דובי דב שיפמן ז"ל • הלוויה, הספדים וסיפורים שלא ידענו • מאת דודו אדרעי

דובי דב שיפמן ז"ל 2019 – 1959

ביום שישי 08/11/2019 התכסתה חיפה בעצב גדול מנשוא, כשהתבשרנו בבשורה המרה שאיש התרבות ומלך חיי הלילה של חיפה, דובי דב שיפמן הלך לעולמו בנסיבות טרגיות.

פרנסה ומקום של כבוד לאומנים המקומיים

הכרתי את דובי כשהגעתי לחיפה וכן היה לי מאוד קל בתחום הילדים בו אני עוסק, אבל על אומנות הדראג שלי רבים רצו הופעות בחינם. כל הזמן התבקשתי להגיע ולעבוד ללא תמורה, לדבריהם על מנת שיכירו אותי בחיפה. זכור לי טוב כי אמרו לי "לא יודעים מי אתה, בוא להופיע ועם הזמן נזרוק לך משהוא".

מעז יצא מתוק

אבל לא הוא, לא דובי ז"ל. הוא ראה סרטונים שלי, האמין בי וסגר הופעות ללא סוף, גם במקום שלו דאז שנקרא על שמו "דוביז" אשר שוכן עדיין ברחוב מסדה בחיפה. (בבעלות חדשה כיום). גם בליין האירועים הייחודי שלו הנקרא, "קברט תהום תחתית" שרץ בסינקופה ובבית גלריה בזמנו, בעקבות ההזדמנות שנתנה לי על ידו, מעז יצא מתוק. עבדתי כמעט בכל ערב אנשים הגיעו לראות ולהכיר באומנות שלי.

מתן בסתר

רובנו הכרנו את דובי איש חיי הלילה העסקן והמפיק. לי הייתה הזכות הגדולה לגור לידו במסדה ולעבוד אצלו גם ב"דוביז". אני רוצה לספר ולחשוף בפניכם היום צד נוסף בדובי, שאולי רבים מכם לא הכרתם. כהשלמת הכנסה, עבדתי בבר מסעדה של דובי, כמלצר/טבח. שם נחשפתי ללקוחות מעוטי יכולת, אשר הגיעו למקום, החיים מקצבאות שונות, שידעו שיגיעו לדובי ויקבלו אוכל ומזון וגם בילוי מבלי שיצטרכו לשלם ויקבלו שרות וחיוכים כמו כולם.

לא פעם ולא פעמיים, דובי היה ניגש אלי במשמרת ואומר לי, "אתה רואה את הגברת הזו, תן לה מה שהיא רוצה ואל תיקח ממנה שקל". כך עד שהכרתי וזיהיתי האנשים המיוחדים, מעוטי היכולת שדובי דאג להם. כולנו מכירים את דובי הצבעוני, הקטלני, האמן והעסקן, מלך חיי הלילה. זה שבלעדיו חיפה היא לא אותו הדבר, אבל הינה לכם דוגמה מדהימה של מתן בסתר, צדיק.
אם היה יודע דובי כי כתבתי ואמרתי עליו צדיק, היה עושה לי אצבע משולשת. זוהי צניעותו והענווה ששכנה בו. הדברים היו נעשים בשקט.

מוכרחים להיות שמח – הלוויה

ביום ראשון האחרון, 11/11/2019, התקבצו רבים בבית העלמין שבתל רגב, נחלת בנימין, ללוות את דובי דוב פישמן בדרכו האחרונה, בניהם חברים, משפחה, מה שנשאר ממנה (דובי איבד את רוב משפחתו) אומנים ואנשי רוח רבים ובליינים שהגיעו מכל קצבות הארץ.
בלוויה, ממש כפי שמתאים לאופיו, בקשתו הייתה שלא ישבו עלו שבעה (סביר שחשב שיהיה לו כבד :):) ) שתו צייסרים, בכו, צחקו, ניגנו ושרו, התחבקו והתנשקו וליטפו, כאילו כתב דובי בצוואתו מוכרחים להיות שמח.

