ניצה וויט: הנתינה והתמיכה של אשת חינוך והמתנדבת בכל רמ"ח אבריה • עזרה לנשים וילדים בסיכון גבוה

רבים מבוגרי בית הספר הריאלי‏ שבחיפה מתמוגגים להיזכר בקורותיהם בעידן המחנכת ורכזת השכבה ניצה וויט. כך אף התלמידה לשעבר הגב' אסנת פניאל אשר מבהירה: " בעיני ניצה וויט הינה "ה-מורה" בהא הידיעה!

אני זוכרת אותה כאישיות  מעניינת, חכמה ואהובה מאוד על כל תלמידיה. כאדם וכאישה היא שימשה לנו דוגמא אישית והשכילה להגיע אל כל תלמיד ותלמידה ולתת את המענה המדויק והנזקק. אישית, עבורי היא הייתה השראה, ומודל לחיקוי- ובעקבותיה גם אני הפכתי למורה בישראל".

אודות המדור – "גם אני חי פה"

כאן המדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות בבית מגוריהן – כשההיכרות הינה דרך הסיפורים, המטענים ונקודת המבט הייחודית של האנשים המרכיבים את הפסיפס האנושי של עירנו חיפה. דהיינו, אלה החיים וגרים פה – ממש כשם המדור – "גם אני חי פה" – והפעם, נתארח בביתה החמים והנעים של ניצה וויט אשר במהלך שנים רבות, עד לפרישתה לגמלאות, הייתה וויט עסוקה בעבודה חינוכית משמעותית בבית הספר הריאלי שבבית בירם.  וכיום פעילה חברתית ויו"ר חוג הבית "החברות של ניצה" הפועל למען פתרונות עזרה ומענה זמין לנערות ונשים בסיכון גבוה.

נתינת ועזרה לנשים וילדים בסיכון גבוה

מזה כ 10 שנים, וללא כל השתייכות לארגון מוכר, רותמת סביבה ניצה וויט כ-35 מבין חברותיה האישיות, להתכנס אחת לחודש בביתה של אחת מהן, להקשיב להרצאה ברומו של עולם, ואף לדון ולתרום בנתינת עזרה לנשים וילדים בסיכון גבוה.

חשוב לציין שכל המרצים המעולים הללו הינם מהשורה הראשונה והינם מרצים בחוג החברות של ניצה – ללא כל תמורה כספית, ובכך מאפשרים להשתמש בכל דמי החברות של הקבוצה לטובת עזרה לנערות והנשים שבמצוקה.

פעילות חינוכית ארוכת שנים

במהלך שנים רבות, עד לפרישתה לגמלאות, הייתה וויט עסוקה בעבודה חינוכית משמעותית בבית הספר הריאלי שבבית בירם. היא הייתה מחנכת, רכזת מקצוע הסוציולוגיה ומנחה באוניברסיטת חיפה למתודיקה ודידקטיקה של לימודי החברה לסטודנטים להוראה, היא הייתה המקשרת בין בית הספר הריאלי בבית בירם לבין הפנימיה הצבאית, כמו כן רכזת חברתית, מלוות מועצת התלמידים, מקימה ומובילת פרוייקט "מחוייבות אישית" של התנדבות תלמידי החטיבה העליונה בקהילה.

ולראייה מספר אחד מבין תלמידה הרבים את הדברים הבאים:
לאחר כמעט ארבעה עשורים בשירותו כמפקד מחוז חוף בכבאות והצלה, בזמן שפרש לגמלאות, טפסר חזי לוי, הוא נשאל מי הייתה הדמות אשר השפיעה עליו ביותר? הן על דמותו האישית והן על דרכו המקצועית. ללא כל היסוס הוא נקב בשמה של המחנכת ניצה וויט מבית הספר הראלי. לדידו דמותה של המחנכת וויט נמצאת מעל כולם.

חזי מוסיף ומסביר שלכל תלמיד, ובמיוחד כשהוא "סורר" ומחפש את דרכו וזהותו בגיל ההתבגרות, מספיק מבוגר אחד בעל השפעה אשר מאמין בו, כדי לנתבו להצלחה ולגדולות. כך הייתה עבורו המורה ניצה וויט. הוא מוסיף ומספר שניצה הייתה מחנכת הכיתה שלו בבית הספר הראלי בסניף הדר. באותה העת הלימודים לא היו ראשונים בסדר העדיפויות הילדותי שלו, אלא היו אלה הגלים בים אשר קסמו לו הרבה הרבה יותר.

