בשנת 1975 הגעתי ללמוד בבית הספר התיכון לאמנויות ויצו הישר מבית הספר התיכון עירוני ג'. נכנסתי לבנין היפהפה ששוכן ברחוב חנה סנש והבטתי בהשתאות במקום, בחצר הרחבה והירוקה שעטפה אותו וחשתי כי חיי עומדים להשתנות. המעבר למקום היפה והמטופל בקפדנות, שהעניק לנו הבאים בין כתליו סביבה תרבותית ואמנותית לאחר שנות לימודי במבנה האפרורי העירוני, הסטנדרטי והמוזנח ממנו הגעתי, היה משמעותי מאוד ואף מכונן.
הדבר הגדול היה כי בית הספר לא היה רק בית ספר תיכון. בתוכו שכנה מכללת ויצו הצעירה מאוד ובחצר הפנימית המקסימה שהיתה נסתרת מהעין, שכנה הקפיטריה הזערורית, בה נפגשו תלמידות ויצו ( את מספר הבנים שלמדו בויצו באותן שנים ניתן היה לספור על יד אחת) עם הסטודנטים והסטודנטיות שלמדו במכללה כאשר המעניינים ביותר היו אלו מצילום ועיצוב גרפי. הם הסתובבו עם מצלמות וציוד צילום, עם תיקים עמוסים בצבעים, מכחולים, עפרונות ורפידוגרפים ודיברו שיחות מעוטרות במושגים כמו חשיבה גרפית, ניראות, קומפוזיציות ופריימים.
בית הספר התיכון התרחש בקומות הביניים. בקומה האחרונה התבודדה לה במסתוריות של חדר חושך וכימיקלים עזי ריח, מגמת הצילום שחיברה בין המכללה לכיתות התיכון שלמדו צילום. קומת המחלקה לעיצוב הגרפי שכנה בקומת הכניסה לבניין מול המגמה לעיצוב אופנה. מהר מאוד מצאתי עצמי מתמגנטת למקום ומחפשת סיבות להגיע ולהביט בפעילות שהתרחשה במקום: בהגשות, בצוותי העבודה, בהוויה היומיומית המובנת מאליה בה היו מעורבבים חומרי ציור, ציורים בשלבים שונים, תיקי גיליון מתפקעים מניירות ובריסטולים, אנשים צעירים שדנו בלהט על משמעויות חזותיות והרבה אנרגיות של יצירה וביטוי אישי.
על ההוויה הזו ניצח איש קטן קומה עם פרצוף מצחיק ועגול לחיים, תלתלים מדובללים לראשו וכרס עגולה ומוצקה כמו כדורסל על רגליים דקות. הוא הסתובב שם עם חיוך נצחי שהיה מתחלף לצחוק מתגלגל, מעורבב בתוך האנשים הצעירים שהראו לו חיבה גדולה. אמרו לי שהוא ראש המגמה ושקוראים לו מתוקה.
מתוקה? איזה שם זה מתוקה? לגבר?
לאחר שנים, כשהייתי כבר סטודנטית לעיצוב גרפי בויצו שאלתי אותו: מה זה מתוקה? מאיפה הבאת כזה שם?
ומה? אמר. שיקראו לי אליהו? מתוקה יותר טוב.
מתוקה היה הרוח החיה ומקימה של המחלקה לעיצוב גרפי בחיפה שקמה בשנת 1974 ביוזמתם של מתוקה ואורה שוורץ ושל זאב שדמון ז"ל, מנהל בית הספר והמכללה שהיה התומך והגיבוי ליוזמה. מתוקה וזאב שני אנשים נמוכי קומה שהקימו בית ספר לעיצוב שקרא תיגר מחיפה עיר הפועלים על המונופליזם של בצלאל המיתולוגי ורב ההוד ששכן בירושלים הבירה, בית הספר לעיצוב ויצו כבש לעצמו מקום משמעותי בעולם העיצוב הישראלי כשהוא מנפיק מדי שנה בוגרים אשר השפיעו רבות על עולם העיצוב הישראלי, ועד לפני כמה שנים היו הוא ובצלאל שני בתי הספר היחידים בארץ לעיצוב.