פרח קטפתי לנורית

את העפר שכיסה אותו, קישטו מפרטי הגיטרה שלו ושל חברים, פרחים, כוסות של צייסרים, נוצות ובלון. נורית פרימה-גלבוע, מבעלות הסינקופה בעיר התחתית, ליוותה אותו בדרכו האחרונה ואמרה שאיבדה חבר אהוב. דובי היה נוהג לשיר לנורית, "פרח קטפתי לנורית" והיה מוסיף מילים משל עצמו. שאלנו, מי ישיר לה עכשיו פרח קטפתי לנורית? היו לה דמעות בעיניה. נורית עיטרה את העפר, בפרח כחול ותפוח.

מי שעוד הספידה את דובי, הייתה הדס בן ארצי, שהייתה החברה, המשפחה והמפיקה העיקרית באירועים של דובי והאדם הקרוב לו ביותר. הדס אושיית תרבות חיפאית כשלעצמה, הספידה אותו בהרבה כאב ואהבה ופתחה עמוד פייסבוק לזכרו, שם העמוד: החוויה הווירטואלית של דובי. בהמשך, הדס ואנו החברים נקיים ערב לזכרו.

"בית קפה שכזה" ע"ש דובי

חשוב שתדעו שדובי שחלם על הקמת קפה חברתי ולקרוא לו "בית קפה שכזה", אנו החברים רוצים להגשים את חלומך, להקימו לזכרך. אדם קהילתי ואכפתי אתה היית ומוזר לי לדבר עליך בלשון עבר.

תעשה שמח שם למעלה

את ההספד שלי לא ניתן להעלות במילים, אתה בליבי, רק אציין: דובי, אהבתי אותך מאוד.
אני מודה לך על החיבוק, הצחוק, המקום, המריבות והפיוסים. נפער בור בבטן של כולנו ואנחנו נזכור אותך תמיד. תעשה שמח שם למעלה, כולנו כאן בעיר חיפה שולחים לך חיבוק ענק.

חברים נפרדים ומספידים

הדס בן ארצי

את הנשימה האחרונה לקחת כששכבת על המיטה ואולי היחידה, כי אף עם לא היית טיפוס של מנוחה.
דובי, אני לא מצליחה לכתוב לך כי אני מדמיינת אותך מקשיב לטקסט שלי ועוצר אותי כל משפט שני עם-"בובלה, את זה אני יודע, ספרי לי משהו חדש, מה שהיה לא מעניין". אבל הכל מעניין, כל הסיפורים, כל הזיכרונות, כל יום בחיים שלך. כמו חיים של כלב, הספקת פי 7 מאדם ממוצע, פי 3 בשעות היום ופי מליון באנשים שנגעת בהם. החיים שלך הם אתגר קרת של אסופת סיפורים קצרים, הם פיטר ברוק של הטוטליות, הם המחזה "כששייקספיר פגש את חנוך לוין", מחזמר במקלט של האופרה, הם קברט אחד גדול ששום כותב בעולם לא יכל היה לכתוב, מוכשר ככל שיהיה. החיים שלך הם יצירה אחת גדולה וכולנו שמחים שליהקת אותנו אליך. תודה שלימדת לאהבת חינם, לחינוך אומנותי, לזוז גם כשקשה. הוכחת כל פעם מחדש שהדרכים האלטרנטיביות שסללת מובילות לדברים היפים ביותר-גם כשהיו שהרימו גבה-הוכחת וחינכת שתמיד אפשר "לאלתר נתיב" אחר. היו לך הרבה תכניות מגירה מופרעות שלא הספקת וזה שאתה לא כאן נותן יותר דרייב מתמיד לגרום לכולן לצאת לפועל-אז דובי-באמת דרך יצירתית גרמת לכולנו לזוז מהכיסאות היה לך הכל ואת כולם, את הטוב שיש לעולם להציע, את הרע ואת הכל בישלת-הקפצת וטרפת בדרך הטבעונית והצבעונית שלך. את הנשימה האחרונה לקחת שכוב על המיטה. עכשיו זה הזמן שלך לנוח.

