חיפה תחת אש: 20 שנה למלחמת לבנון השנייה – העיר שנאלצה להבין שהיא חזית

(חי פה) – ב־13 ביולי 2006, בשעת אחר הצהריים רגועה יחסית, נשמעו אזעקות בחיפה. רבים מהתושבים לא האמינו שהן אמיתיות. במשך שנים הייתה תחושה שחיפה רחוקה מספיק מהגבול, מוגנת מספיק, לא באמת יעד. אבל באותו יום זה השתנה: רקטה של חיזבאללה פגעה לראשונה בעיר, והפכה את הכרמל, המפרץ, הקריות וסטלה מאריס לחזית מלחמה. עשרים שנה אחרי, חיפה כבר למודת טילים, אזעקות ומקלטים, אבל הזיכרון ההוא עדיין חי, והמציאות הביטחונית של 2026 מזכירה שהשקט בצפון הוא תמיד זמני.

היום שבו חיפה הבינה שהיא לא רחוקה מספיק

ב־12 ביולי 2006 נחטפו שני חיילי צה"ל בגבול לבנון, אהוד גולדווסר ואלדד רגב. למחרת, ב־13 ביולי, חיפה נכנסה למלחמה. אזעקות נשמעו לראשונה בעיר מאז מלחמת המפרץ, ורקטה פגעה באזור סטלה מאריס. תושבים מספרים על רגע של הלם כאשר נחת בסטלה מריס הטיל הראשון, אשר סימן את כניסת חיפה למעגל האש: ״היה פיצוץ חזק בכרמל הצרפתי, במהלך ארוחת הערב״ “חשבנו שזה לא יגיע לכאן”, אמרו אז רבים.

הכרמל, שנחשב תמיד למרוחק מהאיום, הפך לפתע למרחב שבו אנשים רצים למקלטים, רכבות נעצרות, עסקים נסגרים והרחובות מתרוקנים.

הקריות ספגו מטחים כבדים כבר בימים הראשונים, והמפרץ עם התעשייה, הנמל ומסילות הרכבת, הפך למטרה אסטרטגית. חיפה, העיר השלישית בגודלה בישראל, מצאה את עצמה תחת אש יומיומית.

אסון מוסך הרכבת: הלב האנושי של המלחמה בחיפה

ב־16 ביולי 2006 התרחש אחד האירועים הקשים והמזוהים ביותר עם המלחמה בעיר: רקטה פגעה במוסך הרכבת בחיפה והרגה שמונה עובדים. אחד מהם היה שלומי מנסורה ז"ל, בן 35, הנדסאי חשמל, נשוי ואב לשתי בנות קטנות.

שלומי היה אחד מהעובדים המסורים ביותר במוסך. נאווה, אמו, מספרת כי הוא היה “ילד מיוחד, רק נתן לקהילה”. היא מתארת אדם רציני, פדנט, איש אמת וצדק, שהיה בנוער העובד, ניגן בפסנתר, התגייס לנח"ל ושירת במשמר האזרחי. “היה לו מאוד אכפת”, היא אומרת. “הוא כל הזמן אמר שמשהו רע יקרה פה. הוא ראה איך מתנהלים ברכבת. הוא היה איש של צדק”.

היום, שתי בנותיו כבר גדולות. נאווה מספרת כי המשפחה עברה מסע של כאב, אובדן והנצחה. “בעלי נפטר שנה לפני שהבן שלי נהרג”, היא אומרת. “הבן שלי היה באמצע החיים שלו. ילד בן 35, עם תכניות, עם משפחה. אני לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות”.

נאווה מנסורה: “20 שנה של מאבק על זיכרון”

נאווה מתארת תחושת נטישה מצד הרכבת. “אף אחד מהנהלת רכבת לא הגיע לבקר אותנו, אבל מי שעבד יחיד עם בני ברכבת היה איתנו יד ביד לאורך כל התקופה", היא אומרת. “במשך 20 שנה הייתה לי מלחמה על הנצחה”. היא מספרת כי היא זו שנלחמה כדי שהתחנה תשנה את שמה ל“תחנת רכבת מרכז השמונה”, לזכר שמונת ההרוגים.