מעצבים שפעלו בחיפה של סוף שנות החמישים, שנהנתה משגשוג תעשייתי ופס ייצור של מוצרים שדרשו גרפיקאים לעיצוב האריזות, המודעות, הפוליטיקה המקומית, התיאטרון העירוני ומועדון התיאטרון שהיה לקוח פעיל; חיפה הצומחת כעיר המציעה לתושביה חיי יומיום המשווקים על ידי עיצוב התודעה באמצעות המעצבים שגרו בה.
מתוקה היה אדם מוחצן בדרכו, אדם שאהב לצחוק, שנהג במכונית פיז'ו ישנה-הסמל המסחרי שלו, שהסריחה מחלקי הבשר שאסף מהאיטליזים וחילק ביד רחבה לחתולי החצר של ויצו ולחתולי חיפה שהעריצו אותו כי הוא פשוט אהב אותם אהבת נפש. מתוקה שהגיע לישראל כילד ניצול שואה, שהיה מספר כבדרך אגב על הזוועות שחווה בשואה בהונגריה תוך תיבול הסיפורים בהומור שפטר אותם מהקדרות המתבקשת. מתוקה שבחר להיות בצד הצוחק והיוצר של החיים.
צורתו העגולה ופני החתול שלו הטעו קשות, לימים גילינו שהוא היה לוחם בקומנדו הימי של חיל הים. משהו שקשה היה לדמיין. כדי לפתור את הדילמה, הוא הודיע לנו שאת המילואים בקומנדו הוא עושה בתור מצוף.
חזרה לשנות השבעים, ואני בכיתה י"ב, השנה 1978 ואני רובצת במחלקת העיצוב הגרפי באופן קבוע ומדמיינת את עצמי יושבת שם עוד כמה שנים בתור סטודנטית. בינתיים בלעתי בעיני את מה שעשו הסטודנטים: הם הורידו אותיות לטרסט על נייר מילימטרי חיוור צבעים והקפידו על רווחים שווים ויישור קוי הגובה של האותיות, הם צבעו בקפידה משטחי צבע חלקים ותחמו את צורתם באמצעות רייספדר שלפעמים נטפו ממנו טיפות צבע וקלקלו את השלמות, הם איירו על ידי רפידוגרפים, רשמו רישומי ערום בחדר סגור לקהל ודנו ברעיונות שניתן לתרגם אותם למסר חזותי.
ציורי ענק היו מונחים בפינות שונות של חללי המגמה וההמולה היתה תמיד מרגשת ומפרה. חוברות עם ניחוח של חו"ל היו מונחות בחדרים ובספריה וגרמו לנו להשתוקק למרחבים קוסמפוליטיים עיצוביים שיניחו את שנות החמישים והשבעים הישראליות הרחק מאחורינו.
שנת 1982,
חזרתי משירות צבאי של שנתיים בתל אביב לחיפה – לויצו. אני מועמדת בבחינות הכניסה למחלקה לעיצוב גרפי. בשולחן הקבלה יושבים מתוקה, אורה ועוד כמה אנשים.
"הי, את לא הילדה שמסתובבת לנו במגמה כבר שנים?", אמר מתוקה. אמרתי לו שחזרתי בתור בוגרת ללמוד כאן.
כעבור כמה שבועות קיבלתי בדואר מכתב שהודיע לי שהתקבלתי.