רוני גרוסמן
"דובי למדתי אותי מה היא חברות"

מוקדש לדובי, חברי.
אני זוכר את הפעם הראשונה בה ראיתי את דובי, ביום הראשון ללימודים בחטיבת הביניים, כיתה ז' סניף אחוזה של בית הספר הריאלי. סקרתי את חבריי החדשים לכיתה, תוך שאני מהרהר ביני לבין עצמי עם מי אוכל להתיידד ואת מי אני לא סובל. אותך דובי קטלגתי מיד בקבוצה השנייה, בין אלה שאני לא סובל, אלה שחשבתי שלעולם לא יוכלו להיות בין חבריי. לאורך השנים נזכרנו לא מעט ברגע הזה, אחרי שהסתבר שהתחושה הייתה הדדית, בקיצור לא סבלנו אחד את השני ממבט ראשון. חלפו מספר שבועות והסלידה רק גברה, עד שבאחת ההפסקות נשארנו לבד בכיתה. החלפנו מבטי סלידה, זרקתי לך הערה ובעקבותיה גם מהלומה. לרוע מזלי ואולי למזלי הטוב, באותה השנייה בדיוק נכנסה המורה לכיתה. נשלחנו לפויגי, המנהל מטיל האימה של בית הספר. אתה נכנסת ראשון וכמו שנכנסת, ככה יצאת, בלי להתייחס או להגיד לי מילה. ואז הגיע תורי לבירור, סיפרתי איך תקפתי אותך ואפילו הוספתי שאני לא מצטער על זה. פויגי רתח ולא בגלל שהרבצתי לך, גם לא על שלא התנצלתי, אלא כי שמע ממך גרסה הפוכה לסיפור שלי. לקחת על עצמך את האשמה, אמרת שאתה אשם ואתה הוא זה שתקף אותי. הוא הסביר לי שהוא מכיר תלמידים כמונו ופסק מיד שלושה ימי השעיה מבית הספר. יצאתי מהמשרד שלו, חושב לעצמי איך אני מסביר להורים שלי את ההסתבכות הזו, ומצאתי אותך עומד שם מחויך ושואל: "נו מה נגמר?"
אמרתי לך שקיבלתי שלושה ימי השעיה ואתה לא היססת ואמר: "אנחנו אמנם לא מכירים, אבל יש לנו שלושה ימי חופש, אז בוא נבלה אותם יחד, תגיע אלי הביתה מחר". למחרת בדרך אליך, חשבתי שאולי אתה מכין לי תרגיל ורוצה להפיל עלי את התיק מול ההורים שלך. כמה שלא הכרתי אותך, כמה שלא הכרתי את ההורים שלך. כמה לא הבנתי שאתה האדם האחרון בעולם, שיפיל תיק על מישהו. כמה לא הבנתי שזכיתי בענק בחבר חכם ורגיש, אדם שהוא חף מכל רוע או התנשאות על אחרים. היית שם עבורי בבית הספר מול תלמידים, מורים ומנהלים מציקים. היית שם כשהסתבכתי וגייסת עבורי את ברוך – אבא שלך, האיש שכמוך, בעט בכל מוסכמה, האיש שלא פחד מאף אחד ומשום דבר, האיש שמאחורי החזות הנוקשה שלו הסתתר האדם הכי נדיב ורגיש שהכרתי מעודי. אני נזכר במכונית הראשונה שלי, אותה הלוויתי לך בזמן שהייתי בטירונות. קבענו שתחזיר לי אותה ביום בו אחזור הביתה. המכונית הזו, למרות שהייתה בת 25 שנה, הייתה הדבר הכי חשוב שהיה לי באותם ימים. הייתי הראשון במחזור שקנה לעצמו מכונית והייתי גאה בה מאוד. כשחזרתי מהטירונות הופתעתי לגלות שלא החזרת את המכונית. כשהתקשרתי לשאול, הסברת שתמיד שאני תמיד רציתי מכונית ספורט קופה עם גג נפתח והגשמת לי את החלום, הפכת את הרנו דופין האומללה שלי לרכב קופה, אחרי שהתהפכת אתה בכביש רופין. זה היה ההומור שלך, אבל המשך הסיפור חושף את כל מה שאתה ואבא שלך הייתם בשבילי. ברוך זימן אותי אליו למשרד, למחרת היום ונתן לי 400 לירות כפיצוי על המכונית ההרוסה. 200 לירות יותר ממה ששילמתי אני על המכונית. לא רציתי לקחת את הכסף, הסברתי שזה הרבה מעבר לעלות הנזק, אבל מי שהכיר את ברוך ידע, שעם ברוך לא מתווכחים. הוא נהם משהו בסגנון "תפסיק לבלבל את המוח" והמשיך הלאה. חלפו מספר חודשים ולא הצלחתי לקנות מכונית חדשה. אתה הגעת עם מכונית, נתת לי את המפתחות ואמרת לי: "תתחדש". שוב סירבתי, שהרי כבר החזרת לי את הכסף והרבה יותר מזה, אבל אתה בשלך, אמרת שאתה יודע כמה המכונית הייתה חשובה לי ושאני לא מצליח לקנות חלופית, אז קנית לי אחת כזו ובזה נגמר העניין. שאלתי: "ומה ברוך יגיד?", וענית לי: "כבר אמר: "תקנה לו מכונית חלופית, רק תיזהר שלא להעליב אותו כשאתה נותן לו אותה". זהו דובי. אני יכול להמשיך ולספר על 50 שנות חברות, על הבילויים, השתייה המשותפת ולא פעם המופרזת, השטויות שעשינו, כמו גם על הימים הפחות שמחים, בהם בעיקר שתקנו, אבל עכשיו, אני בעיקר מתגעגע..

