מרשה פרידמן, חלוצת הפמיניסטיות בישראל, שפעלה רבות בחיפה, הלכה השבוע לעולמה

כל אישה, שחיה חיים עצמאיים וחופשיים, חייבת תודה לשורה של נשים אמיצות, שנלחמו על זכויותינו וספגו קיתונות של לעג ובוז. אחת הנשים האלה, היא ללא צל ספק, מרשה פרידמן ז"ל, שהלכה השבוע לעולמה.

ח"כ פרידמן ז"ל הייתה פמיניסטית בשנות ה-70, הקימה בחיפה את המעון הראשון לנשים מוכות והייתה הלסבית המוצהרת הראשונה בכנסת.

פרידמן הייתה מחלוצות הפמיניזם בארץ, ועמלה רבות להעלות את הנושא לראש סדר העדיפויות, בימים שאיש עוד לא הכיר את את התחום. היא הקימה בחיפה את המעון הראשון לנשים מוכות. היא הייתה חברת כנסת ולסבית מוצהרת, בתקופה שלא היה מקובל לצאת מהארון.

מהארגון הפמיניסטי החיפאי "אישה לאישה" הביעו את אבלן על מותה של חברת הכנסת לשעבר מרשה פרידמן, מי שהיתה בין מקימות ויוזמות הפעילות הפמיניסטית בארץ בשנות ה-70 ואחת הנשים הראשונות שהובילו את המאבק נגד אלימות כלפי נשים וחוללו את המהפכה, שעדיין לא נגמרה, בחיי נשים וגברים בארץ.

"מרשה בחרה לצאת אל הציבור כאישה לסבית ראשונה שהיתה חברת כנסת ופעילת ציבור.
היא ידעה בחייה למצוא ולהוביל סולידריות עם נשים פלסטיניות ועם המאבק נגד הכיבוש. באשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה, אנחנו ממשיכות את דרכה של מרשה פרידמן וחברותיה ודרך חייה מראה לנו ששינוי אפשרי והוא בוא יבוא". 

פרידמן נולדה בניוארק שבניו ג'רזי ב-1938. היא עלתה לישראל ב-1969 והחלה ללמוד באוניברסיטת חיפה.

היא כיהנה כחברת כנסת מטעם סיעת רצ (כיום מרצ) בכנסת השמינית והייתה ממייסדות התנועה הפמיניסטית בישראל. בשנת 1972 ייסדה את התנועה לשחרור האישה ועמדה בראשה בשנותיה הראשונות.

פרידמן היא חברת הכנסת הלסבית המוצהרת הראשונה, על אף שכשהייתה בכנסת עדיין לא הזדהתה כלסבית. היא קידמה רבות את תחום האלימות במשפחה, שלא זכה בתקופתה לחשיפה גדולה, כמו שהוא זוכה לה עכשיו. היא נפטרה בניו ג'רזי ביום שלישי (21/09/21).

יש לציין שאת מאבקה החלה פרידמן עוד בשנות ה-70 של המאה הקודמת, ומאז בהחלט עברנן דרך כחברה, הרבה בזכות פעילותה. אך קשה לומר שהושג שוויון בין גברים לנשים, עבודה רבה עוד לפנינו, לאור הפערים הגדולים שעוד נותרו.

אלימות במשפחה עדיין רווחת ביננו כשבכל שנה מספר גדול מאוד של נשים נרצחות ע"י בן זוגן, שלא לדבר על מספר הנשים הסובלות מאלימות פיזית, מילולית וכלכלית, במשפחה, במקום העבודה ובמרחב הציבורי כולו. במגזר הערבי ממשיכה הפגיעה בנשים על רקע חילול כבוד המשפחה, לכאורה, להט"בים עדיין סובלים מאלימות כלפיהם ומדווחים על תחושת חוסר מוגנות לעתים תכופות במרחב הציבורי ומאי שוויון בזכויותיהם.

גם מבחינת השלום בין העמים, שהיה אחד הנושאים שפרידמן ניסתה לקדם, יש לנו עוד דרך ארוכה. פרידמן החלה את פעילותה הציבורית לפני כ-50 שנה וחוללה שינוי אמיתי, באומץ רב ובצורה בלתי מתפשרת, אך כאמור, דרך ארוכה עוד לפנינו.