4 שנים למדתי שם. המורים שלנו היו הדמויות שיסדו את ענף העיצוב הגרפי בחיפה: מתוקה ואורה שוורץ, ארי רון הנערץ שידוע בתור מי שאייר את הספר איה פלוטו שאותו כתבה אשתו דינה כסופרת הצללים של לאה גולדברג, שעיצב את קלפי הטאקי האהובים עד היום, את דב פז שהגיע מבצלאל חזרה לחיפה, את חוה מורדכוביץ' שחתומה על עיצוב ספרים רבים ופרוייקטים מרשימים, את מרים אלישר הדרמטית, גיתית הראל הציירת התיאטרלית ובעלת חוש ההומור המוקצן שהתנהלה כצמד עם סבינה מנדל הציירת, לימים הגיע חיים שטייר, שאותי לא לימד אבל היה שייך לקליקה הותיקה מגרפוס והיה חתום על רבים מספרי בית התפוצות ועל אוסף מרהיב של גלויות שנה טובה הסטוריות .הם היו חברים ובני מחזורם של דמויות מוכרות מעולם העיצוב הגרפי שהניחו את היסודות לענף זה במדינת ישראל הצעירה: דן רייזינגר, טרטקובר שהיו השמות המובילים. אולי כי פשוט השכילו להקבע בתל אביב, לשם נסו רובם הגדול של הבוגרים ממחלקת העיצוב הגרפי של מכללת ויצו.
בשנה א פגשתי בכיתה בה למדתי את אמנון ובסוף אותה שנה התחתנו. מתוקה לא אהב את זה וביטא זאת בישירות כמו שאמר הרבה דברים. הוא אמר שאנו ממעיטים את סיכויינו להשאר יחד באינטנסיביות הזו של לימודים משותפים בציר המבעבע של כיתת עיצוב גרפי על כל היצריות, התחרותיות והאמוציות היומיומיות. את זה אמר אדם שנשוי לבת זוג שלמדה עימו וביחד עבדו שנים רבות בהרמוניה ואהבה.
השנה אמנון ואני מציינים 30 שנות נישואין, 3 ילדים בוגרים ויש לנו סטודיו לעיצוב ומיתוג שהחל לפעול עוד בהיותנו סטודנטים. מתוקה אמר לי פעם שגם לו מותר לטעות.
חלק מהמורים שלימדו אותנו עדיין מלמדים, חלק הלכו לעולמם, כמה שמות מאותה תקופה עדיין מעוררי כבוד גם בשוק כה עמוס מעצבים שמנפיקים המוסדות המלמדים עיצוב גרפי. התחום עבר תהפוכות טכנולוגיות וכלי העבודה שאיתם למדתי לבטא באופן חזותי את רעיונותי בשנות השמונים – אינם רלבנטים עוד.
ביום בו סיימנו את לימודנו בשנת 1986 חשנו תחושת הקלה. תמו 4 שנים קשות ותובעניות ויצאנו סוף סוף לשוק הקריאטיב של אותן שנים שדמה יותר לתקופה של mad-man (הסידרה האמריקאית המתארת את עולם הפרסום של סוף שנת החמישים במנהטן. ג.ז.). מכיתה של קרוב לחמישים איש, נשארנו בחיפה אולי 3-4 והשאר ארזו את חפציהם והסתלקו מחיפה כמו שעושים רבים עד עצם היום הזה. אמנון ואני פנינו לבנות את הסטודיו שלנו ואת המשפחה שאליה נוספה כמה חודשים לאחר מכן ביתנו הבכורה ומיד לאחר מכן ביתנו השניה וכעבור כמה שנים סגר את הרשימה הבן הצעיר.
לפני פחות משנה התאספנו, בני הכיתה שלנו להפגש לאחר שלא ראינו אחד את השני קרוב ל-25 שנים מאז סיום לימודנו. היינו פחות או יותר בגילאי הילדים של כמה מאיתנו היום. היה פשוט, נפלא ומרגש. לאחר כל השנים שעברו ודחקו את האמוציות הקשות לפינות רחוקות, חשנו לפתע אהבה גדולה לשנים בהם למדנו וחשנו ברי מזל להשתייך למקום הזה: מכללת ויצו המחלקה לעיצוב גרפי שבינתיים שינתה את שמה למחלקה לעיצוב תקשורת חזותית.