ניצה בעקשנות, בסבלנות אין קץ ומתוך חשש שחזי עלול לנשור ממערכת החינוך ו-"שבחור כמוך אסור לפספס" השתמשה בכל הכלים ובכל כשרונה כמחנכת וכך גם בשיחות אין קץ אשר לעיתים היו גם בקשיחות. אכן, היא הצליחה לשנות את סדרי העדיפות שלו, הגדילה לשכנע את הנהלת בית הספר לתת לו הזדמנות ותקופת ניסיון לשיפור ההתנהגות ולשיפור ההישגים הלימודיים. בפה מלא מציין לוי שאת התואר "בוגר בית הספר הראלי" בעל תעודת בגרות מלאה – הוא חייב למחנכת הכיתה אשר תמיד הייתה ברקע, מתעניינת, יועצת ובעיקר גאה בו.

סיוע לאנשים שהגורל לא האיר להם פנים

גם עם יציאתה לגמלאות ממשיכה ניצה וויט את רוח ההתנדבות, אליה היא חינכה דורות של תלמידים ותלמידות ומקדישה את ימייה ועתותיה לפעילות ציבורית בעיר חיפה, לקידום תחומי בריאות וסיוע לאנשים שהגורל לא האיר להם פנים – כל זאת בכדי לסייע בביסוס חברה מיטיבה.

הקו המנחה בחייה של ניצה הינו קבלה, הכלה, נתינה והעצמת הזולת – כאשר הכול בהתנדבות. בברור זהו מן אופי שכזה אשר נרכש בדנ"א של האדם.

ניצה נולדה בקריית חיים, לאימה מרים (מאשה-1909) שהיה בוגרת הסמינר של יאנוש קורצ'אק. האם, מרים זלצבג מהעיירה סוקולוב. גדלה במשפחתו של רב הקהילה בה סברו שבנות אינן צריכות לרכוש ידע. אולם מרים התמרדה ומצאה עצמה בוכייה בעת שאביה קרע את הספר החילוני שבו היא קראה. כך אירע שבגיל 15 ברחה הנערה מהעיירה אל וארשה העיר הגדולה וישבה על מדרגות הסמינר, מחוץ לכיתת הלימוד, בכדי להאזין לשיעור המתנהל שם.

כך מצא אותה יאנוש קורצ'אק בכבודו ובעצמו. קורצ'אק הורה לה להיכנס לכיתה, להשכיל ולשלם את שכר הלימודים רק לאחר שתסיים את הסמינר.

ילדות מאושרת בקריית חיים

אביה של ניצה, ראובן-נתן אוסטרן (יליד 1907), היה רואה חשבון אשר עלה ארצה כבר בשנת 1934.

ניצה זוכרת ילדות מאושרת למדי בקריית חיים הוותיקה (רח' ז' מס' 15) עם אחותה היחידה, גילה ז"ל, אשר נפטרה לפני כ 30 שנה ועם משפחת פלימן, (משה פלימן, ראש עיריית חיפה בין השנים 1969-1973, אשר פעל רבות להקמת מרכז רפואי גריאטרי), השכנים הכי הנפלאים, ובתם נורית אשר הייתה חברתה הטובה ביותר.

הילדים שיחקו בחצרות

ניצה מתארת את אווירת השכנות הטובה שהייתה בקריית חיים בעת ילדותה – כפתוחה, מכילה וזורמת ביותר. דלתות הבתים כלל וכלל לא היו נעולות, ורוב הזמן הילדים שיחקו בחצרות. במיוחד היא אהבה את עץ הלימון אשר סביבו התכנסה חבורת הבנות והבנים, כאשר מעת לעת רצו אל אוטו הקרח בכדי לדלות שביבי קרח ולפזר עליהם מעט סוכר.

הפסנתר הראשון בקריית חיים

מלבד המנדולינה, שבה ניגנה אמה והכינור שעליו פרט האב, היה גם הפסנתר הראשון שבקריית חיים, עליו למדו וניגנו הרבה מילדי השכונה. ניצה עצמה השתלמה בנגינת הפסנתר במהלך 7 שנים, אולם אחותה עלתה עליה והתמידה עוד יותר ואף הייתה בוגרת הקונסרבטוריון.

