היום הוא היום, לי, הכי עצוב השנה • תמר וייל

1. השולחן בשחור עם המילים SAD DAY בצהוב.
   בד צהוב זרוק ברישול על הרצפה מסביב לשולחן
   על השולחן זרקו כמה נרות, אגרטלים עם פרחים ושני מערומים
   של כאילו מתנות עטופות צהוב ושחור כשעל הכל גזרו ושמו "1" –
   "1" צהוב על הרקע השחור, ו"1" שחור על הרקע הצהוב.
   אני רוצה לומר משהו למי שיצר את המיצב המביך והמרושל הזה.
   למי שלא מסוגל לתרגם ולהציג עצב, אז גזר בגדול והדביק
   את זה באותיות באנגלית (כי זאת השפה הרשמית שלנו?)
   בואו נתייחס לזה במנותק רגע מהרגשות. בתור מיצב שרוצה לגרום לנו להרגיש.
   זה נכשל טוטאלי. זה מביך. זה אפילו מצטערת לומר – מצחיק ומגוחך. נראה יותר
   כפרודיה, עד כדי כך שאולי הייתה לי תקוה לרגע שזה אמן שרוצה להעביר ביקורת
   על כל המיצבים המכוערים בכיכרות החטופים, אבל לא. זה פשוט עוד מאותו דבר.
   מה שרואים כתוצר לוואי של מאבק המשפחות השכולות ואלו שתופסים עליו טרמפ
   זה חוסר אסטטיקה, תלישות נוראית בדימויים בסיסמאות ובמיצגים.
   אין עידון. אין חשיבה על עומק רגשי. הכל שטוח, רדוד, וולגרי. קיטש נטו.
   מרגישים עצובים? גזרנו על בד שחור "יום עצוב". זה נכשל בכל המימדים.

הכתבה נעולה לתגובות. ניתן לשתף ברשת באמצעות כפתורי השיתוף