הפיל הכועס בחנות החרסינה החיפאית • טור פרשנות לשבת • גילה לבני זמיר

סיום פרשת דגלון הגאווה על שולחנה של הספרנית חנה קפויה, שחגגה את נצחונה בגאווה ובפנים גלויות, הצטרף לעוד פרשות אחרות שהסתיימו בקול ענות חלושה או יצרו מציאות, אשר מכריחה את ראש העירייה עינת קליש רותם לפעול מול תכתיבי מציאות חזקים ממנה.

השכל הישר
משום מה, בפרשת דגלון הגאווה, קליש ירדה לרזולוציית החלטה קטנונית ובחרה לסלק את הדגלון משולחנה של עובדת ציבור ברמת ספרנית שכונתית. מה גרם לה להתייחס אישית לנושא? אפשר רק לשער שזה קשור לייצוג של דמות כזו או אחרת מהקואליציה השבירה שבה היא מתמרנת. אבל במקום בו עמדה וטיפלה אישית בנושא אז ראינו כי השכל הישר אינו פועל כמו שהיינו מצפים. קליש הורתה להסיר את הדגלון. חבר המועצה יוסי שלום פנה בדרך הנכונה, ליועץ המשפטי לממשלה. היועץ המשפטי לממשלה ואחריו האגף המשפטי של עיריית חיפה, הורו לקליש להחזיר אותו לשולחן הספרנית. טוב שיש ייעוץ משפטי אשר הניח מול עיניה של קליש את המציאות המשפטית וגם ההגיונית במקרה הזה. השפיות חזרה אל מסלולה התקין. חבל שקליש לא מיהרה לקבל סיוע משפטי באותה מהירות שהחליטה החלטה אומללה שכזו.

בשיחה עם הספרנית וגיבורת הפרשה-חנה קפויה , אמרה לי חנה:
"החשיבות העיקרית היא קודם כל מסר של חופש ביטוי וחירות אישית לכל, גם במרחב הציבורי, ושל עמידה איתנה מול כפייה ודיכוי. אין להיכנע לכך, דווקא כי זה משהו כה קטן.
בנוסף, דגלי גאווה הם לא דעה אישית/פוליטית; הם סמל לזהות אישית ותרבותית, ומייצגים מערכת ערכים שלמה של שוויון זכויות וקבלת השונה."

מנהיגה או מתעלמת
לרוב קליש מתמידה שלא לנקוט עמדה, לא להתנצל ולא לאמר שהסיקה מסקנות ממהלכים מוטעים אלא מתעלמת וכנראה מקווה שהשגרה תשכיח ותעשה את שלה, גם כשמדובר במקרים המחדדים קונפליקטים או מחדלים. לא לזאת אני מצפה ממנהיגה שנבחרה על ידי העם החיפאי להוביל מהלכים של חדשנות וחזון וגם לשמור על האופי החיפאי הנינוח, הפלורליסטי והמפורסם בקיום המשותף שלו במציאות ישראלית מסוכסכת, משוסעת ואף מדממת.

עמדות ברורות למול עמימות
"באין חזון יפרע עם"  נאמר בספר משלי כט, יח'. מנהיגים הרוצים ללכד את העם, להוביל אותו אל מול אתגרים ויעדים מכריעים לגורלו, חייבים להציג חזון של חדשנות וקידמה, הדוחף את המהלכים קדימה. בתוך אלו יש להציג עמדות ברורות אשר אינן מותירות עמימות או ריק. הציבור אוהב לדעת את האמת גם אם היא לפעמים קשה, אבל עדיף אמת ברורה ואמיצה מאשר אי וודאות וחוסר מענה.

