר
בכל המסלול, החל מהמקום הראשון ועד למחנות הגדולים, הייתה תחושה אחת שנשארה קבועה: הייתה שיטה. לא טירוף רגעי, לא התקף שנאה חד־פעמי אלא תכנון, לוגיסטיקה, סדר. מצד אחד פולין, הארץ הגדולה שבה יש מקומות שאין בהם כמעט זכר, כאילו הכל נמחק עד היסוד… מן הצד השני אושוויץ ומיידנק – עד נצחי, קיר וזעקה שעומדים למולנו ולמול העולם כולו.
ציורים של ילדים יהודים על קירות מחנה ההשמדה
אבא שלי מיעט לספר על התקופה שלו בשואה
ובתוך כל זה, במקביל לשואה ההיא, הלכתי גם את המסע האישי שלי.
אבא שלי, זלמן מושקטו, שהיה במחנות עבודה ברומניה יחד עם אחיו יואל ואביו יצחק, כבר איננו איתנו 11 שנה. יום האזכרה שלו חל י״ד כסלו בעוד כשבוע, והרגשתי את היעדרו בכל צעד. אבא עלה לארץ בשנת 1948, אך למרות כל מה שעבר הוא כמעט לא סיפר. לצערי, רוב הסיפורים נשארו קבורים בתוכו, עמוקים וכואבים, ולא עברו אלינו.
במהלך המסע לא הפסקתי לחשוב כמה מעט ידעתי עליו באמת, כמה פיסות זיכרון לא יתועדו לעולם, וכמה שאלות נשארו ללא תשובה. דווקא שם, על אדמת פולין, הבנתי עד כמה חשוב להשלים את מה שאפשר ולכן נולד בי רצון לצאת בהמשך למסע לרומניה, לנסות להשיב חלק מהסיפור המשפחתי שנקטע.
אימי, פנינה מושקטו (לבית מנדל), והסיפור הלא־פתור שלה. בעוד שלושה חודשים היא תחגוג 90 וזה הרגע האחרון לחקור, לשאול ולתעד לפני שיהיה מאוחר. בעיר הולדתה נרצח אביה, כפי שסיפרו השכנים לסבתא אסתר, לאחר שהושלך לתנור אפייה. גורלו של אח אחד נותר תעלומה, וגם השאלה למה עלתה המשפחה לארץ רק בשנת 1952 עדיין נשארת פתוחה.
ככל שאני מעמיקה, אני מבינה: המסע שלנו כמשפחה לא הסתיים הוא רק מתחיל
ובכלל, קשה לא לחשוב גם על ההווה: על כך שהיום פולין מרוויחה כסף ממסעות הזיכרון שלנו, שנה אחרי שנה ועל החשש הכואב שבשנים הבאות, אם לא נלמד, אם לא נזכור, אולי גם אנחנו נהפוך מקום של אסון למוקד "תיירות". האם בעוד 20 שנה ישראלים ישלמו כסף כדי להיכנס ל"סיור מנהרות" בעזה, לראות את המקום שבו הוחזקו החטופים שלנו? השאלה הזו רודפת אותי.
מילים שהצטברו לתמונה שלמה
בסוף המסע התכנסנו למפגש סיכום. ישבנו במעגל חברי המשלחת (28 חברים) ליאת, רפי ויואל שהובילו את המסע ברגישות ובעומק, הזמינו אותנו לזרוק לחלל מילה אחת ולספר איך זה פוגש אותנו במסע: תחושה, מחשבה, רגש.
וכך, אחת אחרי השנייה, עלו באוויר מילים שהצטברו לתמונה שלמה של מסע ושל דור:
תקווה, רוע, הזדמנות, מדינה, זיכרון, דגל, סגירת מעגל, אובדן, שייכות, בלבול, ציונות, גאווה, כעס, כאב, דמוקרטיה, שנאה, סמלי ישראל, תסכול, מסע, שותפות, גבורה, שוב שנאה, שוב בלבול, אופטימיות, יחד, המשכיות, סימני שאלה, קשיחות, פתיחת מעגל, זכות, ניצחון, דגל, מדינת ישראל, עם ישראל חי, ועוד לא מעט סימני שאלה.
המילים הללו נשארו תלויים בחדר, אבל גם בתוכנו.
ובקצה של כולן חיכו שתי שאלות פשוטות וכואבות:
למה? למה כל כך שונאים אותנו – אז והיום?
מאיפה באה השנאה הזו שמסרבת למות?
איך ייתכן שבשנת 2025 האנטישמיות שוב מתפוצצת בעולם, ברשתות, ברחובות, באקדמיה, במגרשי הספורט?
איך אחרי השואה, אחרי מחנות ההשמדה, אחרי "לעולם לא עוד" שוב יהודים מותקפים על היותם יהודים, שוב נספרים פוגרומים, שוב שורפים דגלים שלנו?
אין לי תשובות מוחלטות.
אבל מסע פולין שלי, יחד עם בני הנוער של חוף כרמל, הזכיר לי דבר אחד ברור:
אין עתיד בלי עבר.
העבר עבר, ההווה הווה, והעתיד – תלוי בנו.
הגיע הזמן שגם העם שלנו בישראל וגם בגולה יתאפסו על עצמם, יפסיקו לשכוח כל כך מהר, ויזכרו שאין לנו ארץ אחרת.
בתוך כל הכאב, האבל והכעס – עם ישראל חי
השאלה היא איזה עם אנחנו רוצים להיות, ואיך נוודא שבעוד 20 שנה לא נהפוך שוב את הזיכרון שלנו לעוד אטרקציה בתשלום, אלא לכלי שמחייב אותנו להיות טובים יותר, מחוברים יותר, אחראים יותר.
אני חוזרת מהמסע הזה עם קשיחות ואופטימיות. קשיחות כי העולם לא צפוי להשתנות לטובתנו לבד. ואופטימיות, כי ראיתי את הנוער שלנו בוכה, שואל, מתרגש, עומד מול האפר ומבטיח בלב: לא נשכח.
הלוואי שנעמוד בהבטחה הזו.
נגה, וואו, איזו כתבה. סיכמת היטב את המסע. המון תודה.
מסע מטלטל. נתן הרבה תשובות אבל העלה אצלי עוד הרבה שאלות ומחשבות.
מסע שהאדיר מיתוסים, יצר מיתוסים חדשים אבל גם ניפץ מיתוסים.
וכמובן, חיזק את התחושה של חשיבות מדינתנו הקטנה והאהובה. מקווה שנדע לשמור עליה
נגה, איזו כתבה. סיכמת היטב את המסע. המון תודה.
מסע מטלטל. נתן הרבה תשובות אבל העלה אצלי עוד הרבה שאלות ומחשבות.
מסע שהאדיר מיתוסים, יצר מיתוסים חדשים אבל גם ניפץ מיתוסים.
וכמובן, חיזק את התחושה של חשיבות מדינתנו הקטנה והאהובה. מקווה שנדע לשמור עליה
מזעזע
מגעיל להיות שם
העם הפולני אנטישמי
מה יש לפרנס אותם במשלחות תיירות השמדת העם שלנו. הרצחת וגם הרווחת?!
כתבה מרגשת ומדויקת לסיכום המסע המשמעותי והמטלטל שעברנו.תודה לך נגה.
נגה יקרה
כתבה כל כך מדוייקת ובאמת מפליא איך שהצלחת והיטבת לתאר את החוויה+ רגשות+ למידה+ הפנמה.
ובעצם מתארת את מה שעבר על כל אחד מאיתנו.
הכתבה עושה לנו המון סדר לרצף הטיול.
תודה רבה 🌹
נגה יקרה,
היטבת לתאר את החוויות, השאלות והרגשות שעלו גם אצלי במהלך המסע. תודה לך
כתבה מרגשת ומדויקת לסיכום המסע שלנו.