באותם זמנים, המשפחה כולה נהגה להאזין לקונצרטים אשר היו בחיפה בקולנוע ארמון, תחת הגג הפתוח ותפאורת אלפי הכוכבים.

בגלל מקום עבודת האב עברה המשפחה לחיפה. מכתה ג' למדה ניצה בבית הספר "רמז" ואחר כך בבית הספר "חוגים", במגמה הביולוגית. כחדורת מטה להשכלה, סיימה את "סמינר גורדון" והינה בעלת תעודת הוראה, כמו כן השלימה תואר בוגר (BA) בסוציולוגיה ומקרא באוניברסיטת חיפה ואף תואר מוסמך (MA) בניהול משאבי אנוש מ"אוניברסיטת לסטר" שבאנגליה.

בצבא שירתה ניצה בחיל הים כסמבצי"ת בחדר מילואים חירום. אמנם חלומה היה להמשיך ולהתמקד בלימודי הרפואה אך הגורל הועיד לה היכרות עם בן טובים חיפאי. בהיותה כבת 19 הגיעה עם חבר, לאחת מהמסיבות הגדולות של אותה העת, אולם יצאה ממנה עם זיק בעיניים וחץ בלב לבחור אחר.

ניצה ועֵלי וויט, כלכלן אשר לימים היה איש ביטוח מצליח, נישאו בהיותה כבת 20 ולהם נולדו שלושה ילדים:

עמית וויט, אב לשניים, מאיה ודין וגר בחיפה. עמית ממשיך דרכו של אביו עֵלי ז"ל ואף הוא סוכן ביטוח במקצועו.  המומחיות שלו  הינה בתחום "ניהול סיכונים למשפחה", תחום העוסק במצבי הקיצון הפיננסיים אשר בחיינו.

שרון, נשואה ליורם ואם ל- 4, גרה בישוב קציר בוואדי עארה. שרון הינה פעילה חברתית העובדת כמנהלת תחום ניהול מגוון בארגונים ב"מכון מרחבים" – עמותה העוסקת בהגברת הלכידות החברתית בחברה הישראלית.

צחי וויט – אמן אילוזיות, טלפתיה ובידור. אב לשובל וסהר – מתגורר בחיפה. צחי הוא אומן אשליות טלפתיה ובידור, כבר בגיל 15. וויט הינו רב אמן בתחומו. הוא זכה בפרסים מקצועיים רבים בארץ ובחו"ל והותיר עשרות אלפי צופים עם פה פעור ועם בטן שכואבת מרוב צחוק. כשרונו הייחודי וחשיבתו היצירתית, הציבו אותו כאומן מבוקש מאוד בתחום האירועים העיסקיים והפרטיים.

בית פתוח ושמח

עת הייתה המשפחה צעירה, היה ביתם פתוח ושמח. שולחן קבוע עמד בפינת האוכל והיה מוכן מבעוד מועד לכ 16 סועדים. היה זה בית אשר הכיל בתוכו חברים רבים, הן של ההורים והן של שלושת ילדיהם.

אחד מ"סיפורי אגדות המשפחה" מספר שפעם בעת ארוחת הצהריים, ללא כל התרעה מוקדמת, הגיע אחד הילדים (צחי, בהיותו כבן 11) עם חבר, אך משום שהדבר היה במפתיע, לא הוכנה מראש מנת הבשר למספר הסועדים המורחב. תוך כדי כך האירוע ניצה קרצה לבנה ושאלה: "מי לא אוהב את מנת הבשר"? כמובן שהילד הבין את אימו והחליט לוותר על חלק מסעודתו. הבעיה הייתה הקשה יותר בעת חלוקת מנת הקינוח … אך אז אמרה ניצה: "מי שלא אכל בשר – אינו זכאי לאכול קינוח! " וכך זכה האורח במלוא הכבוד ובמלוא הסעודה.

לפני יציאתה לגימלאות, הקפידה וויט לעסוק בספורט. מדי בוקר בבוקרו, עם עלות השחר בשעה 06:00, הייתה מקפידה להתייצב במגרשי הטניס למשחק היומי. לא זו אף זו – היא אף הטיבה לכבוש את אתרי הסקי למיניהם, במיוחד במסלולים השחורים, וגם לרקוד ריקודי-עם בטכניון.