אסתי גריפל

אחד ממיליוני רגעי שיא שחווינו יחד, דובי חבר יקר שלי, ותמיד ידענו מה מחכה בסיבוב… אני זוכרת איך אמרת שחברים וותיקים לא זורקים גם אם אכזבו, נר לרגלי תהה לעולמים.

נורית פלד-קריסטן

אולי זה יישמע לכם הזוי, אבל חשבתי על רעיון ליוזמה עתידית – בית קפה שיתופי ללא מטרות רווח שייקרא "החברים של דובי". השארתי לך את המצית הענקית שלי ואת החצי השני של הסיגריה, כרגיל.

ורד אזוגי-אלון

עוף גבוה דובי ותנוח בשלום ?

בנימין דוידוביץ

"Nock nock nock nocking on heaven's door"
כבר מתגעגע ? ( השארתי לך מצית )

אורי כהן

דובי הגיע לדלפק הקבלה בשמיים, ישר המלאכים הפנו אותו לגן עדן. אמר להם, "גן עדן זה משעמם, יש שם כמה צדיקים שלא עושים שם כלום חוץ מלהתפלל, אני רוצה לאיפה שיש אקשן ונשמות פרועות, היכן ששותים, צוחקים, רוקדים ואוהבים אחד את השני. תוך רגע אני מרים שם הפקה שכולם יהיו מבסוטים."
הסתכלו המלאכים על דובי, המומים, מעולם עד לרגע זה לא פגשו אדם שסירב ללכת לגן עדן. אמרו לו "דובי שיפמן יקר, אנחנו רואים מיד שאתה נשמה עקשנית וחופשיה, שאין איש ולא מלאך שיכול לומר לך מה לעשות, אתה חופשי לבחור מה שאתה רוצה." דובי צחק ומיהר לפגוש את כל הנשמות הכואבות, להביא להם מטוב ליבו, מנדיבותו, מהמתנה הזו, שכל חייו נתן ממנה עוד ועוד – היכולת לעודד אנשים בשעתם הקשה. לפעמים הוא לא היה צריך לדבר בכלל, רק להביט באדם שכואב לו, לצחוק את החיוך השובבי שלו, כממתיק סוד, ומיד האדם שמולו היה מרגיש טוב יותר.
דובי יקר ואהוב מאד. תודה לך על הרבה ימים ולילות ביחד. תודה על השנים בהם היינו שכנים על גדות הקישון שהיה מציף אותנו פעם בכמה שנים, תודה על שיחות מהלב, תודה על נדיבותך ועל החיוך השובבי הזה, שלך, שהיה מזכיר לי שהכל עובר אבל האהבה והידידות נשארים. הבאת מזור להרבה הרבה אנשים.
תראה כמה אהבה אנשים חולקים לזכרך. אתה תישאר בלבבות רבים.
תודה לך ומסע מבורך לנשמתך הגדולה והטובה.

ערן גולדשטיין

דובי יקירי!
ההלוויה שלך הייתה מסיבה של אלוהים עם הטוב ביותר. הוא לא חוגג אף פעם, רק מתרגש לקראתך.
תהנה מהנוף שהוא נתן לך…. תנוח, מגיע לך.
שלום, חבר. ❤️

רמי ווצ'ינה

נוח בשלום חבר יקר…
ת.נ.צ.ב.ה