מה בוער? יומנו של תל אביבי בחיפה ○ "טוב לנו ככה" • חיים קפון

• מוקדש לחברי האהוב, שלום זמירין ז"ל, מעמודי התווך של העיתונות המקומית בחיפה. מאז לכתו, תשעה קבין של חכמה ושנינות נלקחו מהעולם.

על תחבורה, התניידות וחיים אורבניים

זו קריאה נרגשת לקוראים השולחים לי פניות ובקשות ודרישות וברכות וביקורות – עלו והצליחו והמשיכו במלאכה ברוכה זו, בזכותה אני מוצא רעיונות ומרחיב את מנעד הנושאים לטור שלי.

קחו למשל ולדוגמה את פנייתו של גמלאי נמרץ בשם יהושע, המתגורר ברחוב שער הגיא, פינת רחוב מבצע יונתן: "הרחוב שבו אני מתגורר הוא חד סטרי, למרות שחלקו רחב מספיק וראוי שיהיה דו סטרי. על מנת להגיע לרחוב מבצע יונתן המרוחק עשרים מטר מביתי, אני צריך לנסוע יותר משני קילומטר: לטפס במעלה שער הגיא, להמשיך ביותם, לפנות ימינה בשמשון ולנסוע עד הכיכר, שם לפנות שוב ימינה למבצע יונתן, וכעבור עוד כחצי קילומטר, אני מגיע למרחק 20 מטר מהמקום ממנו יצאתי".

כולי תקווה שהאנשים האחראים על רימזור ותימרור רחובות העיר יקראו את דבריו של יהושע ואולי אף יעשו משהו בנידון. אם כי אני משער שהסיכוי לפתור את בעיית ההתחממות הגלובלית גבוה יותר…

ממש מעבר לפינה – על המפה

יסלחו לי קוראי היקרים על שטרם הצלחתי להשתחרר מהצורך להשוות את חיפה לתל אביב, יש לשער שככל שיחלוף הזמן, צורך זה ילך וידעך, בינתיים אני מתרתח בכל פעם מחדש כשאני צריך לצאת מהבית לאיזה סידור, פשוט ככל שיהיה. על מה בדיוק הוא מלין עכשיו, אתם שואלים? על העובדה שאני, כמו מרבית תושבי העיר, או לפחות חלק ניכר מתוכם, נאלץ להסתמך על רכבי הפרטי ואין לי כל אפשרות סבירה למצוא את מבוקשי במרחק הליכה, רכיבה, או נסיעה קצרה בתחבורה ציבורית. כל מה שנראה על המפה ממש מעבר לפינה, מצריך במציאות נסיעה של כמה קילומטרים ובזבוז משווע של זמן וכסף. כפועל יוצא, מעטים הם הולכי הרגל בעיר, וברחובות רבים אינם קיימים כלל. אחד היתרונות של חיי עיר, ואולי היתרון המרכזי, הוא היכולת למצוא את כל מה שאתה נזקק לו במרחק הליכה, או לכל היותר במרחק נסיעה קצרה בתחבורה ציבורית.

"מתוק ממנה אין"

בתל אביב, ברדיוס של רבע קילומטר היו לרשותי שלושה סופרמרקטים, סופר פארם אחד, גוד פארם אחד, טמבוריה אחת, שתי חנויות לחם, ופיצוצייה. אה, כן, הייתה גם מכבסה. (עד רגע זה לא ברור לי מי נזקק למכבסה בימינו) בחיפה, למרבה הצער כל זה אינו קיים והתחושה הנהדרת והמופלאה הזו, לטעמי לפחות, של חיים אורבניים, כמעט ואינה קיימת. יש שיגידו, טוב לנו ככה. ולאלו אשיב בפתגם סיני עתיק: שכנה לה התולעת בחזרת וחשבה שמתוק ממנה אין.

חיפה לא מאמינה באנונימיות

בהמשך ישיר לטרוניות בקטע הקודם, אוסיף עוד אחת: אנונימיות, אחת המעלות של חיים בעיר גדולה – קיימת בחיפה במשורה. בתל אביב יכול האדם להתהלך בתוך זרם אנשים, לחוש כחלק מההמון, ועדיין להיות אנונימי לחלוטין גם אם יחבוש תרבוש ורוד או ילבש גטקס סגולים, לאיש זה לא יהיה איכפת.

