מה קרה לבתי הקולנוע של חיפה – פרק 3 – חוויית הקולנוע החיפאית

הערה: החומרים לכתבה זאת מבוססים מעט על ידע אישי והרבה מתוך מקורות נוספים שאני מוקיר להם תודה, מויקיפדיה ומוזיאון העיר חיפה, ועד לחומרים שכתבו ופרסמו רבים שלמדתי מהם, כמו דוד שליט, ענבר דרור לקס, בועז רפאלי, שרון רז, פיני שפטר, עדי פיירברגר, שירלי חובב ואחרים, שבעוונותיי ייתכן ששכחתי להזכיר.

חווית הקולנוע החיפאית

הקולנוע כארמון

בשנות העשרים והשלושים, נבנו בכל העולם המערבי בתי קולנוע מפוארים שהכילו אלפי מקומות ישיבה. בתי הקולנוע היו למקדשים חילוניים מודרניים – ארמונות של קולנוע.

גם בארץ, ובחיפה בפרט, שאפו חלק מבתי הקולנוע להיות כאלה, ושיקפו זאת גם בשמותיהם, שבהרבה  מקרים היו גדולים מהחיים, כמו "ארמון", "אורה", "הדר", "פאר", "חן, "הוד", וכו'

בתי הקולנוע בחיפה נבנו בידי טובי האדריכלים.
קולנוע "ארמון" תוכנן על ידי האדריכל שמואל רוזוב, שהיה "אדריכל הבית" של גרידינגר. קולנוע "אורה" תוכנן על ידי האדריכל אוסקר קאופמן בשיתוף עם אויגן שטלצר. השניים הקימו לפני כן מבני תרבות ובתי קולנוע באירופה, ובישראל תכננו גם את בניין תיאטרון "הבימה" בתל אביב.

האדריכל אריה לילינפלד (לין) תכנן את קולנוע "מאי" וכן את קולנוע "עצמון".

הפאר הזה השתקף גם בארכיטקטורה הפנימית של בתי הקולנוע המובילים, כפי שניתן לראות במעט התמונות שנותרו לנו.

חלק מבתי הקולנוע התקשטו גם באלמנטים עיצוביים ייחודיים:

הקירות החיצוניים של  קולנוע "פאר" הציגו עיטורים בסגנון אורינטלי,  שניתן עדיין לראותם, בעוד הקירות הפנימיים עוטרו בציורי ענק של האמן בעל השם הבלתי נשכח פרלי פלציג.

חזית קולנוע "רון" עוטרה ביצירת מוזאיקה ענקית של האמן עמנואל סלע

בתי הקולנוע "שביט" ו"אמפי" התהדרו ביצירות אמנות ממתכת של האמן מרדכי גומפל, המחלידות היום על קירותיהם החיצוניים.

רוב בתי הקולנוע היו גדולים ורחבי ידיים. קולנוע "ארמון" הכיל כ-1,800 (!) כיסאות – מספר בלתי נתפס במושגים של היום. רבים מהאולמות האחרים  הכילו 1,000 מקומות ויותר, ולרבים מהם היה גם יציע. האולמות הקטנים יותר הכילו כמה מאות מקומות, והאולם הקטן ביותר, "מאיון", שהיה צמוד לקולנוע "מאי", הכיל כ-180 כיסאות בלבד.

חוויית הצפייה

חתימה ייחודית

בתי הקולנוע המובילים אימצו לעצמם מעין "חתימה" שתבדל את חוויית הצפייה בהם מן המתחרים.

• קולנוע "ארמון" התהדר בגג נפתח, בקירות בצבע כסף, בחלונות צד גבוהים שננעלו על ידי הסדרנים לפני תחילת ההקרנה באמצעות מוט ארוך, ובמסך קפלים לבן שהתרומם כדי לחשוף את מסך ההקרנה שמאחוריו. קולנוע "ארמון" גם הציע תאים יוקרתיים להשכרה ביציע. 
• "רון" ו"תמר" אימצו מסך דומה לזה של ארמון, וב"עצמון", מסך הקפלים היה דווקא ירוק.
• בקולנוע "אורה" הוכרזה תחילת ההקרנה באמצעות גונג, שעם צליליו הדועכים, דעך גם האור בנברשת הענקית שהשתלשלה מן התקרה, ומסך קטיפה בצבע ארגמן נפתח באיטיות לצדדים.

