מתים בחיפה | דעה | גילה לבני זמיר

| האח הגדול יודע עלינו הכל וזה לא תמיד לרעה

בשנת 1983, כשהייתי סטודנטית, עבדתי כסוקרת במפקד האוכלוסין. תחום הסיקור שלי היה רחוב יד לבנים ומורדותיו עד שכונת חליסה בחיפה – כ-400 בתי אב. מהר מאוד ידעתי לדקלם מי גר ובאיזו כתובת. נכנסתי לבתים מכל הסוגים ופגשתי מגוון אנשים. חלקם היו לי מוזרים ולא תקשורתיים. כסוקרת, חובתי הייתה לעדכן את פרטי התושבים במרשם האוכלוסין.

אני בטוחה שבמפקדים שנעשו מאז שנת 1983 נעשה מיפוי מתוחכם ומדוייק בהרבה מזה שבו לקחתי חלק בשנת 83'. אין לי ספק שאף אזרח ישראל לא נעלם מתחת לרדאר.

שנה לאחר מכן עבדתי בחלוקת דואר ברחובות פרויד סמולנסקין וויתקין – קצה אחר לחלוטין של העיר מכל היבט. גם שם, תוך זמן קצר, הכרתי את השמות בכל הכתובות. בשני המקומות התוודעתי לתופעת הבודדים המסתגרים: אנשים החיים מאחורי דלת נעולה, חלונות מוגפים. לא מדברים עם זרים ולא יוצאים החוצה.

| המתים בבדידות בחיפה נמצאים עוד בחייהם בקבוצת סיכון ידועה וברורה

השבוע התגלתה בחיפה הגופה ה-17 (מתחילת שנת 2021) של קשיש במקום מחייתו שהעיד על עזובה נפשית ואישית.

היה זה הסיפור "הקבוע" בחיפה: לאחר תלונות השכנים על צחנה קשה נמצאת גופת אדם, במצב של אובדן צלם אנוש. 17 גופות מחודש ינואר ולא נראה כלל שכאן זה ייפסק. התופעה לא מוכרת מהעבר, לבטח לא בהיקפים כאלו…

לתופעה הזו ישנם מספר מאפיינים טיפוסיים:
הראשון: ריכוז של קשישים מקבוצת העולים מחבר העמים, קשישים שהגיעו לכאן לבדם או שילדיהם עברו למדינה אחרת והם נותרו להזדקן במקום.
השני: אנשים קשי יום או אנשים שהתערערו רגשית, בעקבות טראומות חיים שונות.
השלישי: אנשים שהגיעו לחיפה בגלל מחירי דיור נמוכים וחיים בניתוק מהחברה, אוגרים חפצים וזבל, מנותקים מחברת אנשים ומזניחים את סביבת החיים שלהם ואת עצמם.

כל זה קורה, על פי רוב, ברדיוס גאוגרפי די מצומצם, מוגדר ומאופיין.

| האנשים השקופים שאף מפלגה או פוליטיקאי לא רואה אותם

אחד מהסיפורים הטראגיים הללו הוא איציק ז״ל, שהתגורר בגפו בשוק תלפיות. הוא נהג להאכיל את חתולי הרחוב שהיו יקרים לליבו והסתובב באזור המחייה שלו כמו עוד דמויות החיות כמוהו. אנשים שאין אנו יכולים לשער איך נראים חייהם בביתם – "בית" הרחוק מאוד מלהיראות בית. חלקם, כמו איציק, לא משתמשים בחשמל. חלקם אוגרים מים בבקבוקי פלסטיק וחיים באפילה או לאור נרות. חלק מהבתים מלאי זבל וערימות חפצים שאגרו ואינם ראויים למגורים של שום נפש חיה.

על איציק העידה שכנתו סמדר: ״הוא היה אדם שניתן היה לשוחח איתו ואפילו כיף. היה מעודכן באקטואליה. בצבא הוא היה חובש קרבי, הכיר את אריק שרון ואת המפקדים של המלחמות ההן.״.

בתחקיר שערכה קרנית, תושבת המקום, לאחר מותו, הסתבר כי איציק היה מוכה הלם קרב ממלחמת ששת הימים. היא הצליחה לטוות ולבנות את סיפור חייו בהצלבת נתונים מדוקדקת שהובילה לסיפור מפתיע ועצוב . תודות לתחקיר, אותרה גם אחותו וכמה ממכריו שליוו אותו בדרכו האחרונה.

| למות כמו כלב? יש כלבים שמקבלים הרבה יותר אהבה ויחס בחייהם ובמותם!

הסכנה הקיומית של מי שחיים בתנאים כאלו היא תרחיש שניתן לצפות אותו מראש והוא כולל את התהליך בו האדם מאבד את היכולת והרצון לחיות ומגיע לגסיסה ומוות.

