ש', חיפאית בת 24, הצעירה מבין שלושה אחים שהתייתמו מהוריהם, נאלצת לדאוג ולטפל באחותה הגדולה בת ה-32 המתמודדת עם מצב המוגדר כתחלואה כפולה: מחלת נפש והתמכרות לסמים ולאלכוהול. ללא תמיכת הורים, ש' הצעירה מתמודדת לבדה עם הקושי האדיר הזה, בעוד האחות עצמה, כמו רבים הנמצאים במצב כזה, מתנגדת לטיפול.
"זה לא שאחותי נפלה בין הכיסאות", אומרת ש', "היא נפלה עמוק עמוק מתחת. אחותי חולה בתחלואה כפולה ובארץ אין מספיק הכרה בנושא. כל השנים, מכל הגורמים שפנינו אליהם, מכל הרשויות, קיבלנו תשובה שלילית. אני חושבת שבהמון מקרים שהיו יכולים לעזור בהם, זכו בהתעלמות", היא אומרת בצער, "אחותי היא אדם שקוף".
"סרבני טיפול"
הסיפור של האחות החולה הוא רק דוגמה אחת מתוך מספר רב של חולים בישראל, הסובלים ממחלות ומהפרעות נפשיות ומסרבים בתוקף לקבל טיפול רפואי או סיוע כלשהו. הסירוב שלהם לקבלת טיפול עשוי לנבוע מסיבות שונות: לעיתים הם שקועים בהכחשת מצבם, במקרים אחרים אינם מודעים כלל למחלתם, ובפעמים רבות אחרות, החשש שלהם מהסטיגמה שעדיין קיימת סביב מחלות נפש, או מאשפוז במוסד פסיכיאטרי, הם שיכריעו את הכף. כך או כך, יש לציין שתופעת הסרבנות לטיפול פסיכיאטרי היא תופעה מוכרת מאוד בתחום בריאות הנפש, ואף מוגדרת לא פעם כחלק מהמחלה עצמה.
מבחינה אתית – משפטית ורפואית, החולים ובני משפחתם כלואים במעין תחום אפור, בין השמירה על כבוד האדם ועל זכותו לבחירה עצמאית על גופו ונפשו, לבין החובה הברורה לדאוג לו לטיפול לו הוא זקוק. מאחר שבישראל נדרשת הסכמה ונכונות מצד המטופל עצמו (פרט למצבים קיצוניים, בהם החולה מהווה סכנה מידית לסביבה או לעצמו), ברגע שהחולה מסרב, הוא מתויג ע"י המערכת כ- “סרבן טיפול”, ואז, למעשה, הוא נשאר ללא כל טיפול.
"מנסים שהמדינה תיקח אחריות"
ההתמודדות של האחות הצעירה ש', המנסה להשיג טיפול עבור אחותה האהובה, איננה פשוטה כלל, בלשון המעטה. כעת היא פועלת בניסיון להשיג אפוטרופוס מטעם המדינה עבור אחותה. "לא ניתנה פה מספיק עזרה, ובעצם נשארנו בלי אפשרויות. אנחנו מנסים להשיג לה אפוטרופוס מטעם המדינה, כדי שהמדינה תיקח אחריות עליה ותטפל בה", מספרת ש', "ארבעה חודשים שאני מנסה להשיג את המסמך לאפוטרופוס של המדינה, ורק עכשיו, פתאום, אחרי שעירבתי את התקשורת (ש' בייאושה, פנתה לערוצי תקשורת שונים), נראה שדברים מתחילים לזוז קצת, בתקווה".
"בגלל שאחותי חולה במחלה נפשית, מי שאמור לטפל בה זה משרד הבריאות, ברגע שבן אדם מוכר כלא בריא בנפשו, משרד הבריאות אמור לקחת אחריות עליו. אז איפה המדינה? איפה האחריות הזו? איפה הרשויות? רק בשבועיים האחרונים התחילו לנסות להגיע אתנו לפתרונות", אומרת ש' בתסכול.