היא מתארת את הרגעים הראשונים אחרי האסון: “אף אחד לא בא להגיד לנו שהבן שלי נפל. כשהבנתי שזה ככה הולך, לא ידעתי מה לעשות”. היא פנתה למכר שביקש עבורה פגישה עם שר התחבורה דאז, שאול מופז. “מפה זה התחיל להתקדם”, היא אומרת. אבל גם היום, לדבריה, הקשר עם הרכבת רופף. “בשנים האחרונות אין מנכ"ל ברכבת. כשיש מנכ"ל אני דורשת להיפגש, אבל עכשיו אין בכלל קשר”.

נאווה מספרת כי חמישה מתוך שמונת ההרוגים היו מקריית ים ולכן שם הוקמה אנדרטה. ההנצחה בעיר חיפה, שבו העובדים עבדו ומצאו מותם, הייתה מורכבת יותר. במשך שנים הטקס התקיים במקום ירוק ונעים, אך לאחרונה הועבר למוסך שבו נהרגו העובדים. “הם מתעקשים לעשות את זה שם”, היא אומרת. “אבל אני לא מסוגלת להגיע למוסך הזה ולהתרכז בטקס, כשזה המקום שבו הבן שלי נהרג”.

מאבק על הכרה: “הבן שלי נפל במלחמה”

נאווה מספרת כי משרד הביטחון סירב להכיר בבנה כנופל מלחמה משום שהוגדר כפעולת איבה. “כשביקשתי להיות חלק מרשימה של פעולות איבה, אמרו לי מה פתאום, הבן שלך נהרג במלחמה”, היא אומרת. “באמת ההורים יכולים להשתגע”.

היא מספרת כי הצליחה לשנות חוק בכנסת כך שנופלים שנקראו לעבודה ונפלו ייחשבו חלק מהמלחמה. “החוק הוא חוק בלי שיניים”, היא אומרת. “אבל הנשיא הקודם רובי ריבלין נתן לי תעודה המעידה על כך שהבן שלי נפל כחלק מהמלחמה”.

גם מול ביטוח לאומי היא ניהלה מאבק. “אמרתי שאני רוצה דגל ופרח ביום הזיכרון”, היא מספרת. “אמרו לי שאין להם מיפוי של הנופלים ולכן הם לא יכולים להגיע לכל קבר. הייתי בהלם. מי אמור לעשות את המיפוי? אני?” לדבריה, מי שנפל בפעולות איבה אחרי שנת 2000 מקבל פרח ודגל ולפני זה לא.

רגעי האימה: “הבנתי ישר שאיבדנו את שוקי”

בבוקר שבו בנה נהרג, נאווה עבדה בחיפה ושמעה את הפיצוץ האדיר מנפילת הטיל. “קיבלתי מכה בגב ולא יכולתי לקום. צלצלתי לבן שלי בשעה 9:10 והוא לא ענה”. נאווה מספרת כי טסה לרמב"ם, וכששם לא מצאה את בנה המשיכה לאבו כביר. “הבנתי ישר שאיבדנו את שוקי”, היא אומרת. “הבנתי שאם אני לא אקח את ההנצחה על עצמי, לא יזכרו את הבן שלי. זה מאוד כאב”.

שלומי מנסורה ז"ל קבור בכפר חוגלה, שם גדל עם הוריה של נאווה. “הכפר היה מתעורר לחיים כשהוא הגיע”, היא אומרת. “לכן קברנו אותו שם”.