• לקולנוע "אמפי" היו אמנם כסאות עץ פשוטים, אך הוא התהדר במרחקים גדולים בין השורות, שהעניקו מיקום מרווח לרגלי הצופים, ומבנה האמפיתיאטרון שלו מנע הסתרה של המסך מצופים נמוכי קומה (כילדים, חלק מאי הודאות של חווית ההליכה לקולנוע, היה החשש שמישהו גבוה יתיישב בכיסא שלפניך, ויכריח אותך להתפתל בכיסא לכל אורך ההקרנה, כדי לנסות ולראות מה קורה על המסך).
• בקולנוע "אוריון", שהקרין בעיקר סרטי פעולה ("טרזן", "מצ'יסטה", "קינג קונג נגד גודזילה" ודומיהם, ועם חלוף השנים והתהילה, גם סרטי פעולה מסוג אחר), היה הקהל משוחרר יותר, ושררה שם אווירה חופשית ואנרכיסטית משהו. רצפת הקולנוע היתה משופעת למדי, והצליל שהיה מזוהה יותר מכל עם חווית הצפייה שם היה צליל של בקבוק שתייה ריק מזכוכית, כאשר הוא מתגלגל במעבר, ממעלה אחת השורות האחרונות ועד לקדמת הקולנוע.
• קולנוע "דומינו" קישט את קירותיו בציורים של אבני דומינו גדולות. הקולנוע, שבתחילת דרכו התמחה בסרטי פעולה וקומדיות ובהצגות מוקדמות (מ10:00 בבוקר), החליט בשלב מסוים לשנות תדמית, לקרוא לעצמו "קרן אור", ולמתג את עצמו כקולנוע של סרטי איכות.
• קולנוע "עצמון" הציג רצפה משופעת בכיוון הפוך ומסך גבוה. מה עמד מאחורי הבחירה המוזרה הזאת נגלה בהמשך.
• בתי הקולנוע המודרנים "תמר" (1959), ורון (1963)  הביאו איתם גם שכלולים טכנולוגיים, ובעיקר את שיטת ההקרנה Todd-AO  –  פורמט שבא לספק מסך רחב ברזולוציה גבוהה בתמונה שצולמה במצלמה יחידה, והתחרה בשיטת ה-Cinerama, שהשתמשה במערך מסובך של שלוש רצועות סרטים נפרדות שצולמו בו זמנית.

• הקולנוע הקייצי הפתוח "גן ים" שנפתח בשנות החמישים בבת גלים, סיפק חוויית צפייה מיוחדת לילדי השכונה, שנהגו לעמוד על גבי המעקה בחדר המדרגות בבית הסמוך, כדי לצפות בסרטים ללא תשלום, או לחילופין, היו קופצים מעל החומה שהקיפה את הקולנוע, מתחת לאפם של השומרים. כתוביות התרגום ב"גן ים" היו מוקרנות לצד הסרט. הן הוקרנו על ידי מפעיל נפרד שהריץ אותן באופן ידני, ונטה להריץ אותם מהר מדי, עד שצעקות הקהל המתוסכל היו מחזירות אותו לתלם.

ההיררכיה

בתי הקולנוע הוגדרו גם לפי סוגי הסרטים שהקרינו.

בתי הקולנוע ה"נחשבים" יותר התקשרו עם המפיצים הגדולים והקרינו בהקרנות בכורה חיפאיות את הסרטים החדשים\איכותיים\פופולריים ביותר. על המעמד הזה של בתי הקולנוע נמנו "ארמון", "אורה", "עצמון" "פאר", ובהמשך הצטרפו אליהם "שביט", "רון" ו"תמר".

בתי הקולנוע אחרים הקרינו בהקרנות בכורה בד"כ סרטים עם פרופיל נמוך יותר, ומדי פעם הביאו את הסרטים ה"גדולים" בהקרנות המשך, או בהקרנות חוזרות שנים מאוחר יותר.