"לא מפקירים פה יתום אחד, אלא שלושה יתומים"
חשוב לציין כי האחות הגדולה איננה החולה היחידה במשפחה, וכי לאחיות אח נוסף, גם הוא מתמודד עם מחלת הסכיזופרניה. אך האח, בניגוד לאחות החולה, מוכן לקבל טיפול, דבר שמקל כמובן, במידה מסוימת, את ההתמודדות.
ש', בת 24 בסה"כ, מוצאת את עצמה במצב בלתי אפשרי, עומדת לבדה מול הרשויות ונלחמת בשיניים כדי להשיג טיפול מתאים לאחותה. למרות שאינה סובלת ממחלת נפש בעצמה, היא נעזרת, עד כמה שניתן, בשירותי הרווחה. ברווחה מודעים, כאמור, למצב, אך בשל חוקי המדינה, הם מוגבלים מאוד בעזרה שהם יכולים לספק, כך שזו בקושי טיפה בים ובוודאי לא פתרון.
בעוד צעירים בני גילה של ש' עסוקים בתכנון עתידם, לומדים באוניברסיטה או במכללה, מטיילים בעולם ונהנים משנות העשרים שלהם, נאלצת ש' להקדיש את כל מרצה לטיפול באחיה החולים.
"המדינה לא זורקת יתום אחד, המדינה זורקת שלושה יתומים", אומרת ש' בכאב. כשיש אדם חולה במשפחה, בטח כזה שמסרב לטיפול, זה משפיע לא רק עליו, אלא גם על בני המשפחה שלו ועל האנשים שאוהבים אותו ודואגים לו. "לא מספיק שאנחנו מודאגים וכואבים את מצבה של אחותי, אנחנו גם נאלצים להילחם ברשויות ובחוקים שלא משאירים לנו שום פתח ותקווה שנקבל עזרה. נשארנו להתמודד לבד. פשוט לבד".
מקרים רבים כאלה בישראל
המקרה של ש', אחיה ואחותה הוא ממש לא מקרה בודד. בישראל ישנם אלפי אנשים המתמודדים עם מחלות נפש ורבים מהם מצויים באותו המצב ואינם מקבלים כל טיפול.
ייתכן כי מקבלי ההחלטות צריכים לעשות חשיבה מחודשת בגישתם לנושא. האם נכון, בכל מצב, לתת לאדם, שנפשו פגועה מלכתחילה, את האחריות הבלעדית לגבי הטיפול בעצמו? הרי קיימת סבירות גבוהה כי תפיסת המציאות של אותו האדם אינה תקינה לחלוטין (כל מקרה לגופו, כמובן), אז האם עלינו להסתמך עליה בלבד בקבלת החלטה כה גורלית, גם אם היא נוגעת לו עצמו? האם זוהי אכן הדרך הנכונה והמוסרית ביותר לכבד אותו כאדם ואת בני משפחתו שנותרים חסרי אונים? בכלל לא בטוח…
מצד אחד אנחנו מעצמת היי טק..ומצד שני מדינה מפגרת..שלא מטפלת היטב באנשים החלשים יותר בחברה. מפילים על בחורה בת 24 עול כזה ללא בושה. אין תקציבים ואין מודעות…..היחס לפגועי נפש מעיד על מהות היחס של המדינה אל החלשים בכלל כולל חיילים פגועי נפש שמסרו את נפשם עבורנו..נורא..ממשל ישראל החדשה.. תתעוררו
אם האחות הגדולה הוכרה כחולת נפש, יש למנות לה אפוטרופוס ולאשפזה בכפייה. אם האחות המטפלת בה החליטה על דעת עצמה שהיא חולת נפש אבל מכורה לסמים ואלכוהול, אין הרבה מה לעשות אלא לקבל הסכמתה ורצונה של המכורה להיגמל. עפ"י חוק לא ניתן לכפות גמילה על מכור שאינו רוצה בכלל.
כואב הלב ! מי שואל אותה לגבי טיפול !
זה כמו עם מסכה או בלי מסכה בזמן הקורונה .
צריך לעזור כמה שאפשר גם לאחות בשכר כאילו
תומכת זרה !