עובדים ששרדו מספרים עד היום על רגע הפגיעה: רעש אדיר, עשן שחור, קריסת חלק מהמבנה. “זה היה כמו סוף העולם”, אמר אחד מהם. משפחות ההרוגים מתארות כאב שלא נעלם גם אחרי שני עשורים. המוסך עצמו עבר מאז שדרוגים, הוספו מיגונים, הוקמו אזורי עבודה מוגנים, אבל הזיכרון של אותו בוקר עדיין מלווה את העובדים.

העורף שלא היה מוכן: מה למדנו — ומה לא

מבקר המדינה כתב לאחר המלחמה על פגיעה קשה בעורף:

אזרחים שנהרגו, אלפים שנפצעו, מאות בתים שנפגעו, מאות אלפים שעזבו את בתיהם, שיבוש כלכלי ופגיעה בפעילות בצפון עד חיפה ומדרום לה.

חיפה הייתה חלק מרכזי מהכישלון הזה. מקלטים שלא היו תקינים, שכונות ללא ממ"דים, תושבים שלא ידעו לאן לרדת בזמן אזעקה. עסקים נסגרו לשבועות, רכבות נעצרו, בתי חולים עברו למתכונת חירום.

עשרים שנה אחרי, חלק מהכשלים תוקנו, אך לא כולם. מקלטים רבים עדיין אינם ראויים לשהייה ממושכת, בניינים ישנים ללא ממ"דים ממשיכים לאכלס אלפי משפחות, ובשכונות כמו הדר, עין הים וקריית אליעזר יש אוכלוסיות מוחלשות שלא תמיד יכולות לעזוב בזמן מלחמה. יותר מכך, אחת הבעיות המרכזיות היא שיש בחיפה מוסדות חינוך רבים, בתי ספר וגנים, ללא מרחבים מוגנים. בחלק מהמקרים אין בכלל מרחב מוגן במוסד הלימודי. יש גם מקרים בהם יש מרחב מוגן לחלק מהתלמידים, ולכן כשיש איום בטחוני התלמידים מגיעים בקפסולות על מנת שברגע האזעקה יהיה מרחב מוגן לכל אחד מהם. בגני הילדים צריך לייצר פתרון לגנים ללא מקלוט, לצד גנים שמציעים ממ"דים או מקלטים. לעתים הפתרון הוא ששני גנים ילמדו במבנה של גן אחד, שמציע מרחב מוגן. גם כאן, הילד נמצא במסגרת 2-3 ימים בשבוע, וההורים לא יכולים לחזור לשגרת העבודה, לעתים לאורך שבועות.

יחד עם זאת ברור, שחיפה לא יכולה לממן מקלוט באופן מיידי לכלל מוסדות החינוך בעיר מהתקציב העירוני. לצד מציאת מקורות מימון, גם תהליך בניית המרחבים המוגנים במוסדות החינוך הוא תהליך מורכב הלוקח זמן. במדינת ישראל שבה בשנים האחרונות, התושבים מתמודדים עם עוד ועוד מבצעים ומערכות, שוב ושוב הורים לתלמידים צריכים להתמודד עם החשש לשלוח ילדים למוסדות חינוך על מנת לשמר שגרה במצבי חירום. בשורה התחתונה גדל פה דור של בני נוער שלא מכירים שגרה, שהיא לא שגרת חירום, ואת ההשלכות ניתן כבר להתחיל לראות ובוודאי נראה גם בשנים הבאות.

חיפה של המקלטים: מי נשאר, מי עזב, ומי נשכח

במלחמה ההיא, חלק גדול מהתושבים עזב את העיר. אבל רבים נשארו, קשישים שלא יכלו לעזוב, משפחות ללא רכב, עולים חדשים שלא ידעו עברית, בעלי עסקים שניסו לשמור על פרנסה, צוותים רפואיים, נהגי אוטובוס, עובדי עירייה ומתנדבים.

עורף חשוף – ללא מערכות הגנה אווירית

היום כשיש ירי טילים על חיפה בגלל מערכות ההגנה המתקדמות, שיעור ניכר מהטילים מיורטים או נופלים בשטחים פתוחים. התוצאה היא שמרבית התושבים בוחרים להישאר בחיפה ולהקפיד על הוראות פיקוד העורף.