בשנת 2007 נפטר איש חיקה ואבי ילדיה, עֵלי וויט, ממחלת הסרטן.
כך אירע ששנה לאחר מכן היא מכרה את ביתם הנאה שבשכונת דניה ועברה לגור בדירתה הנוכחית בשכונה הסמוכה למקום מגוריה הקודם.

ממעונה הנאה, אשר היה בית רחב הידיים, הביאה ניצה מספר פריטים המזכירים לה את עברה ואת המקום בו גרה קודם לכן. בין הפריטים, מרשים במיוחד הוא אוסף כלי הנחושת הנמצא בדירה העכשווית והוא מפאר את המטבח. לדבריה "זהו אוסף רב שנים" אשר בביתה הקודם הייתה לו נוכחות רבה יותר שכן המטבח שם היה שם ממש רחב ידיים.

בביתה של ניצה יש ספרייה רבת-ספרים, בה נוכל עדיין למצוא כתבים מספריית "עם עובד" המשובחת.

מכל מכלול הספרים הרב, שולפת ניצה שני ספרים הקרובים ביותר לליבה:
הראשון הינו הספר "מנהיגות", אותו כתב ראש עיריית ניו-יורק לשעבר, רודולף ג'וליאני, יחד עם קן קרסון. ג'וליאני מוערך על ידיה מאד שכן עם כניסתו לתפקידו הוא ירש עיר שורצת פשיעה. הוא היה אחד מראשי-העיר המוצלחים ביותר של ניו-יורק בכל הדורות. הוא גייס את כל ניסיונו לגבי מצוינות ואת נאמנותו הבלתי מסויגת לאנשיו, והצליח להתמודד עם האתגרים שניצבו לפניו. יתר על כן ג'וליאני מסביר בספרו את הערך "מנהיגות" אשר בעינייו היא "רחוב דו-סטרי".

על פי הסבריו של רודי ג'וליאני, מנהיגות היא אמנם זכות יתר, אבל היא מטילה גם אחריות כבדה – החל מעיצוב מבנה ארגוני התואם את מטרות הארגון, דרך גיוס צוות מצליח וכלה בסיכונים הנחוצים ברגעים בלתי צפויים. וויט, כבוגרת תואר מוסמך בניהול משאבי אנוש מבינה ומחוברת רבות לנושא זה.

הספר הנוסף אשר יקר לליבה של וויט הינו: "מלחמת העולם השנייה" מאת אנטוני ביוור.
ניצה מרבה לדון וללמוד אודות תקופה היסטורית חשובה זו, שכן המלחמה באירופה נראתה תלושה לגמרי מהמלחמה באוקיינוס השקט ובסין, אבל האירועים שהתרחשו בשני צדדיו המנוגדים של העולם השפיעו רבות אלה על אלה.

אנטוני ביוור מדגיש שמלחמת העולם השנייה הייתה "גדול האסונות בהיסטוריה", אסון אשר חבק עולם ומלואו והשפיע על השקפות הדורות הבאים ועל תפיסותיהם יותר מכל עימות אנושי עולמי אחר. יריעת סיפורו של ביוור היא גדולה ביותר אך הספר איננו מתעלם גם מסיפוריהם של "האנשים הפשוטים"  אשר חייהם נשחקו בזמן זה.

עֵלי וויט ז"ל, היה בנו של זלמן וויט ז"ל

פינה מיוחדת בביתה החמים מוקדשת לזיכרו של בעלה עֵלי וויט ז"ל, בנו של זלמן וויט, אשר היה ממייסדי חברת "הסולל" ומו"ל העיתונים דאר היום, פלסטין וויקלי ובאריד אל-יום.

זלמן ז"ל היה ממייסדי שכונת בן-ציון בחיפה, וממייסדי הסתדרות בני בנימין. כאיש כספים בהסתדרות בני בנימין קנה האב זלמן וויט קרקעות רבות בארץ ישראל. הוא גם חבר למרדכי בן-ציון לקניית שטח אדמה ליד מרכז הכרמל. על שטח זה הקימו וויט וחבריו את מלון "מעונות בן-ציון" (אשר הפך להיות "לב הכרמל") וכן שכונה קטנה מסביב למלון.