שכם אל שכם
בצד החדשנות יש מקום חשוב גם לזיקה וחיבור לשרשים, לכוח ההתמדה, הקביעות, התחושה שהקרקע לא נשמטה ולא הפכנו למציאות בלתי ברורה. צ'רצ'יל אשר היה ידוע בנאומיו המלהיבים אמר בנאומו הראשון בעת מלחמת העולם השניה:
"אנו ניצבים מול מציאות קשה ואין אני יכול להציע לכם, אלא דם, עמל יזע ודמעות"
נאום זה סחף את העם למרות האמת הלא סימפטית. אבל מי שבחרו באופן כל כך גורף את קליש, אין ספק שהיו מוכנים לעמוד עימה, שכם אל שכם, מול הכוחות המאיימים על חיפה ותושביה לו רק נתנה להם לתמוך בה באופן משתתף.
אולם עינת בחרה לעטוף עצמה בגורמים המרחיקים אותה מהציבור, לעטות על עצמה מעטפת קשוחה ומצהירה שכל האמת והידע אצלה בלבד, לשכון בדד בלשכתה עם צוותה המצומצם ולשמור את חזונה, דיעותיה, עמדותיה והחלטותיה לעצמה ולמקורביה בלבד.

השיח ברחוב וברשתות החברתיות
בתחילה גייסה קליש להגנתה את ה "ריקבון המנגנוני" כהגדרה לא ממוקדת, לאחר מכן היו אלו "גורמים עוינים" בתוך העירייה אשר "מחבלים" ועושים מעשים בכוונה תחילה.  יותר ויותר מתקבלת אצלי התחושה כי אלה כבר תושבי חיפה שהופכים גם הם לגורם בעייתי. כך עולה מהשיח אחריו אני עוקבת ברחוב וברשתות החברתיות בהן ניתן למצוא השתקפות מייצגת של המציאות הלוקאלית.

המפנה בעמדות הציבור בנוגע ליונה יהב
במשך שנים לקחתי חלק ברשתות החברתיות ובמאמרים בחי פה את ניפוץ תדמיתו של יהב כתגובת נגד ליחסי הציבור האינטנסיביים שלו, ראיתי את המפנה ביחסו של הציבור כלפיו, צובר תאוצה בתהליך הולך וגובר, יוצא מהרשתות ומהתגובות אל השטח. נקודת המפנה המובהקת הייתה בעת פרסום המחקר על הראשים הקטנים של תינוקות במפרץ חיפה ומצב חולי הילדים שהבעירה את הרשתות בזעם, בכל פוסט ובכל אמירה שלו. את המפנה הזה לא ניתן היה להחזיר לאחור ללא הידברות כנה עם הציבור באמצעים הכל כך זמינים שיש לנו בתקופה זו, וללא הוכחת מעשים. כשמאבדים את הטיימינג הנכון אז גם אלו כבר לא יעזרו.

חופש הביטוי גם לשמרנים והקיצונים
במציאות דמוקרטית של חופש הדיעה והביטוי, יש מקום גם להפגנה של הציבור השמרני ואפילו הגזעני, כל עוד אין הדבר פוגע באופן פלילי ובניגוד לחוק בגופו, בשלומו וברגשותיו של הזולת. דיעה מחדדת דיעה ומציגה את המציאות האמיתית עימה צריך להתמודד ולהלחם על עקרונות חשובים ועל מציאות דמוקרטית, רבת קולות וזהויות. למצעד המשפחה השמרנית יש זכות קיום כמו למצעד הגאווה. אולי טוב שמצעד זה יצא לאור. כעת ניצבת בפנינו מציאות ברורה המציגה בגלוי ציבור, שחושב שציבור הלהט"ב אינו ראוי להכרה שיוויונית ואולי יש אפילו לדחוק אותו לפאתי החברה ולסימטאות אפלות. עד לאותו רגע שגינו לחשוב שהמגמות השתנו ואילו כעת ברורה נחיצות מצעד הגאווה ומלחמה על זכויות קהילת הלהט"ב. "הגישה כלפי הקהילה היא אוהדת, למה בשנת 2019 עדיין יש לקיים את מצעד הגאווה"? זו שאלה חוזרת ונשנית של אנשים שאינם מבינים את מהותו של מצעד זה. אבל אם ב-2019 יש שרים בממשלת ישראל הרואים בכך סטייה, דוגלים בתהליך המרה או בשלילת זכויות ההורות של קהילת הלהט"ב-כהליך נדרש ברוח הלאום, הרי שכנראה אנו בנסיגה או מפגרים בשנות דור ממה שנדמה לנו. אם גורם מתוך אותה קהילה, יכול להניע את ראש העירייה השותקת של חיפה, לנקוט עמדה השוללת את זכות הביטוי הצנועה של ספרנית בספריה שכונתית ולהגדיר את דגלון הגאווה בתור פגיעה ברגשות הציבור- הרי שאנו בבעיה.