המצב היה שונה לפני 20 שנה, כשפרצה מלחמת לבנון השנייה: בימיה הראשונים של המלחמה מי שנהג ברכב בכבישי העיר, מצא את עצמו לבד בעיר שוממת. לא היו פקקים ובכלל לא היה הרבה לאיפה לנסוע, כיון שהכול היה סגור. בימים הראשונים לא היה ניתן אפילו לקבל שירות מחברה סלולרית או לקנות דברים פשוטים בחנויות, מלבד מוצרי מזון. על מנת לתקן או לרכוש טלפון נייד היה צריך להדרים לחדרה, עד שראש העיר יונה יהב דפק על השולחן וחייב את החברות הסלולריות לחזור ולתת מענה גם בחיפה.

תושבים רבים ובעיקר משפחות צעירות עם ילדים עזבו את חיפה דרומה. לחלק מהתושבים היו קרובי משפחה והם נסעו להעביר איתם את ימי המלחמה. חלק מהתושבים מצא בתי מלון ובתי הארחה. יש גם תושבים, שמצאו את עצמם גרים מספר ימים או יותר בביתם של תושבים דרומיים יותר, שפתחו עבורם את הבית, על אף שלא הכירו קודם.

באזור המרכז ודרומה אפשר היה להציג ת.ז. עם כתובת מגורים חיפאית ולהיכנס בזול לאטרקציות ומקומות בילוי. כל המדינה התגייסה על מנת לעזור לתושבי העיר, שהרגישו שהם לא מסוגלים להתמודד עם האזעקות הבלתי פוסקות, הנפילות, ההרס והפגיעה בחיי האדם. ככל שהתקיפות של צה"ל בלבנון התרחבו, כמות הטילים שנורו לעבר חיפה, הלכה ופחתה עד להפסקת האש באמצע חודש אוגוסט 2006.

לאחר סיום המלחמה תושבי העיר חזרו לביתם והתחילו להבין את מה שעבר עליהם ועל העיר במהלך 40 ימי המלחמה: ההרוגים, הפצועים, הפגיעה במבנים והתחושות המורכבות ממה שעבר על כלל התושבים במהלך המלחמה, גם אם לא נפגעו ממנה פיזית.

הילדים של 2006 — ההורים של 2026

על אף שחלפו 20 שנה, כל הורה חיפאי צעיר, שהיום הוא בן 50 ומעלה, זוכר מה הוא עשה באותו יום ראשון, ה-13 ביולי 2026, כשהגנים כבר היו סגורים לאחר נפילת הטיל הראשון בכרמל צרפתי, אבל עדיין מקומות העבודה נפתחו וההנחיות היו לא-ברורות.

אחת הזוויות המרגשות ביותר היא זו של הילדים שהיו בני 6–12 בזמן המלחמה והיום הם הורים בעצמם. נועה, בת 31, מספרת: “אני זוכרת את האזעקות ואת הריצה למקלט. היום, כשיש מתיחות בצפון, אני צריכה להסביר לילדים שלי מה זה פחד”. אורי, בן 33: “הייתי ילד בכיתה ד'. היום אני אבא לשניים. אני מנסה לא להעביר להם את החרדה שלי, אבל כל אזעקה מחזירה אותי ל־2006”. הדור הזה חי בין זיכרון לבין הורות, בין טראומה לבין ניסיון להעניק ביטחון.

חיפה כמטרה אסטרטגית: נמל, רכבת, תעשייה ומפרץ

חיפה היא לא רק עיר מגורים. היא נמל מרכזי, תשתיות חיוניות, בתי זיקוק, מסילות רכבת, בתי חולים גדולים ומרכזי תעשייה. כבר ב־2006 היה ברור שחיפה היא יעד אסטרטגי, אבל המדינה לא התייחסה אליה כך באופן מלא.