בנו עֵלי, היה כלכלן ואיש ביטוח מוערך ביותר. בגאוות יתר מציינת ניצה שעֵלי היה ירושלמי "אסלי" ודור שביעי בה. אשר על כן, בחדר העבודה היא מציגה לראווה את ציורו של הצייר בלום, המתאר את יופייה של עיר הולדתו של עֵלי ז"ל.

פינת פרחי הסחלב

כאוהדת יופי בליבה ובנשמתה, יש לניצה פינת צמחיה ייחודית, זוהי פינת פרחי הסחלב. בשקידה רבה היא מיטיבה לגדלם, שנה אחר שנה ומייחלת שימשיכו ללבלב עוד עונות נוספות.

צמודה לפינה זו נמצא האזור בו מתרחשת "המלחמה התמידית" כנגד יוני הבר. עתה היא מנסה לגרשן עם צלליות של ינשופים מבריקים… אולם ללא הצלחה יתרה.

על ערש דווי ובגדולת נפש, הורה עֵלי לילדיו: "תדאגו לאמא, אינני רוצה שהיא תישאר לבדה".

ואכן, כ-5 שנים לאחר פטירתו הכירה ניצה, דרך חברה משותפת, את אהוד יפה, אשר כשמו כן הוא: אהוד הוא איש בעל נפש יפה, בן קיבוץ יפעת, אשר מזה כ 11 שנה הינם בזוגיות איתנה ומכבדת.

בעת היותו בקיבוצו, היה אהוד מנהל מפעל שלה"ב (מפעל לחוטי נחושת שהם חומר גלם לתעשיות שונות). אשר על כן זוהי הסיבה שהוא עצמו משתלב בפעילות חוגי הבית "החברות של ניצה", במיוחד בפן הטכני, הקשור בחיבור מכשירים שונים, אשר קשורים למהלך ההרצאות.

כיום ניצה משמשת במספר תפקידים:

• חברת ועדת הרפרטואר של תיאטרון מוצקין
• חברת הנהלה ב"אגודת ידידי בית חולים כרמל"
• פעילה ב"עמותת ידידי בית החולים רמב"ם"
• חברת ההנהלה המורחבת ב"ויצ"ו חיפה"
• חברת הנהלה ומקימת המיזם "שים לב ללב", כאשר בזכותה נתרמו מכשירים יקרי ערך אשר שיפרו משמעותית את תחום רפואת הלב בחיפה.

"חוג החברות של ניצה"

מעל לכל זאת, וויט הינה היזמת, מקימת ומובילת חוג הבית "חוג החברות של ניצה". זוהי קהילת נשים חיפאיות אשר שמה לעצמה מטרה לסייע לנשים, ילדים ונערות חיפאיות במצוקה, נשים מוכות, נשים במעגל הזנות ולנשים חסרות עורף משפחתי וכלכלי. החוג פועל משנת 1994 בשיתוף פעולה הדוק עם ויצ"ו חיפה ועם עיריית חיפה.

שיטת ההפעלה של מיזם חוג הבית הנקרא "חוג החברות של ניצה", מבוססת על גיוס טובי המרצים, כדי שירצו בהתנדבות בפני נשות החוג, אשר תורמות סכום שנתי לקרן החוג.

החוג מסייע לאנשים פרטיים, מוסדות ואירגונים אשר מופנים אליו על ידי מחלקת הרווחה בעיריית חיפה וויצו חיפה, בתחומים אשר בהם אירגונים אלו מבקשים עזרה.

למשל: שיפוץ מעונות, רכישת ציוד למעונות והתקנתו, תיקונים כן השתתפות בפעילויות תרבותיות חברתיות ואף מלגות לסטודנטים ותלמידים.

ניצה מייחלת שפעילות ברוכה זו המתאפשרת זה 29 שנה, תמשיך ותשגשג. היא מקווה שתוכל להתמיד בפעילות אינטנסבית עם ומול הגורמים המעורבים השונים. היא מקווה להמשיך עוד שנים רבות בפעילותה זו, אשר כוללת גם גיוס מרצים ומרצות בעלי שם בהתנדבות מלאה וגם רתימת נשים פעילות כחברות בחוג, ובעיקר להמשיך ולהתמקד בעזרה לזולת.