בתי הקולנוע הקטנים בהדר – "אוריון", "גלאור" "דומינו" "חן" ו"מירון", הקרינו בעיקר סרטי פעולה, מערבונים מדרג ב' וכו', ובסוף דרכם גם סרטי סקס. לא בכדי זכתה הקבוצה הזאת בשפת הרחוב החיפאי לכינוי אגד"ח, שם, שמעבר לראשי התיבות של שמות בתי הקולנוע הללו, היה בגדר אמירה על סוג הסרטים שהוקרנו שם.

כיוון שלא יכלו להתמודד עם ה"נחשבים" על תכנים, הפיתרון שמצאו בתי הקולנוע הללו היה מכירת חווית צפייה מסוג אחר – הצגות יומיות בכל שעתיים משעה 10:00 ועד 16:00 (בנוסף להצגות הערב בשעות 19:00 ו 21:00), כאשר אפשר היה, בכרטיס אחד, לראות שני סרטים ואף יותר ברצף.

חוויית הביקור בקולנוע

הביקור בקולנוע התחיל, בדרך כלל, בסיבוב בלובי (בבתי הקולנוע הגדולים היה לובי מפואר במיוחד), ובצפייה בתמונות מתוך הסרטים הבאים שעתידים להיות מוקרנים בקולנוע, שהיו מוצגות בתיבות זכוכית.

אחרי שנשמעו שלושה צלצולים, התכנס הקהל באולם, האורות כבו והמסך עלה.

הטקס נפתח, בדרך כלל, בצפייה ב"יומן כרמל הרצליה" או "יומן גבע" – מגזין מצולם שהביא חדשות מן הארץ ומן העולם.

הקהל נחשף בשמחה גם לפרסומות שונות, ולמוצלחות שבהן אפילו הצטרף לפעמים בשירה ובמחיאות כפיים. הפרסומת הפופולרית ביותר הייתה לסבון נקה 7, שהייתה ללהיט גדול ששרד עד ימינו.

נזכיר כאן את מילותיה מעוררות ההשראה של אחת הגירסאות לפזמון הפרסומת (הקוראים מוזמנים לשיר אותו בבית):
הוא ורוד, הוא לבן הוא ירוק,
הוא לאיש, לאישה, לתינוק,
וריחו הוא כבושם הטבע,
אל-סבון מצוין – נקה 7!

בסיום הפרסומות, נפרד המפרסם בנימוס מן הקהל ("פרסום שפי מודה לכם על שימת הלב, תודה"), ואחר כך פונק הקהל בקטעים מן הסרטים הבאים (תחת הכותרת "בקרוב", או "בשבוע הבא").

כאשר הסתיים כל הטקס הזה, היה הקהל בשל לצפות בסרט עצמו.
בהפסקה ("גבירתי, היזהרי בקומך, פן תיתפס שמלתך בכיסא") ניתן היה לקנות ארטיק, קרטיב או ופל מן הרוכל שסבב באולם עם מגש גדול תלוי על צווארו. בתי הקולנוע הליברליים יותר אף אפשרו לצופים לצאת בהפסקה (עם פתק "בקרת יציאה" מן הסדרן), כדי ליהנות ממנה של פלאפל וממשקה "צוף" בקיוסק הסמוך.

להערים על הסדרנים

צופים מתוחכמים וצעירים במיוחד היו משתדלים להימנע מהחזרת כרטיס הבקרה לסדרן, ולזכות בכך בעוד חצי הקרנה ביום אחר, אך רק לעתים נדירות הצליחו אלה להערים על הסדרנים הקפדנים.

בתי הקולנוע והקהילה

בתי הקולנוע היו מרכז של "תרבות המונים". מעבר להקרנת סרטים, הם היוו מוקד להתקהלות עירונית, לפעילות ציבורית, לאסיפות עם, למופעים גדולים (כמו קליף ריצ'ארד שהופיע בקולנוע תמר), וגם להצגות אופרה ותיאטרון. באמצעות יומני החדשות, הם אף סיפקו לצופים שלפני עידן הטלוויזיה מידע חדשותי.

בסוף כל שבוע, היה מתפרסם על לוחות המודעות בעיר לוח הסרטים שיוקרנו בכל בתי הקולנוע בשבוע הבא. הטבלה הגדולה בצבעי אדום וכחול, הייתה מעוררת עניין רב, וילדים ומבוגרים היו מתכנסים מול לוחות המודעות ומתכננים לפי המידע שבטבלה, באיזה סרט ובאיזה אולם קולנוע יבקרו בשבוע הבא.