האם ב־2026 המצב טוב יותר? יש יותר מיגון, יותר מערכות התרעה, יותר מודעות. אבל עדיין יש פערים גדולים: אזורי תעשייה ללא מיגון מלא, שכונות ישנות ללא ממ"דים, מוסדות חינוך ללא מרחבים מוגנים מספקים ותשתיות קריטיות שנמצאות במרחב חשוף. חיפה היא עיר אסטרטגית, אך לא תמיד מקבלת את ההיערכות המתאימה לכך.

ועדת וינוגרד: הכשלים הלאומיים

ועדת וינוגרד, שחקרה את המלחמה, קבעה כי היו כשלים חמורים בקבלת ההחלטות ובניהול המערכה. העורף הפך לזירה מרכזית, אך לא קיבל את ההגנה הנדרשת. חיפה הייתה דוגמה בולטת לכך: עיר גדולה שנפגעה קשות, אך לא קיבלה מענה מספק בזמן אמת.

החלטה 1701: האם היא יצרה שקט — או דחתה את המלחמה הבאה?

המלחמה הסתיימה ב־14 באוגוסט 2006 סביב החלטת מועצת הביטחון 1701, שקראה להפסקת פעולות האיבה, לפריסת צבא לבנון ויוניפי״ל בדרום לבנון, ולמניעת נוכחות חמושה שאינה של המדינה הלבנונית מדרום לליטני.

עשרים שנה אחרי, השקט המתוח בצפון נשמר, אבל האיום לא נעלם. חיזבאללה התחזק, הארגון מחזיק כיום אלפי רקטות מדויקות יותר, והגבול הלבנוני הוא עדיין מוקד מתיחות. השאלה האם 1701 יצרה שקט אמיתי או רק דחתה את המלחמה הבאה, קיבלה מענה ברור בשנת 2023.

2026: האם חיפה מוכנה היום למלחמה?

לפי דיווחים עדכניים, חיפה שיפרה חלק מהיכולות שלה, אך עדיין קיימים פערים משמעותיים. שכונות ישנות, מבנים ללא מיגון, אוכלוסיות שלא יכולות לעזוב בזמן מלחמה, תשתיות קריטיות שנמצאות במרחב חשוף.

העיר למודת טילים — אבל לא בטוח שהיא מוכנה למערכה רחבה

עשרים שנה אחרי, חיפה עדיין נושאת את זיכרון המלחמה ההיא. אבל כמו כל עיר שחיה בין שקט למתיחות, חלק מהזיכרון נדחק. רק כשיש אזעקה, הוא חוזר.

השאלה שנותרה פתוחה: האם חיפה באמת הפנימה שהיא עיר חזית? או שבכל פעם שהשקט חוזר, הזיכרון נדחק עד האזעקה הבאה?

מעיריית חיפה נמסר כתגובה:

עשרים שנה חלפו מאז מלחמת לבנון השנייה, ימים שנצרבו בזיכרונה של חיפה ושל תושביה. העיר עמדה תחת ירי מתמשך, חוותה אובדן, כאב וחוסר ודאות, אך גם גילתה את כוחה האמיתי: ערבות הדדית, אחריות, התנדבות וחוסן קהילתי יוצא דופן.

לקחי המלחמה הפכו לחלק בלתי נפרד מהיערכות עיריית חיפה.

מאז 2006 השקיעה העירייה בבניית מערך חירום מתקדם, מתוך ההבנה שהיערכות מוקדמת מצילה חיים ומאפשרת לשמור על רציפות התפקוד העירוני גם בשעות הקשות ביותר.

אחת המסקנות המרכזיות ממלחמת לבנון השנייה הייתה הצורך ביכולת עירונית עצמאית, מתקדמת וממוגנת לניהול העיר בשעת חירום.