בחיפה לעומת זאת, מסתבר שהמצב שונה במקצת. לא הייתי טורח להפנות את תשומת ליבכם לעובדה, אלמלא היה באמתחתי הווירטואלית סיפור משעשע שארע זה עתה ואדי השערורייה טרם התפוגגו. מעשה שהיה כך היה: אחד מידידיי המועטים מתגורר בשכונה מכובדת בבניין מדורג. החיפאים מכירים את הבתים האלו: מדרגות תלולות מתחת לכיפת השמיים ובכל קומה שתי דירות, האחת מימין והשנייה משמאל וכל התיאור הארכני הזה בא על מנת שיובן שאין כל אפשרות לעלות או לרדת במדרגות מבלי שעיני השכנים תשזפנה את העולה / היורד והמידע החיוני ייאגר בראש המתבונן, כשהוא ממתין לרגע המתאים להישלף החוצה. (האמת היא שמרבית המקרים זו מתבוננת, אבל היום אסור לומר זאת בקול רם פן מייד תואשם במיזוגיניות או בתואר גנאי אחר. כשעזר וייצמן היה צובט בישבני בחורות וקורא לכולן מיידלע, מעטים חשבו שיש פסול בהתנהגות זו. גם המיידלע הנצבטת לא הייתה נפגעת או נעלבת. היום כמובן היו מוקיעים אותו בראש חוצות).

מבקרת מתמידה

ונשוב לענייננו: רעייתו של אותו ידיד נאלצה מסיבותיה היא לנסוע לבדה לרומא. למחרת באה "ידידה" של אותו ידיד לבקרו. וגם בערב שאחרי, ובזה שאחריו וכך היה ערב ערב, במשך שבוע שלם. כמובן שהשכנה החטטנית ממול ראתה את המבקרת המתמידה, וכשפגשה את ידידי שאלה לזהותה של אותה עלמת חן. "אה, זו גיסתי, אחות של אשתי", ענה מבלי לחשוב. על מנת שנמנע מתיאורים צבעוניים יתר על המידה, אספר, שכאשר האישה החוקית חזרה פגשה אותה השכנה (איך לא?) ואמרה לה "איזו אחות מסורה יש לך, באה כל ערב לבקר את בעלך". החוקית החווירה כיוון שמעולם לא היתה לה אחות. את המשך האירועים אותיר לדמיונו של הקורא.

ציפורים בראש

ושוב אני נאלץ להגיע להשוואה בין תל אביב לבין חיפה, אבל בפעם הזו ידה של חיפה על העליונה: מחלון ביתי הקט, הצופה על ואדי ירוק ועצים גבוהים משני צדדיו, אני רואה את החזירה השכונתית על ארבעת גוריה ואת השכנה המאכילה אותם בסתר, את שלל סוגי ומיני הציפורים המרחיבות את דעתו של המתבונן: שלדג העומד לו בנקודת תצפית גבוהה ואורב ללטאות, תחליף לדגים שאינם מצויים בשפע רב בכרמל, זוג עורבנים צבעוניים להפליא, שחרורים המנקרים בקרקע, צופיות בעלות ברק מתכתי, פשוש זעיר או שניים, להקה קטנה של מיינות רעשניות, ואת העורבים שאינם חביבים עלי, לא אזכיר כלל. בחיפה אין אנונימיות. אין הולכי רגל. אין תימרור הגיוני. אין תחושה אורבנית. אבל היי, תראו כמה ציפורים…

ציון לשבח

אחת מהקוראות הנאמנות של הטור שלי, הגברת נ.ס, ביקשה שאציין לשבח את דוקטור חאג' אחמד עיסאם, אורתופד בקופת חולים לאומית בחיפה: "דר' עיסאם הוא רופא מוכשר, נעים הליכות, מאיר פנים וחביב להפליא. היחס שלו ניטרל את החששות שלי". עבדכם הנאמן מוסיף ואומר, כן ירבו וממתין להמלצה על רופא מומחה שידע לטפל ברפיפות עצביי, שמן הסתם בוא תבוא, למרות כל אותן ציפורים בוואדי.

הערה לסיום:

אני לא יוצר את המציאות, אני רק מפרש אותה לפי הבנתי.