רוב הדיון הציבורי סביב הארכת שירות החובה התמקד בפוליטיקה ובמצוקת כוח האדם. אבל מתחת לפני השטח, מתרחש אירוע מסוכן הרבה יותר: שבירת הברית הערכית והלא כתובה בין המדינה למשרתיה.
יש רגעים שבהם מדינה מחוקקת חוק ויש רגעים שבהם היא משנה את מערכת היחסים בינה לבין אזרחיה. שבוע שעבר היה רגע כזה. רוב הדיון הציבורי התמקד בשאלה האם נכון להאריך את שירות החובה. אחרים התווכחו על גיוס חרדים, על קואליציה ועל אופוזיציה. אבל נדמה שכולנו פספסנו את הסיפור האמיתי וזה לא עוד חודש בצבא. הסיפור הוא החוזה הבלתי כתוב שעליו הוקמה מדינת ישראל.
הברית שהופרה
מאז הקמתה, נשענה ישראל על ברית פשוטה, המדינה רשאית לדרוש מאזרחיה את ההקרבה הגדולה ביותר, אפילו את חייהם, אך מנגד, היא מחויבת לעשות הכול כדי שההקרבה הזו תתחלק בצורה הוגנת ככל האפשר. זהו הבסיס ללגיטימיות של כל שלטון דמוקרטי. לא רק חוק, אלא תחושת הוגנות וצדק.
בשבוע שעבר נסדק החוזה הזה. מצד אחד, המדינה הודיעה לצעירים שהיא זקוקה מהם ליותר: יותר שירות, יותר הקרבה, יותר דחייה של החיים האזרחיים. ההסבר ברור, צה"ל מתמודד עם מחסור בכוח אדם, המילואים נשחקו והמציאות הביטחונית מחייבת פתרונות. אבל באותו שבוע, התקבלו גם צעדים שנתפסים בעיני רבים כהקלה כלפי אוכלוסיות שאינן נושאות באותו נטל.
גם אם לכל מהלך יש נימוקים משפטיים, פוליטיים או חברתיים, המסר הציבורי שנקלט הוא פשוט וכואב, מי שכבר משרת יידרש לתת יותר, בעוד שהשאלה כיצד להרחיב את מעגל המשרתים נותרת פתוחה.
משבר של אמון, לא רק של כוח אדם
זו אינה רק סתירה במדיניות, זו פגיעה באמון. אמון אינו מושג מופשט, הוא המשאב האסטרטגי החשוב ביותר של מדינה. הוא הסיבה שחייל בן שמונה עשרה מתייצב בלשכת הגיוס בלי לשאול למה דווקא אני? הוא הסיבה שמילואימניק עוזב שוב את ילדיו ואת עבודתו. הוא הסיבה שהורים שולחים את ילדיהם לצבא, גם כשהלב רועד.
אמון נבנה כאשר האזרחים מאמינים שהמדינה נוהגת בהגינות, וכאשר תחושת ההוגנות מתערערת, מתחיל להישחק גם החוסן הלאומי. כחוקר מדיניות ציבורית, אני יודע שאמון הציבור הוא תנאי בסיסי ליכולתה של כל מדינה למשול. אפשר לחוקק חוקים, אפשר להגדיל תקציבים ולהפעיל סמכויות. אבל אי אפשר לכפות לאורך זמן נכונות להקרבה, אם הציבור מאבד את האמונה שהמערכת פועלת בהגינות.
הסכנה האמתית היא דור המחר
הסכנה האמיתית אינה המחסור בחיילים של היום. הסכנה היא דור המתגייסים של מחר. זהו דור שיגדל בתחושה שהמדינה דורשת ממנו עוד ועוד, אך מתקשה לחלק את האחריות באופן שוויוני. דור שישאל לא כמה חודשים אשרת? אלא למה דווקא אני?
זו השאלה שכל מדינה צריכה לחשוש ממנה. כי מדינות אינן נחלשות רק כשהאויב מתחזק, הן נחלשות כאשר אזרחיהן מפסיקים להאמין שהן ראויות להקרבתם.
לכן, הבחירות הקרובות אינן עוד מערכת בחירות רגילה. הן אינן רק על ימין ושמאל, ולא רק על כלכלה או ביטחון. הן יהיו מבחן לאמון שבין המדינה לבין הדור שנושא אותה על כתפיו.
זו אינה קריאה להצביע למפלגה מסוימת. זו קריאה לכל אזרח ובעיקר לכל מי שמשרת, שירת או עתיד לשרת, לשאול את עצמו שאלה אחת פשוטה: האם המדיניות שאני רואה מול עיניי משקפת את הערכים שעליהם אני רוצה לבנות את מדינת ישראל?
בדמוקרטיה, הקלפי היא המקום שבו אזרחים מחדשים את הברית שלהם עם המדינה. לא מתוך כעס, לא מתוך נקמה, אלא מתוך אחריות. הדור שנושא היום את ביטחון ישראל על כתפיו חייב לשאול לא רק מי ינהל את המדינה בשנים הקרובות, אלא איזו מדינה הוא משאיר לילדיו, מדינה שבה האחריות היא משותפת או מדינה שבה שוב ושוב אותם אנשים נושאים בנטל, בעוד אחרים פטורים ממנו.
זו אינה שאלה של חוק אחד ואינה שאלה של קואליציה אחת. זו השאלה שתעצב את דמותה של ישראל בדור הבא.