המחלוקת, השתיקה והתסיסה
העמדה והדיעה של מנהיגת העיר קליש רותם לא נשמעת בסוגיות קריטיות וכואבות שכבר כתבתי אודותן במאמרים קודמים. לא בחרנו בנציגת או"ם לנהל את העיר, אין דבר כזה ניטרליות, מנהיגה לא יכולים להרשות לעצמם חוסר דיעה, עמדה ומדיניות לא ברורה. במצב כזה מתחיל השטח לתסוס ובאין תשובות מקובעי המדיניות העירונית, יהיו מתוך השטח מי שיתנו את התשובות בהתנהגות כוחנית ומתריסה או בהתקוממות תושבים.

שיתוף או שתיקה
השתיקה שבה נוקטת קליש רותם, נתפסת בקרב רבים כמעבירה מסר של התעלמות מקיומן של בעיות ושל קבוצות תושבים רבות, בניגוד מוחלט למסר "שיתוף הציבור", בו החזיקה לפני שהגיעה לעמדת ראשות העירייה. תושבים רבים איתם אני משוחחת, חשים שהם נדחקים לשוליים או שממש לא אכפת מהם. ובאין חזון יפרע עם. במקרה הזה לא מדובר בהתפרעות אלא במחאה שקטה שעלולה להפוך לפחות רגועה במידה והמצב יסלים. 

התסיסה מובילה להתארגנות תושבים
בעקבות מאמרי בשבוע שעבר בחי פה: "דמוקרטיה חיפאית בנסיגה", התקשר אלי נציג קבוצה ששמה "גם לנו יש קול" וסיפר לי אודות ההתארגנות חברתית של נציגי קבוצות שנפגעו מהתנהלות העירייה: להט"ב, הורי הילדים בקייטנות הגנים, הציבור הערבי, קהילת האמנים והתרבות של חיפה ועוד. הוא סיפר לי על קמפיין האשטג ששמו: #דורשים_מקליש_להגיב. חברי וחברות הקבוצה אינם מוכנים לעבור לסדר היום על עמדת הספינקס של ראש העירייה ודורשים לשמוע עמדות, הסברים ופתרונות בשיח משתף. הם מצרפים אל שורותיהם תושבים ותושבות ופועלים לפרוץ החוצה לתודעת הציבור ולהוביל לפעילות אקטיבית.

אפשר לומר שבמקרה הדגלון בספריה, קליש עשתה מזבוב פיל כועס והכניסה אותו לחנות חרסינה. אם לא תתעשת ותתחיל לנהל שיח מכבד ומשתף עם הציבור – התוצאות יכולות להיות רק הרסניות.

שחיקת המניות
אין אלא להביע פליאה על קליש רותם, שסללה את דרכה לראשות העירייה באסטרטגיה וטקטיקה מהפכניים כשל יחידת גרילה, צברה הון פוליטי משגיאותיו של יהב שחשב שהתעלמותו או שליטתו המדומיינת בתודעת הציבור תשתיק את המחאות. אך המציאות התפוצצה בפרצופו במספר פעמים כמו המאבקים במפעלים המזהמים, הספורטק ביזרעאליה, הבית ברחוב חיים, מאבקי שכונת הדר ועוד. במיוחד בגלל יכולתו של הציבור להשמיע את קולו באופן לא פחות עוצמתי מראש עירייה מכהן. כעת קליש שוחקת את המניות שלה במהירות עוד בטרם מלאה שנה לכהונתה וממשיכה להתבצר בשתיקתה. בנקודת הזמן שבה הציבור יעבור למחאה לא שקטה, היא עלולה לגלות ששתיקה ממש לא שווה זהב.