זה יותר פשוט ממה שניתן לתאר: מי שמגדלים חיות, מכירים בוודאי את הרגע בו החיית מחמד מבינה בחושיה שכוחה תש והיא עומדת למות. היא מתבודדת ונכנעת לכוחות הגדולים ממנה, כוחות המכריעים אותה אט אט, מפילים אותה לאדישות וקהות חושים, דמדומי הכרה ושקיעה אפאטית כשהיא שוכבת על מרבצה עד שהיא נופחת את נשמתה. זוהי דרכו של הטבע. כשהלכו הכלבים האהובים שלי לעולמם, דאגתי להם עד מותם כמו שדאגתי להם בחייהם. אפילו התרנגולות שלי זכו לאכפתיות ורגש. בטח יותר ממה שזכו מי שנתגלו במצבים אלו במקומות שאי אפשר לקרוא להם בית.

| קשיש, איך אתה מרגיש? קליש – אנו בעסק ביש

בינתיים האצבע המאשימה של ראש עיריית חיפה וגם של מחזיק תיק הרווחה מופנית לתושבים ולשכנים: מדוע הם לא רואים ומדווחים? מדוע הם לא דואגים לשכנים שלפתע נעלמו מהעין?

פוסטר הנושא את הסלוגן הקריאטיבי הלא רגיש: ״קשיש איך אתה מרגיש?״ עלה בפוסט של ראש העירייה כהוכחה לעשייתה. הודעות דוברות המספרות על עיריית חיפה הפועלת במרץ ובנחישות למיגור התופעה באמצעות מערך רווחה ומתנדבים בשם חמ״ל חברתי, שוגרו לתקשורת. מייד לאחר שיצאו הודעות יחסי הציבור הללו ברשתות המפעיליה עיריית חיפה, נמצאו עוד 4 גופות בסמיכות מבהילה.

אני אחת מתוך הפעילות והפעילים בחמ״ל החברתי. קבוצת אנשים המחוברת לרווחה בשכונת הדר הכרמל, קבוצה אשר מתנדביה נענים לבקשות להעביר מוצרים, לקנות תרופות, לסדר מדפים ולהיחלץ לפתרונות נקודתיים בזמנם הפנוי וביכולתם הלא מובנת מאליה. זה נפלא כחלק מקהילתיות, אבל על זה לא בונים פתרונות למיגור הבדידות וחוסר האונים בעיר גדולה ומורכבת כמו חיפה.

| חברה אנושית עתירת טכנולוגיה ותחכום

בעיר של אקדמיה וסטרטאפים, אפשר למצוא שיתופי פעולה לטובת הקהילה – אם רוצים ויוזמים
בחברה האנושית עתירת הטכנולוגיה והתחכום המאתרת אנשים בקלות למטרות שונות – זה לא אמור לקרות. השמות והכתובות של תושבי העיר נמצאים בוודאות בכל מיני פלטפורמות שאותן ניתן להצליב ולבדוק. אפשר לגייס לטובת מיגור התופעה את החשיבה היצירתית של אינספור מובילי חדשנות טכנולוגית ופורצי גבולות חשיבה הפועלים בחיפה, בטוח שניתן ליצור פלטפורמת מעקב שלא תטריד את מי שבוחרים לחיות בבדידות, אבל עוזרת לפעול למענם בעת הצורך.

ניהול קהילתי, מקצועי ואכפתי יכול לייצר אינספור אפשרויות של מפגשים יומיומיים אגביים, בהם ניתן לראות מי חסר ומה שלום השכן המתבודד. אולי אפילו ליצור אינטראקציה בלי להיכנס לפרטיותו של מי שבוחר לחיות לבדו.

כשנמצאים עם האצבע על הדופק, בוודאי מזהים סימני אזעקה ברורים. אחד מהסימנים האלה זה אגרנות. דיווחים על כך מגיעים כיום מהשכנים. הרשות מתחמקת מלטפל בפינוי ערימות הזבל ומגדירה זאת "רשות הפרט", אך בלחץ מערכת חי פה (ראו כתבות בהמשך), במקרים רבים, הסימפטומים של הפסולת מטופלים על ידי הפיקוח העירוני. ההפרעה הנפשית נשארת.

האם הרשות מבינה שיש כאן אות אזהרה למשהו בעייתי הרבה יותר? מה היא עושה בנידון?

| במקום חיים בחיפה הפכנו למתים בחיפה

באנגליה זיהו כבר לפני שנים את הבדידות כמגיפה חברתית ממארת ומינו שרה לענייני בדידות. גם בחיפה צריך להקים רשות מסודרת עם מנגנון עובדים מקצועי ותקציב ראוי, ליצור תכנית עבודה, להוציא קולות קוראים למתן פתרונות אמיתיים למיפוי פוטנציאל הבדידות, ביקורי בית או יצירת קשר בדרכים מתאימות, מעקב יומי בהתעניינות בשלום הבודד או הבודדה, התערבות לשיפור איכות חיים של מי שחיים ללא מים, חשמל, תזונה ראויה ובתוך הרי אשפה ואגרנות.

את כל זה יכולה הייתה לעשות עיריית חיפה והעומדת בראשה, אילו רק הייתה שמה זאת בראש סדר העדיפויות שלה, פועלת ברגישות וראייה קהילתית נכונה.