להיות סופר, אוטוקורקט וספר הבצלים הירוקים: ספרי הקריאה שליוו אותי הקיץ • לילי מילת תופסת מדף

"לכתוב רומנים במשך שנים רבות, לכתוב רומנים כדרך חיים, לשרוד כסופר, זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. אפשר אפילו לומר שאנשים רגילים לא מסוגלים לה." (הרוקי מורקמי, להיות סופר, עמ' 21-22).

גם השנה לא הלכתי לים. בקושי ביקרתי בחיפה הקיץ. הגעגוע לשהות בעיר הבית למספר שעות לא מוגבל נעשה לקבוע פלאנק המצומצם של הווייתי. כן, שאלתי מפיזיקת הקוונטים רק כי זה נשמע טוב. אני יודעת מספיק שאין קשר בין פלאנק לחוף הכרמל שלא שחיתי בו השנה אבל, זו דרכי לאחל שנת לימודים מוצלחת לפיזיקאית המשפחתית הקטנה שלנו ולשאר התלמידים שזוכים להיות מה שהם צריכים להיות ותו לא. הלימודים בבית הוריי היו ערך עליון, מעצם העובדה שהם עצמם שוחרי דעת שלא זכו לאפשרות להיות "רק תלמידים" ונאלצו לעבוד, לפרנס ולהתפרנס. לעיתים אני תוהה אם זו הסיבה שאני עדיין באקדמיה ויש בי רצון מתמיד ללמוד.

חוזרת אליכם אחרי חופשה קיץ ארוכה מהעיתון. לא באמת הייתי בחופש. בקיץ סיימתי פרויקט כתיבה אחד שארך תשעה חודשים והתחלתי בכתיבת רומן חדש-דנדש שנראה לאן יוביל השנה. ספרי הקריאה שליוו אותי במהלך התקופה האחרונה היו מהז'אנר של סיפורים קצרים ועיון. אולי בשל ריבוי העיסוקים לא הצלחתי לשקוע ברומן ארוך. הזדהיתי עם כמה וכמה מהגיגיו של הרוקי מורקמי בספרו להיות סופר. קשה להיות אובייקטיבית ולדעת האם הוא מתאים גם למי שאינם עוסקים במלאכת הכתיבה, את זה תוכלו להחליט בעצמכם. אם כי, יש לו דעות מעניינות באשר למערכת החינוך היפנית ובכלל אני אוהבת לקרוא ספרים של אנשים מתרבות אחרת כי הם מלמדים אותי לרוב דרך חשיבה שלא גדלתי לפיה וזה מרתק.

"הישיבה לבד בריכוז ליד שולחן מול מסך מחשב… במשך חמש־שש שעות ביום בניסיון לכתוב סיפור, דורשת כוח פיזי יוצא דופן. זה אולי לא קשה כל כך כשאתה צעיר… אבל באופן כללי, ככל שאנו קרבים לאמצע שנותינו, למרבה הצער הכוח הגופני מידלדל, החיוניות אובדת והסבילות פוחתת… בראיון שנתתי פעם לסופר צעיר, הכרזתי 'ברגע שסופר משמין, הוא גמור'." (להיות סופר, עמודים 168-169).

כשהתחלתי בעיקר לכתוב כעבודה, אי שם לפני גיל 40, אכן לא הייתה לי בעיה פיזית לשבת ליד השולחן. בשנים האחרונות כשאני "סופרת כמקצוע" וכל עבודה שאני עושה כרוכה בישיבה לצד השולחן וכתיבה, בין אם זו הצעה לתזה, תסריט, רומן או טור לעיתון, אני נוכחת לדעת כמה מורקמי צודק ואיך לא חשבתי אף פעם לקשר בין הכוח הפיזי לישיבה סטטית. כשקראתי את המלצתו כי "יש לפתח כושר גופני. עליך להיות חסון וחזק כדי שגופך יהיה לבעל ברית." (להיות סופר, עמוד 168), לא הבנתי איך לא הבנתי את זה קודם. מורקמי כרץ מרתונים (כתבתי כאן השנה על ספרו "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה") שומר על כושרו ומצליח לשבת שעות רצופות רבות ליד השולחן. ואני, בשעות הבוקר, יכולה לשבת יותר בזכות הצעידה היומיומית, אבל שלוש שעות זה הגבול. אז דבר ראשון שלמדתי מהספר ואימצתי הוא להוסיף עוד פעילות תנועתית אחר הצהרים. בימים שאני עושה את זה, גם מצב הרוח וגם התפוקה היומית, עולים.