בשנת 1986, השנה בה סיימנו את לימודנו בויצו ומיסדנו את הסטודיו שלנו כסטודיו לעיצוב גרפי ועיצוב תדמית, חווינו את ההשתנות הכלכלית של סוף שנות השמונים שהביאו עימן את ההסתלקות ההולכת וגוברת של מרכזי הניהול והשיווק שניהלו את התעשיה המקומית שאת מוצריה ותדמיתה ההסטורית עיצבו דור המייסדים של העיצוב הגרפי שהיו מורינו במכללת ויצו.
בסוף שנת השמונים ותחילת התשעים, הלך וגבר המעבר של מוקדי הכוח והשיווק מחיפה לתל אביב ולמרכז בכלל, חיפה הלכה ואיבדה את מעמדה הכלכלי והתרבותי המאפיין שלה, ההגירה ממנה הלכה וגברה, ואנו מצאנו עצמנו חיים בחיפה ועובדים עם תל אביב. בשנים האלו חווינו את צמיחתו של ההייטק החדש, את כניסתם של עיתונים וז'ורנלים מבוססי עיצוב אחר ופורץ דרך, כניסתם של מוצרים חדשים ששברו מיתוסים כמו שוקולד ורד הגליל שמיגר את הפרה של עלית, הגישות העיצוביות המשתנות בהתאם לשינויים הטכנולוגים וההשפעה הגלובלית שהלכה ונהיתה חלק מהמציאות המקומית והתמודדה על התגבשותו של ז'אנר עיצובי "נאו-ישראלי" והשפעות חזקות ממערב אירופה וארה"ב.
חשנו ברי-מזל כשהגיע הפקס ומכונת הצילום בצבע. ואז, כשהגיע המחשב והעידן הדייגטלי שהניח בצד את כלי העבודה המסורתיים, פשוט עברנו לעידן אחר.היום קשה לחשוב שפעם היה אחרת.
אמנון ואני המשכנו לחיות בחיפה וגידלנו את משפחתנו במקביל לפיתוח הסטודיו. את ביתנו קבענו לא רחוק מבית הספר התיכון לאמנויות ויצו שהמכללה בינתיים עזבה אותו ובנתה לעצמה משכן יפהפה ברחוב הגנים במושבה הגרמנית, למעלה מ-20 שנים שאמנון מלמד במכללה ואנו ממשיכים לנהל כאן את הסטודיו שלנו. הנוכחות הקריאטיבית בחיפה הלכה והדלדלה מההיצע הכלכלי שלה ומכל רצון להיות מעניינת חזותית. כמו חיפאים רבים העוסקים במקצועות יצירתיים, אנו חיים בחיפה ועובדים במקומות אחרים רחוקים יותר כשמדי פעם מבליחים לקוחות מקומיים או אלו הותיקים השומרים נאמנות.
לפני 13 שנים יצא מתוקה לפנסיה. טרי שרויאר שלמדה שנה מעלינו מונתה לראש המגמה. בינתיים צצו עוד בתי ספר לעיצוב והתחום רק הולך ומתרחב כמו גם מספר הבוגרים של התחום. המשכנו לפגוש את מתוקה ואורה בפתיחה של תערוכות סופשנה, בהרצאות וארועים שנערכים במרכז האקדמי לעיצוב ויצו.
מתוקה לא השתנה עם השנים. הוא אמנם רזה ואיבד את הכרס דמויית הכדורסל האופיינית שלו ולאחרונה היה חולה מאוד. אבל חוש ההומור שלו היה רלבנטי כתמיד, את פני החתול שלו עיטר שפם לא ממש חתולי ועיניו המשיכו לשדר את המבט המצחקק שמדי פעם התגנב בו גם דוק קל של עצב. אבל אולי רק השנים שביגרו אותי גרמו לי לראות אותו.
אתמול קיבלנו מייל מהמחלקה לעיצוב תקשורת חזותית שהוא נפטר בגיל 78. ההלוויה היום, יום הבחירות, בקיבוץ החותרים בשעה 1300.
בפייסבוק נפתח דף לזכרו.
http://www.facebook.com/groups/363362780428672/?fref=ts" onclick="window.open(this.href);return false;