בשנת 1957 התקיים נשף קיצי בתל-חנן בו נתקלתי לראשונה במתופף זמר. יוסי פפו לוי שר בסגנון התקופה והדהים את קהל החוגגים. ההרכב לא נשאר קבוע והספקנו להופיע יחדיו מספר פעמים עד שנודע לי שנסע לארה"ב ללמוד מוסיקה ב'ברקליי', בית-ספר גבוה למוסיקה.
שנים חלפו ויוסי חזר לארץ כמוסיקאי בעל השכלה ויכולת. באותה תקופה כבר עברתי לאפיק אחר, אך לא ויתרנו על שיח זיכרונות. השיחה עסקה בין היתר על הסמים והאלכוהול בקרב המוסיקאים הגדולים בניכר.

מוסיקאים רבים הואשמו, על עוול בכפם, בשימוש מופרז בכל מיני חומרי זירוז שהגיעו בהזרקה, הסנפה, שתייה, בליעה ועישון. בארה"ב מולדת הג'אז נפטרו גאונים צעירים משימוש יתר באחד או כמה מהרשימה הארורה. כולם עד אחד טענ ושהשימוש האסור מביא אותם לביצועים מוסיקליים ברמות עליונות. הנושא לא ניתן לוויכוח והמוסיקאים שחורים ולבנים 'סבלו' מהשימוש האסור, אך עשו זאת למען המוסיקה.
תוך לקיחת סיכונים אני מביא שני סיפורי הפרכה לתיאוריה ההזויה של המשתמשים למיניהם.
חברי יוסי פפו לוי החל ללמוד וכדי לממן את הלימודים היקרים הצטרף לקבוצת נגנים שחורים ש'שיפרו' את נגינתם כל אחד בעזרת החומר שהיטיב עמו. הסולן ניגן בסקסופון טנור ונהג להסניף לנחיריו החרוכים תערובת של אבקות לבנות, שלדבריו הביאה אותו לרקיעים שלא הכיר. לילה אחד הגזים במנה שלקח ובקושי עמד על רגליו. נגינתו הייתה ירודה וכללה גמגומים והפסקות לא רצוניות. בשעה שלוש לאחר חצות מסתיימת הנגינה וחברי יוסי ממהר לביתו להספיק לישון מעט לפני הלימודים.
שעת הסיום כבר חלפה, המלצר כבר ערם את הכיסאות על השולחנות והחל לנקות והסולן המתנדנד ממשיך לנגן בהתלהבות בפני המקום הריק. נראה שלא הבחין שאין איש ובעוד דקות ייסגר המקום. הסיפור סופר בגלל המשפט שאמר סולן התזמורת בשעה שארז את כלי הנגינה בארגז המיועד לו: "נגינה מושלמת כזו מזמן לא הייתה לי". בתאריך 15 באוגוסט 1963 שלושה חודשים ושלושה ימים לאחר שנישאתי לזוגתי הגענו לחתונה של חברנו חנה ואהרון שמש.
מבחר זוגות חיפאי של שנות הששים

השמחה רבה וכולנו צוהלים ורוקדים לצלילי אחת התזמורות מהסביבה. הפעם חרגתי ממנהגי ולגמתי. לא הסנפתי לא הזרקתי רק משהו עם קצת אלכוהול. סביר מאד שלגמתי כוסית אחת מעל הקיבולת המצומקת שלי, אך אז לא ידעתי זאת.

כל החברים החלו למחוא כפיים ולקרוא בשמי שאעלה לנגן את הלהיט של כולנו, שהעמיד אותנו בדום, את הנעימה לבתולה מלה-מקרנה. פרז פרדו הקובני כתב וביצע.
עליתי לבמה ולקחתי סקסופון שמישהו ניגן עליו זה עתה, אך העידן טרום-קורונה וקצת חיידקים לא יזיקו במיוחד כשאני עמוס במזרז נגינה. ניגנתי את השיר לכל המעריצים והשקעתי בו את כל מרצי. לאחר מחיאות הכפיים חזרתי לשולחן ואמרתי לזוגתי:
"את השיר הזה מעולם לא ניגנתי בשלמות כזו".
מבעד לאדי האלכוהול הבחנתי שמחיאות הכפיים לא היו מי יודע מה, ומדוע לא ביקשו שיר נוסף כהדרן? התחלתי להציק לחנה עם הסוגיות של שלמות הנגינה מול התגובה הפושרת שחלחלה יותר ויותר. חנה הצליחה להגן עלי מפני עצמי עד שאיבדה את סבלנותה והטיחה:
"ניגנת איום ונורא!"
אם אני משווה את שני הסיפורים בהנחה מבוססת שהם אמת לאמיתה אז אלו ראיות חותכות שלהשיג תוצאות טובות, הטוב ביותר הוא להיות צלול. זאת מבלי לספר על קלמי, לקוח שעיצבנו את דירת הגג הענקית שלו, ושנכנס למכונית ה-BMV שלו ודהר, כשאני צמוד בחלחלה למושב שלידו, במהירות מופרזת, אך ב'זהירות' רבה בכל הרמזורים האדומים ועוד ועוד.
כבר ליוויתי במופע חד-פעמי זמר ישראלי מפורסם מאד מהשורה הראשונה +, שעלה לבמה שר רבע שיר וירד מהבמה בלי יכולת התנצלות. המופע שלו בוטל. שמו בכספת.


אייל יקר! אתה צודק ואני מבין את כל הבעיות שהעלית. גם אני בעלים של מגרש גדול בחיפה
מכיר כמה סיפורים מהעבר אך איני רוצה להפוך את פינתי הקטנה לוויכוח ארכיטקטוני. תודה!
"מלון קזינו בת גלים" = גניבת חוף היה לשימוש פרטי בקרקע שהייתה ביעוד ציבורי.
מלון הוא לא בניין ציבורי, מלון הוא שטח פרטי וההרס שייצור המלון של דנקנר לחופי בת גלים יהיה הרסני – מטרדי אור, מטרדי רעש, מטרדי תברואה, מטרדי תחבורה, מטרדי גובה והסתרת נוף, מטרדי ייבוש מסיבי של הים סביבו והרס סביבה חופית.
רק עיר שנופלת לתהום של התהום בתכנון נותנת יד להרס כזה. לחסימת החופים בחומות וגדרות. ליצירת מגדלי חוף הכרמל בקנה מידה בת גלימי של 7 קומות ענקיות כגוש חומתי לאורך כל שדרות בת גלים.
עירייה שמחייבת ועדה קרואה שתנסה להציל את חיפה מהרס מוחלט בשליטת אוליגרכים וקבלנים שמפעילים את חברי ועדות התכנון בעיריה כבובות מטעמם.