חותם אדריכלי וסיגנוני על המרחב העירוני

כפי שראינו, בתי הקולנוע הטביעו גם חותם אדריכלי וסיגנוני על המרחב העירוני. חלקם נשאו סממנים של סגנון האר-דקו ואחרים עוצבו בסגנון בינלאומי או מודרני מאוחר. החזיתות הראשיות עוצבו בדרך כלל בקפידה, ותרמו את חלקן למרחב העירוני.

גם מעבר לתרומתם האדריכלית ולהיותם מקור לצריכת תרבות בהישג יד לכול,  מילאו  בתי  הקולנוע  תפקיד חשוב במרכז העיר. הם שימשו גם כציוני דרך אייקוניים, וכנקודות מפגש טבעיות לחיבור בין אנשים. (כך, למשל, יכולתי לקבוע מפגש לדייט ראשון עם נערה שפגשתי באקראי בטיול השנתי, ליד דוכן מפעל הפייס שליד קולנוע 'אורה').  

מוקדי בילוי סביב בתי הקולנוע והשפעתם על הדר הכרמל

סביב בתי הקולנוע הגדולים, בעיקר בהדר, התפתחו מוקדי בילוי עם דוכני פלאפל, מסעדות ובתי קפה. שניים מן המוסדות הללו ששרדו עד ימינו, זמן רב אחרי שנעלמו בתי הקולנוע, הם "פלאפל ארמון" ו "פלאפל אוריון" יבדל"א.

צעירים נהגו לשבת על "ברזלים" בשולי מדרכות במרכז הדר הכרמל, ואוטובוסים ומוניות הובילו נוסעים אל מקומות הבילוי הללו. הפעילות הלילית של בתי הקולנוע עודדה עסקים לפתוח את שעריהם עד השעות המאוחרות, מה שגרם לרחובות להיות הומי אדם גם בלילות, ובמידה רבה גם בטוחים יותר.

התוצאה הייתה שהדר, מרכז העיר, הייתה מקום חי ותוסס רוב שעות היממה.

בקשה מקוראיי

בהמשך, נרצה לסקור את כל בתי הקולנוע שפעלו בחיפה עד שנות ה-70. סרקנו בארכיונים וברשתות אך עדיין חסרים לנו חומרים.

בתי הקולנוע שהתיעוד (תמונות מתקופת הזוהר וחומר כתוב) שקיים עליהם הוא זניח עד לא קיים:
"אורלי", "גלאור", "דומינו", "זיו", "חיפה", "חן", "מאיון", "מירון", "מקסים", "נוף", "רון", "שביט", "תכלת", "תמר".

בקשותינו מכם, הקוראים:

1) אם מישהו מכם מחזיק בחומרים (צילומים מאלבום אישי או סתם סיפורים) על בתי הקולנוע הללו (וגם על אחרים), או שאתם מכירים מישהו כזה (משפחות של הבעלים או של צלמים, למשל) – אנא יידעו אותנו. כדי שנוכל להשתמש בתמונה, עלינו לקבל את רשותו של מי שמחזיק בזכויות עליה. התמונות שאנחנו מעונינים שתשלחו לנו, הן כאלה שהן שלכם, או שהן נחלת הכלל, או שידוע לכם מי מחזיק בזכויות עליהן.

2) קולנוע "מאי" – יעקב דוידון, ממקימי הקולנוע, ואישיות מרתקת בפני עצמה, ראוי לכתבה נפרדת שתסקור את פעלו. אם מישהו מצאצאיו קורא שורות אלה, נשמח אם ייצור איתנו קשר בהקדם.

3) קולנוע "כרמל גנים" – אם מישהו ממשפחת אוביץ', שהקימה את הקולנוע, קורא שורות אלה, נשמח אם ייצור איתנו קשר בהקדם.

כתבו לנו בתגובות למטה, או במייל haipo.info@4digitalhaifa
מדובר בשירות חשוב לעיר ולקהילה. הזמן עובר, וייתכן שלא תהיינה עוד הזדמנויות כאלה.

בשבוע הבא: דעיכתם של בתי הקולנוע השכונתיים