האזנתי לפודקאסט של מומחה ברפואה גריאטרית, שאינו עוסק בשיפור בעיות הגיל השלישי, אלא בניסיון לתת תשובה לשאלה – כיצד להאריך חיים. כולנו יודעים את התשובה לא? לאכול טוב, לישון טוב ו… לנוע, לנוע. כמי שמחפשת איך להעשיר את חיי התנועה שלה, מלבד צעידות שהן אהבתי המרכזית, אשמח אם תכתבו מה כייף לכם לעשות למען תחזוקת הגוף. אולי זה נראה לכם מובן מאליו, אבל לפעמים אנחנו צריכים תזכורת לדברים שאהבנו לעשות ושכחנו. אצלי זה היה, לרקוד. משום מה ויתרתי על הפעילות הזאת, למרות שבסופו של יום היא מעלה את מצב רוחי פלאים.

מאחר והקיץ קראתי את ז'אנר הקצרים, שמחתי למצוא במבצע את ספרו של אתגר קרת – אוטוקורקט. גם על ספריו כתבתי בעבר ובייחוד על געגועיי לקיסינג'ר, שיש לו מקום של כבוד בספרייה הפרטית והקריאה בו היא זיכרון נעים בחיינו. מתנצלת לומר שהתאכזבתי מאוטוקורקט. סיימתי את הקריאה כי בכל סיפור קיוויתי למצוא משהו מהניצוץ של הסופר שכה מוערך עליי. אני לא מאשימה אותו, אך נראה שלאור השנתיים האחרונות כאן, ההומור הבועט כמעט ולא נוכח. קיבלתי סיפורים טובים, אך מדכאים, שייתכן ומשקפים את הייאוש שהוא חש. עם זאת, יש סיפור אחד ששווה לדעתי לקרוא "גיהינום מסופוטמי" – בסיפור הזה הצליח קרת להבריק ברעיון וגם להגיש אותו כמו שרק הוא יודע. כך מתחיל הסיפור: "לפי האמונה המסופוטמית, הגיהינום הוא מקום זהה לחלוטין לעולמנו, למעט בפרט אחד: המתים שמגיעים אליו רשאים לדבר בו ככל העולה על רוחם אבל יכולים לומר כל משפט, ביטוי או מילה רק פעם אחת." (אוטוקורקט, עמוד 29)

בימים האחרונים של אוגוסט התחלתי לקרוא בספר הבצלים הירוקים של אהוד בנאי. מדובר בקרעי יומן פרטי שבנאי חולק עמנו. עדיין לא סיימתי את הקריאה אז איני יודעת איך יתקבצו הקרעים למפת חייו ואני מחכה להמשך. יכולה לומר שמבחינת הגשה, זה אחד הספרים היפים. איני מדברת על עיצוב הכריכה, שאף היא מקסימה, אלא על החומר ממנו עשוי הספר – הדפוס, הדפים הזהובים, הפונט בו הודפס. לו הייתי מעצבת את ספרי כיום, הייתי רוצה משהו דומה.
אציין עוד כי בתאריך 5.10.2023, על שפת הכנרת בבית גבריאל גאתה נפשנו בהופעה של ברי סחרוף ואהוד בנאי. היה זה יום חמישי שלפני שמחת תורה וכמובן, לא ידענו מה יקרה בשבת שתבוא. מאז, הגיע אהוד בנאי כמו אמנים מרגשים אחרים לקיבוץ שלנו, לשיר בפני מפונים. אניח שאני לא היחידה שהבטן התכווצה לה באותו יום ועדיין לא השתחררה. חושבת על איך התחלתי את הטור הזה במילים 'גם השנה לא הלכתי לים' וליבי כמהּ לאחים השבויים שגם השנה וגם בשנה שעברה לא ראו ים וייתכן שאף לא ראו שמש מאז. מי ידע שכך יהיה, מי ייתן ונצא מזה.

פרטי הספרים:

סופֵר כמקצוע מאת הרוקי מורקמי, כנרת זמורה דביר מוציאים לאור וכתר ספרים, 2024
אוטוקורקט מאת אתגר קרת, כנרת זמורה דביר מוציאים לאור, 2024
ספר הבצלים הירוקים מאת אהוד בנאי, כתר ספרים, 2024

קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי