מנפלאות ההדס

מאת: אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב

הרואה הדס בחלומו

לפי הגמרא (ברכות, נ"ז: ע"א) "הדס הרואה הדס בחלום נכסיו מצליחין לו ואם אין לו נכסים ירושה נופלת לו ממקום אחר". לפי לוסטיג בספרו "פלאות חכמי הקבלה והעבר הקדום" חשוב מי החולם" והוא מסייג "דלפון ועני חולם על הדס מורה שייקח אישה או ירושה". ארטמידורוס כותב "זר של הדס פירושו כמו הזית, במיוחד הצלחה לאיכרים בגלל דֶמֶטֶר (אלת האדמה והיבולים) ולנשים עקב אפרודיטה (אלת האהבה) מאחר וההדס מקודש לשתי אלות אלו", ובמקום אחר " לאלו המתחילים עסקים הדס מסמן תחבולות, עבור החולים רפואה ובריאות טובה ולאנשים אחרים עבודה חסרת תועלת". בפולקלור האירופי החולם על הדס יזכה למאהבים רבים ולירושה. אם החולם הוא נשוי הרי חלום אודות הדס מבשר נישואין בשנית ואם האדם נשוי בשנית הרי צפויים לו נישואין נוספים. הדס הנראה בחלום פירושו משפחה ענפה עושר וזקנה. לפי מסורת אירופית אישה צעירה החולמת על זר הדס פירושו חתונה קרבה עם עלם חמודות. אם חלמה על זר הדס נובל היא תחמיץ את אושרה עקב התנהגות בלתי זהירה.

הדס, כלות וזרי חתונה

דומה הדבר שמבין כל צמחי המזרח הקדמון והים התיכון אין עוד כמו ההדס כמעורר כוחות האהבה, משמרה לאורך ימים וכמעניק כח חיים לנושאיו. ההדס היה מקודש לאלות האהבה הקדומות (עשתורת, ונוס ואפרודיטה). במסורת היוונית הקדומה ההדס, ירוק העד, הוא בנוסף לכך גם סמל הנעורים, היופי והנצחיות. ונוס מתוארת ,לעתים, כאשר זר הדסים מעטר את ראשה זאת, לאור הסיפור שכאשר עלתה אפרודיטה מקצף הים הוכתרה בזר הדסים. לפי המיתולוגיה היוונית, הימן (Hymen) אל הנישואין החזיק בידיו זר הדס. ביוון העתיקה נהגו הכלות לענוד זרי הדס לכבוד אפרודיטה אלת האהבה. אחד המקורות יודע לספר שהחתנים ברומא נהגו לעטר את ראשם בזרי הדס כשם שעשו מנצחים וגיבורים. באנציקלופדיה המוקדשת לצמחים מאגיים מצאנו ש"הדס בחתונה מבטיח שהכלה תתעבר". חוקר הפולקלור פולקארד (Folkard) מציין במפורש את הסיבה לשימוש הדס בחתונות: " ההדס, הצמח החביב על ונוס,  ידוע בתכונתו לא רק לעורר את האהבה אלא  גם לשומרה … אצל היוונים והרומאים"

מסופר בגמרא: "אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר: כלה נאה וחסודה. רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת" (כתובות, י"ד: ע"ב). מפרש רש"י: "אתלת – שלש בדין זורק אחת ומקבל אחת". מעיר על כך יהודה פליקס: "יש מחכמי ישראל שעשו להטים בזריקת ענפי הדס: ר' יהודה היה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה. ר' שמואל בר' יצחק רקד תוך כדי זריקת שלושה הדסים לסירוגין. יש הסוברים שמכאן נגזר הפועל "להדס" שמשמעו לנתר או לרקוד. על השימוש בהדסים על מנת לשמח חתן וכלה ועל האיסור להביאם בעת צער אנו לומדים מהגמרא (בבלי, שבת, ק"י: ע"א):" דְּכִי נָח נַפְשֵׁיהּ [שכאשר נחה נפשו, מת] רַב, גָּזַר רַב יִצְחָק בַּר בִּיסְנָא דְּלֵיכָּא דְּלִימְטְיֵיהּ אָסָא וְגִידְמֵי לְבֵי הִילּוּלָא בַּטַּבְלָא [שלא יביאו הדס וענפים של דקל לבית חתונה בליווי פעמונים], וְאָזַל אִיהוּ אַמְטֵי אָסָא וְגִידְמֵי לְבֵי הִילּוּלָא בַּטַּבְלָא, טְרַקֵיהּ חִיוְיָא [והלך הוא והביא הדס וענפים של דקל לבית החתונה בפעמונים. הכישו הנחש]. וּמסופר שאכן לבסוף מִית [ומת] אותו פקיד. ר' עובדיה מברטנורא מדגיש "חופה של הדס שעושים לבתולות" ( משנה, כתובות, פרק ב, משנה א). לפי אוריה פלדמן: " אבותינו התרגלו כל כלך להדס עד שהשורש "הדס" נכנס לאוצר הלשון. להדס הוא פועל המסמן הליכה מיוחדת במינה משהו מעין צליעה וההרחבה גם ריקוד". מנהג דומה קיים ,כיום, בצפון פרס, שם החתן רוקד לפני הכלה וענף הדס בידו. סביר, איפוא, להניח שהמנהג לרקוד לפני הכלה היה נהוג בימי קדם בבבל לא רק אצל היהודים ושריד לכך נמצא גם כיום.

ב"אוצר המדרשים" מאת יהודה דוד אייזנשטיין מופיע ספור אודות יהודית: "מיד הלבישו הנערה בלבוש מלכות ועשו חופה של הדס מבית חשמונאי עד ביתו של הגמון ובאין כל בעלי נבל וכנור ובעלי זמר והיו מזמרים ומרקדים עד שבאו לבית ההגמון ". (עמוד קפ"ה, ד"ה) ומתוך סיפור נוסף , הפעם על בנו של ר' ראובן " ור' ראובן הלך לביתו ולא הגיד הדבר לשום אדם והשיא לבנו אשה ונתן ביד בנו עלי הדס ואמר לו: "לך הזמין כל בני העיר". (עמוד שי"ט, י"א). שני סיפורים אלו מהווים עדות עקיפה לשימוש ההדס בחתונות. באופן דומה, אצל הבדווים בגליל התחתון, רשמנו שרוקדים לפני הכלה עם ענפים של מרוה משולשת וזית כסימן טוב וכנגד עין הרע.

אצל יהודי לוב היה נהוג לפזר אבקת פרחי הדס על שער הכלה בצירוף בשמים אחרים שנשלחו על ידי החתן. הד לשימוש בזרי הדס בחתונה מופיע בשירתו של ר' יהודה הלוי הכותב , במחזור השירים "קול חתן" (שיר א'): "חָתָן תְּנָה הוֹדְךָ עֲלֵי כַלָּה / כָּלוּ לְךָ לִבָּהּ וְעֵינֶיהָ / וּרְאֵה עֲתֶרֶת תִּימְרוֹתֶיהָ / הַנֹּשְאוֹת רֵיחַ שְׁמָנֶיהָ / מָלְאוּ רְחֹבוֹת בַּאֲבַק רֹכֵל / וַיִּקְרְאוּ אַבְרֵךְ לְפָנֶיהָ / רַעְיַת הֲדַסָּה דָּמְתָה סַהַר / וַעְלֵי הֲדַּס נָתְנָה עֲנָנֶיהָ" ובשיר י': "יִפְרַח חָתָן כַּשּׁוֹשָׁן בְּקֶרֶב יְדִידִים נֶעֱלָסִים / וִיהִי כְמֶלֶךְ בִּגְדוּדוֹ בְּחֻפַּת הָדָר מִתְכַּסִּים / חוֹפֵף עֲלֵיהֶם וְהֵם שָׂשִׂים וּבְצֵל סְעִפָּיו נִכְנָסִים / כַּהֲדַסִּים עוֹמְדִים סְבִיבָיו וְהוּא עוֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים". ניסן רובין, חוקר הטקסים במחזור החיים התלמוד ובמדרש, מסכם נושא זה באומרו שהשימוש בהדס בחתונות היה קיים בתקופת התנאים והאמוראים הן בא"י ובן בבבל "כסמל לנצחיות, חיוניות ותחיה".

בספרות קיימת מחלוקת רבה באשר לקשר בין הצמח הדס, לחתונה, ולהדסה הלו היא אסתר. יש הקושרים "הדס" המקור עם המילה הבבלית "חַדַשָׁתוּ" שפירושה כלה שהיא הסמל (אטריביוט) המוביל של אישתר, האלה הגדולה של האהבה, המיניות והפוריות. אסתר – הדסה עשויה להיות מתורגמת כ"אישתר הכלה". היה מי שהציע ש"הדסה" זה הצורה הארמית ל"חדשתו" שזה שם תואר נפוץ לאישתר. מקור אחר טוען במפורש: "אסתר זהה, בבבלית, עם אישתר אלת הפוריות. הדסה (הדס=כלה) שימשה כתואר לאותה אלה אישתר בטקס לכבודה". יש אפילו מי שהרחיק לכת והציע ש"חדשתו" הוא צמח ההדס אך האשורולוגים מסתייגים מזיהוי זה. מבלי להיכנס לכל הדקויות אפשר לראות בבירור שצמח ההדס היה מקודש לאלה אישתר היא אלת האהבה והכלולות. כך, למרות המחלוקת בין החוקרים, עדיין מפתה הקשר חדשתו-כלה -הדס-הדסה-אסתר-אישתר לאור הקדשתו של צמח ההדס לאישתר היא אלת האהבה ויותר מאוחר לטקסי חתונה. מסופר בתרגום שני למגילת אסתר( ב: ז')"…אסתר אשר שמה היה הדסה: כי כשם שההדס ריחו נודף כן יצא שם אסתר ומעשיה הטובים בכל הארץ…ולמה נקרה שמה הדסה? יען כי הצדיקים משולים להדס, ועליה ניבא ישעיהו הנביא: תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס (ישעיהו נ"ה: י"ג)… …תחת ושתי הרשעה תמלוך אסתר" ( תרגום י.א. הנדלזלץ). ובמקום נוסף באותו תרגום: "וכשם שאין ההדס נובל ויבש לא בקיץ ולא בחורף, כך יש לצדיקים חלק גם בעולם הזה וגם בעולם הבא"(שם, ב': ז')". מוסיף על כך המדרש: "כשם שההדס אינו יבש,לא בקיץ ולא בחורף, כן הצדיקין אינן מתייבשין לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" (מדרש פנים אחרים, בובר, נו"ב, ב'; ילקוט שמעוני, אסתר, תתרנ"ג).

עטרות חתנים

ההדס "מככב" גם בטקס ברכת החתנים, כפי שכותב הרמב"ם "וְאִם הָיָה שָׁם יַיִן (בזמן בִּרְכַת חֲתָנִים בְּבֵית הֶחָתָן, קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין) –מְבִיאִין כּוֹס שֶׁלְּיַיִן, וּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן תְּחִלָּה, וּמְסַדֵּר אֶת כֻּלָּן עַל הַכּוֹס; וְנִמְצָא מְבָרֵךְ שֶׁבַע בְּרָכוֹת. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהָבִיא הֲדָס עִם הַיַּיִן, וּמְבָרֵךְ עַל הַהֲדָס אַחַר הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ הַשֵּׁשׁ" (משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות ד'). הנוהג לעטר חתנים ביום חופתם נזכר לראשונה בשיר השירים. בהקשר לחתונת שלמה המלך: " צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה-לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ". בתקופת המשנה היה מקובל להשתמש בעטרות לחתנים וכלות שהיו עשויים מחומרים שונים מהם מתכות יקרות (זהב), מינרלים וחומרי צבע וכן צמחים שונים. על כך למדים מתוך האיסורים על המנהג בתקופה שלאחר חורבן הבית המופיעים בשלושה מקומות שונים: "ואילו הן עטרות חתנים? של מלח ושל גפרית אבל של ורד ושל הדס התירו. בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות. אילו הן עטרות כלות? אילו זהוריות מזוהבות אבל יוצאה היא בכיפה של מלח בבית; "נפלה עטרת ראשינו" אילו הן עטרות חתנים? זו זהורית המוזהבת. רבי בא בשם רב: של מלח ושל גפרית. רב ירמיה בשם רב: של מלח ושל זית. רב נחמן בר יעקב אמר אפילו דחילפי". (ירושלמי,סוטה, מ"ו: ע"א)

"אמר רב: לא שנו אלא של מלח וגפרית, אבל של הדס ושל ורד – מותר, ושמואל אומר: אף של הדס ושל ורד – אסור; של קנים ושל חילת (= חילף) – מותר, ולוי אמר: אף של קנים ושל חילת – אסור. וכן תני לוי במתניתיה ( במשנתנו): אף של קנים ושל חילת – אסור" (בבלי, סוטה מ"ט: ע"ב). הצמחים והפרחים המופיע בעטרות הם: ורד, הדס, עלי זית, קנה מצוי, וחילף החולות . לפי אברהם אופיר שמש, שחקר את מרכיבי עטרות החתנים, שימשו ורדים כפרחים מועדפים גם להכנת עטרות חתנים. הורד ידוע כסמל יופי וכבר נאמר: "נעטרה ראשנו בציצי ורדים טרם יִבֹּלוּ" (חכמת שלמה, תרגום אברהם כהנא, ב': ח'). לאור יופיים וניחוחם העז של ההדס ושל הורד אין זה מפתיע שהם שימשו לעטרות החתנים במיוחד שכך היה מקובל גם אצל עמים אחרים. הזית, הנמנה עם שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ מסמל אושר משפחתי ככתוב: "אֶשְׁתְּךָ, כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ:בָּנֶיךָ, כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב, לְשֻׁלְחָנֶךָ. הִנֵּה כִי-כֵן, יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְהוָה"( תהלים, קכ"ח: ג'). אברהם אופיר שמש מדגיש שהזית מוזכר בתלמוד הארץ ישראלי אך לא בבבלי ומסביר זאת בתפוצת עץ זה שהיה הגידול חשוב בארץ אך לא בבבל. הכנת עטרות לכלות מזהוריות (צבע השני המופק מכנימות הגדלות על אלון התולע הגדל בארץ) תוארה במקורות הארץ-ישראליים בלבד. אפשר להבין את השימוש בצבע האדום לקישוט העטרות אך לא ברור איזה יופי או סמליות יש בקנה או בחילף. לדברי שמש השימוש בקנה לעטרות לחתנים נובע מכך שצמח זה היה זול נפוץ ונוח, השימוש בחילף החולות (אם אכן נכון הזיהוי של הצמח) מעורר תהיה שכן העלים חדים ופוצעים (מכאן שם הצמח חילף פירושו סכין) ואינם ראויים להכנת זרים.

הכתרת כלות וחתנים בזרים של זהב וכסף או של זיתים והדס הם אלמנטים המופיעים הן בטקסים של חתונה והן בהכתרות מלכותיות,למשל ברומא. בשני המקרים אלמנטים אלו מסמלים ניצחון על כוחות הרוע והמוות בשלבי מעבר קריטיים במחזור החיים ובמעמד החברתי.

הדס בהבדלה

טקס הבדלה אמנם אינו נחשב כטקס במחזור חיי האדם אך הוא מייצג שלב מעבר חשוב בין קודש לחול ובמצב נפשו של האדם. בכל שלב מעבר האדם חשוף לסכנות רבות ומכאן הצורך להרחיק את עין הרע הן בתפילה והן בברכות ובטקס שיש מהם משום הריפוי. המנהג שהתקינו חכמים לברך על בשמים ולהריחם במוצאי שבת, נועד להקל על הסתלקותה של הנשמה היתרה המלווה את האדם משך השבת והשבה לעולמות עליונים במוצאי היום הקדוש. אמר ר' שמעון בן לקיש: "נשמה יתרה נותן הקב'ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו" (ביצה, ט"ז: ע"ב, תענית כ"ז: ע"ב). רעיון זה זכה להרחבה רבה בקבלה המקובל כך כותב רבי מאיר בן יחזקאל אבן גבאי (1480 – 1540), שהיה אחד היה מחשובי המקובלים בתקופת גירוש ספרד, אודות המנהג להריח הדס בטקס ההבדלה: "והבשמים שצריך להריח בהם במוצאי שבת למצווה מן המובחר הוא הדס לרמוז על מקום הנשמות שממנו יוצאים לדוּר עם ישראל בשבת וִלִיהם חוזרים וממנו קיומם והאילן שממנו פורחות הנשמות נקרא הדס שנאמר "והוא עומד בין ההדסים". נכתב בזוהר: "אַחַר כָּךְ עָשָׂה לְאָדָם לְבוּשִׁים אֲחֵרִים מֵהֶעָלִים שֶׁל עֲצֵי גַּן הָעֵדֶן שֶׁבָּאָרֶץ. שֶׁהֲרֵי בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹתָם לְבוּשִׁים מֵאוֹתָם אֲחוֹרַיִם שֶׁל הַגָּן שֶׁלְּמַעְלָה, וְעַכְשָׁו מֵהַגָּן שֶׁל הָאָרֶץ, וְיָצְאוּ מֵהַגָּן. וְאוֹתָם לְבוּשִׁים הָיוּ מַעֲלִים רֵיחוֹת וּבְשָׂמִים שֶׁל הַגָּן שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִתְיַשֶּׁבֶת בָּהֶם וּשְׂמֵחָה בָהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ, שֶׁהֲרֵי הִתְיַשְּׁבָה נַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ שֶׁל יִצְחָק בְּאוֹתוֹ רֵיחַ. מִשּׁוּם כָּךְ, כְּשֶׁיּוֹצֵאת שַׁבָּת, צָרִיךְ לְהָרִיחַ בַּבְּשָׂמִים לְיַשֵּׁב אֶת נַפְשׁוֹ בְּאוֹתוֹ רֵיחַ עַל אוֹתוֹ רֵיחַ עֶלְיוֹן קָדוֹשׁ שֶׁהִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ, וְאוֹתוֹ רֵיחַ הַמְעֻלֶּה שֶׁבַּבְּשָׂמִים הוּא הֲדַס, שֶׁהֲרֵי קִיּוּם הַמָּקוֹם הַקָּדוֹשׁ שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצְאוֹת הַנְּשָׁמוֹת הוּא הֲדַס. וְזֶהוּ קִיּוּם הַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, כְּדֵי לְהִתְקַיֵּם מֵאוֹתָהּ הִתְעַרְטְלוּת שֶׁנִּשְׁאֲרָה. כְּשֶׁיּוֹצֵאת הַשַּׁבָּת, הִתְלַבֵּשׁ אָדָם בְּאוֹתָם לְבוּשֵׁי גַּן עֵדֶן שֶׁל הָאָרֶץ שֶׁמַּעֲלִים רֵיחַ וּבְשָׂמִים, לְקַיֵּם אֶת הַנֶּפֶשׁ עַל אוֹתָהּ רוּחַ קְדוֹשָׁה עֶלְיוֹנָה נִכְבָּדָה שֶׁהִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ. וַהֲדַס הוּא וַדַּאי קִיּוּם הַנֶּפֶשׁ, כְּדֻגְמָא עֶלְיוֹנָה, שֶׁהִתְקַיְּמָה קִיּוּם הַנֶּפֶשׁ" (פרשת ויקהל דף ר"ט). לפי סמלי הזוהר תפארת, מקור הנשמות היתרות, מזוהה עם ההדס. בכל שבת יורדות הנשמות מעץ זה וגרות בבני ישראל ועליהן לחזור אל על במוצאי שבת. הרחת ההדס במוצאי שבת, בזמן ההבדלה, מציגה את השיבה הזו מאחר ועלי ההדס מדיפים מעין ריחו של הדס עליון, מקור הנשמות וכך, לפי הקבלה ההדס מסמל קשר  בין נפש אלוהית ונפש אנושית.

הדס ליולדת

באחד מספרי הרפואה היהודית המסורתית נרשם: "מקשה ללדת – יקח עלי הדס וישרם ביין וישחקם, ויתן לה לשתות בתוך משקה חם". בספרים אודות צמחי מרפא לא מצאנו כל סימוכין שלהדס יכולת כלשהיא להקל על צירי לידה. ברור שזו רפואה מאגית הנובעת מ"זכותו" של הצמח כאחד מארבעת המינים כפי שנכתב – "הדסים אינם אלא צדיקים " ( בבלי, סנהדרין, צ"ג: ע"א) וצדיקים, כידוע, רב כוחם עד למאוד.

אירוע לידה (כמו אירועים חשובים אחרים בחיי האדם כנישואין שמחות וכניסה לדירה חדשה) הוכא "פרצה בזמן" העשויה להיות מנוצלים על ידי כוחות הרוע המזומנים לפגוע באדם ברגעי חולשתו. לידה נחשבת כ"הזדמנות יקרה מפז" לפגיעה הן ביולדת והן ברך הנולד. אצל יהודי תימן נהוג להשתמש בפיגם להרחקת עין הרע: "..צמח השַׁדָ'אבְּ (פיגם)…ונותנים לאישה היולדת מצמח זה כדי שתשים ממנו בבגדיה ובבגד התינוק שלה הנולד, זה הצמח משמש נגד עין הרע, ושומר מכל מיני מזיקים..זה בדוק ומנוסה ". באופן דומה, אצל יהודי סלוניקי, נחשב הפיגם כסגולה רבת ערך: "בין הצמחים היה לפיגם סגולות שונות ובייחוד שהוא נלקט שהלבנה במלואה. הוא מרחיק את השדים והמזיקין ממיטת היולדת. הפתגם בלָדִינוֹ אומר " Ruda minuda guarda las kriaturas", ופירושו "פיגם דק שומר על תינוקות". ככל הנראה הכוונה לפיגם טרי. אצל המוסלמים בארץ נהוג שכאשר נולד תינוק מניחים אותו על מצע טרי של עלי מרוה משולשת הידועה בסגולתה כנגד עין הרע, והאם שותה חליטה מעלי צמח זה.

הדס בברכת ברית המילה

בטקס ברית המילה יש, בין הספרדים, הנוהגים לומר ברכת "בורא עצי בשמים" בטקס. לרוב מביאים הדס. וזה מהלך הטקס:

המברך [מחזיק הדס]: בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים.

הקהל: אָמֵן.

המברך: בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדֵּשׁ יְדִיד מִבֶּטֶן וְחוֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ, עַל כֵּן בִּשְׂכַר זוֹ אֵל חַי חֶלְקֵנוּ צוּרֵנו, צַוֵּה לְהַצִּיל יְדִידוּת זֶרַע קֹדֶשׁ שְׁאֵרֵנוּ מִשַּׁחַת לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר שָׂם בִּבְשָׂרֵנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי כּוֹרֵת הַבְּרִית.

הקהל: אָמֵן.

הרב אברהם אופיר שמש מדגיש " כי הברכה על הדס האירוסין וברית המילה נזכרת לראשונה בתקופת הגאונים (מאה השביעית עד המאה האחת עשרה) ואפשר שהשתלבותו בתקופה זו קשור בהיותו בושם חשוב וסמליותו לפריון ולהצלחה לגבי ברית המילה הוא מנהג רווח בקרב יהודי המזרח". בדיקה של שימושי ההדס בגלויות שונות ובקרב עדות שונות בארץ כיום עשויה להסביר כמה מההיבטים הקשורים השימוש בהדס על ידי אבותינו. בעירק מכונה ההדס, בערבית, בשם "יאס". לאור הדמיון במצלול המלים יהודי בגדד מקשרים בין "אליאס" הוא אליהו הנביא לבין ההדס הוא ה"יאס" , לכן נוהגים לקשט את כס אליהו בטקס ברית המילה בענפי הדס.

מפרט אברהם בן יעקב בספרו "הרפואה העממית אצל יהודי בבל": "ההדס משמש כבושם-ברכה…במיוחד בטקסי "ברית מילה". אין  טקס  כזה בלי הדס. בליל יום הברית עורכים טקס חגיגי ומרשים…והוא נקרא בפי כל "ליל עֶקֶד ההדס", משום שבו עוקדים (קושרים) עלי הדס  בארבע קרנות "כיסא אליהו הנביא" שמובא מבית הכנסת ועומד לפני מיטת היולדת…נוסף לכך שמים אגד גדול של הדס על  כיסא אליהו הנביא…הוא נשאר שם עד לאחר הברית. יש מקפידים להשאירו עד סוף אותו היום. נוסף לכל אלה מחלקים לכל  באי טקס הברית הדס טרי כדי שיריחוהו בעת שהמוהל מקדש ומברך "בורא עצי בשמים " (עמ' 55-54). אצל יהודי לוב  נהוג שהמיילדת וקרובות משפחה של היולדת מתכנסות בערב הברית וטוחנות הדס ותבלינים אחרים לברכת בורא מיני בשמים הנאמרת בזמן המילה.

מסביר דוד שלמה ששון שמשתמשים בהדס "למטרות הגנה נגד כוחות דמוניים". חוקר אחר, מוסיף הסבר משלו "אליהו הנביא הוא נצחי ולא מת וגם ההדס הוא סמל לנצחיות ". יש מי שמסביר שחיי נצח הן תכונה חשובה של אליאס ובסוריה מוכרת האמרה "אדונינו אליהו החי" (מר אליאס אל-חַיִי, مار الياس الحي). מנהג זה של קישוט של כסא אליהו בהדסים בעת הברית מקובל גם כיום בארץ בקרב בני העדה.

הרב מרדכי אליהו מפרש את מנהג הברכה על ההדס בעת ברית המילה " וזאת משני טעמים: א. לאחר שאברהם אבינו מל את כל ילידי ביתו ואת עצמו, הוא עשה גבעה של כל הערלות, וכשבאה השמש הערלות לא הסריחו אלא יצא מהם ריח גן עדן (מדרש רבה בראשית פרק מ"ח), ועל כן מברכים על בשמים לזכר הדבר הזה. ב. ידוע שלכל ברית מילה בא אליהו הנביא זכור לטוב, ואולי מישהוא יבחין בנוכחותו, וכדי שלא תפרח נשמתו, מריחים בבשמים. אצל יהודי לוב מברכים על ההדס בזמן הברית, בערב המילה מתכנסות המיילדת וקרובות משפחה אחרות בבית היולדת וטוחנות ביחד הדס ובשמים אחרים לתפילה של בורא מיני בשמים הנאמרת בזמן המילה. אברהם אופיר שמש מצטט את הרב מרדכי יפה שחי בפולין במאה ה-16, המציע שהרחת ההדס "מטרתה מניעת התעלפות התינוק כתוצאה מכאבי הברית ההדס נועד להשיב את רוחם של אנשים מהקהל המתרגשים מהמאורע יתר על המידה או המתעלפים למראה דם התינוק". הסבר זה נראה מאולץ מאחר ולא מצאנו בשום מקום שריחו של ההדס כה עז כדי כך שבכוחו להעיר מתעלפים ואין ציון במקורותינו שנהגו לתת לתינוק להריח הדס.

הדס בברית המילה ובטיפול ביילוד

בתקופת התלמוד היה נהוג לזרות אבקת הדס בעת המילה ככתוב: "אף חותכין כרב יוסי שחותכין אותו ומנקים אותו ונותנין עליו אבק ההדס וכיוצא בו" (משנה, שבת ,פרק י"ח משנה ג'). כמו כן נהגו להשתמש גם באבקת כמון לצורך זה: " עושין כל צרכי מילה בשבת, מוהלין ופורעין ומוצצין, ונותנין עליה איספלנית וכמון" (שבת, קל"ג: ע"א). היו טוחנים את זרעיו ושמים על הפצע לעצירת הדם. בארצות אחרות, סביב הים התיכון, ידוע אותו שימוש באבקת רוזמרין (טוניסיה), אלת המסטיק (מרוקו) וער אציל (טורקיה). כל מיני הצמחים האלה ידועים בתכונותיהם המחטאות.

במשק הבית הדרוזי שמור לאבקה שהוכנה מעלי הדס מיובשים מקום של כבוד כתרופה רבת ערך. כאשר באים לבקר בכפר לאחר הלידה מביאים כמתנה זר הדסים במיוחד במקומות בהם לא גדל הצמח. הטרחה בהכנת התכשיר מהעלים מרובה ביותר ובעלת בית השוקדת מלאכה קשה זו זוכה להערכה מיוחדת. לעתים מתגייסים בני הבית לעבודה מתישה זו. כך שרוצים לציין שמישהי היא קרובה ביותר לחוג המשפחה ייאמר "היא השתתפה בהכנת ההדס". משמעות היא ברורה, אם מישהי טרחה להכין עבורך את אבקת ההדס הרי אתה חייב לה עד סוף ימיך. הכנת האבקה היא קשה ולכן אין מוותרים על המוצר הגמור שהושג בענין ברית מילה מעיר ר' עובדיה מברטנורא "שחותכין אותו ומנקים אותו ונותנין עליו אבקת הדס וכיוצא בו" (ברטנורא, מסכת שבת י”ח: ג'). ר' עובדיה הגיע לירושלים בשלהי המאה ה-15 וסביר להניח שמנהג זה היה ידוע בקרב הקהילה בירושלים שם פעל. מענינת הערתו של הרמ"ם בענין זה:"ופשוט דמותר לחלל את השבת בשביל ההדס כגון להביא הדס ממקום למקום ולטחון אותו כיון שסכנה הוא לא" (ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ב', הלכה י"ד). מתוך הערה זו אפשר להבין שלא השתמשו באבקת הדס מוכנה מראש אלא טחנו אותה במקום, כמו כן והוא מתיר את הבאת ההדס ממקום למקום וטחינתו בשבת כאשר נשקפת סכנה לילוד. אצל הדרוזים נהוג לשים אבקת הדס על פצע המילה הטרי למניעת דימום ולחיטוי ובכל פעם בעת החלפת התחבושות. מכאן הפתגם "לא התעייפת בהכנת ההדס" (מִשְׁ תַּעְבָּאנָה פִי דַקְ רִחָאנוּ (مِشْ تَعْبَانِة فِي دَقْ ريْحانُه). והמשמעות היא בא לציין שמישהו וויתר על רכוש, ירושה, מתנה, זכייה וכו' כלומר כי מה שבא בקלות הולך בקלות. אצל הבדווים באזור טבעון רשמנו את הפתגם הבא: "את לא עבדת קשה בכתישת ההדס שלי" (אִנְתִ מָא תְּעִבְּתִ פִי דַקְ רִיחָאנִי, إنْتِ مَا تْعِبْتِ فِي دَقْ ريْحَانِي). משפט זה מביע תרעומת של הבן על אמו שמשמעה "את לא השקעת מאמץ בגידולי כמו שהשקיעה בך אימֵך". אותו שימוש נגזרה הקללה אודות האם: יִלְעַן אֶלִּי רֵיחַאנַתַךְ, يلعن اللي ريحنتك) שפירושה תבוא הקללה על אימך או לחלופין המיילדת, זו ש"ריחנה" אותך).  הפתגם " אימק אֻם   ריחנתיק"  משמעותו המילולית  "האם ריחנה אותך אימא שלך" והכוונה  הן אימך השקיעה בחינוך שלך. ריחאן הוא השם הערבי של ההדס ומכאן נגזר הפועל "לרחן" שמשמעותו לטפל באבקת עלי הדס טחונים.

אבקת ההדס

אבקת ההדס ידועה לשבח במיוחד לטיפול בעורם הרך והעדין של תינוקות, לעתים מסתפקים באבקה בלבד ולעתים מערבים אותה בשמן זית. מנהג זה נפוץ גם כיום בקרב הדרוזים. הטיפול בהדס ביילודים נועד "למניעת ריחות בעתיד כאשר יגדל הילד". מעיד סאלח (אחד ממחברי ספר זה) שאמו ז"ל נהגה לספר לנו שהדס עוזר לצמחית שיער בחלקי הגוף השונים שהם סמל גבריות, לכן הרבו לרחן את התינוקות הזכרים. מסופר שבכפר אחד היה מי שהשתמש באבקה גם בבגרותו נגד גרויי עור, עד שהוצמד לו הכינוי "אבי ההדס" (אָבּוּ רִיחָן, أبو ريحان). באופן דומה מצאנו במקורותינו ששימוש זה באבקת הדס היה ידוע לאבותינו. בגניזה הקהירית נמצאה תשובה של הגאון רב נטרונאי (אחד מגאוני סורא, במאה התשיעית) העוסקת בסוגית חיתול התינוק בשבת: "לפופי ינוקא [תינוק מבן חודש ועד שנה אמו מרחצתו וסכתו בשמן] ומולחת את כל גופ[ו] בהדס יבש שחוק"(תשובות הגאונים, אסף עמ' 62 סעיף ס'). במקור התלמודי (בבלי ,שבת, קכ"ט, ע"ב) מדובר על החתלה (לפופי), על רחיצה ועל המלחה אך לא מוזכר כלל ההדס.  יהודי עירק נהגו למרוח את עור התינוק במשחת הדס בשמן זית כדי "לחזק ולעדן אותו" ( בן יעקב עמ' 389)

השימוש באבקת הדס למניעת גירויי עור אצל תינוקות ידוע גם מטורקיה, מקפריסין ומערב הסעודית. מכאן שהמנהג רחב תפוצה במזרח אגן הים התיכון. הסיבה לכך היא שאבקת עלי הדס מיובשים וכתושים ידועה כתרופה רבת ערך לטיפול בפצעים ונגעי עור כבר מימי האשורים. אבקת הדס ניחנה בריח טוב ובפעולתה מוכחת נגד חיידקים. בכך נהגו אבותינו כמו שכניהם בבבל ומנהג זה שרד עד היום ובדיוק באותה צורה – שילוב של אבקת הדס בשמן זית ולעתים בתוספת מלח.