בעקבות לקח זה יזם ראש עיריית חיפה, יונה יהב, את הקמת המרכז העירוני לניהול משברים, המנ"מ, שהפך מאז למוקד המרכזי לניהול מצבי חירום בעיר וללב הפעילות העירונית בזמן מלחמה.

המנ"מ, הנחשב למתקן השליטה והבקרה העירוני המתקדם בארץ, משתרע על פני כ־600 מ"ר וממוקם במבנה תת־קרקעי ממוגן.

המרכז מנוהל על ידי אגף הביטחון והחירום של עיריית חיפה, וממנו מתואמת בשעת חירום פעילותם של כלל גורמי הביטחון, החירום וההצלה לצד אגפי העירייה, במטרה להבטיח את שלומם של תושבי חיפה ואת המשך אספקת השירותים החיוניים העירוניים גם בתנאים מורכבים של לחימה.

בחדר המבצעים המרכזי פועלים זה לצד זה הנהלת העירייה, ראשי המנהלים והמכלולים, פיקוד העורף, משטרת ישראל, מד"א, כבאות והצלה והמוקד העירוני 106. המנ"מ מצויד במערכות מולטימדיה, שליטה ובקרה, מצלמות, מחשוב ותקשורת מהמתקדמות בעולם, המאפשרות ניהול תמונת מצב בזמן אמת, העברת מידע מהירה בין כלל הגורמים וקבלת החלטות מיידית גם במצבים של עומסי תקשורת או פגיעה בתשתיות.
מערכות השליטה והבקרה מבצעות אינטגרציה מתמדת של נתונים ממגוון מקורות מידע עירוניים וממערכות תצפית ותקשורת, ומצליבות אותם עם מאגרי המידע של מינהל ההנדסה, הכוללים נתונים על מבנים ותשתיות. מידע זה מאפשר לצוותי החילוץ וההצלה לקבל תמונת מצב מדויקת ומהירה בכל אירוע ולפעול ביעילות מרבית בשטח.

כחלק מאותה תפיסה חולקה העיר לשישה חבלי חירום שכל אחד מהם מנוהל ממרכז שליטה אזורי ממוגן ומאויש בצוותים מקצועיים הכוללים נציגים מפיקוד העורף, משטרת ישראל, אגפים ביצועיים בעירייה ושירותי הרווחה והסיוע לתושבים. פעילות החבלים מתואמת באופן שוטף מהמנ"מ ומאפשרת לנהל במקביל מספר אירועים במוקדים שונים ברחבי העיר.

מאז 7 באוקטובר הותאמה ההיערכות לאיומים החדשים. העירייה הרחיבה את מערך המרחבים הציבוריים המוגנים עבור עשרות אלפי תושבים, בפרט בחניונים ובכרמלית, שדרגה את המקלטים הציבוריים שנפתחים היום מרחוק באופן מיידי, סייעה בהשמשת עשרות מקלטים פרטיים במימון כספי משרד השיכון, הכשירה צוותי מתנדבים לחילוץ ולסיוע ראשוני והנגישה לתושבים מידע והנחיות בשלוש שפות.

בתחום החינוך פעלה העירייה באופן נרחב לחיזוק המוכנות והביטחון. אחד הלקחים המרכזיים ממלחמת לבנון השנייה היה כי מערכת החינוך נדרשת להיות ערוכה לא רק להמשך הלמידה, אלא גם להובלת המענה הקהילתי בשעת חירום. מתוך תפיסה זו, מינהל החינוך, התרבות, הספורט והקהילה מקיים באופן שוטף השתלמויות, תרגילים והכשרות למנהלים, לצוותי החינוך ולעובדי המינהל, במטרה לחזק את המוכנות, את הידע ואת יכולת קבלת ההחלטות בזמן אמת.

בשעת חירום מוביל המינהל את כלל המענה החינוכי והקהילתי בעיר: הפעלת מוסדות החינוך בהתאם להנחיות, שמירה על רציפות חינוכית, מתן מענה לילדי החינוך המיוחד, הפעלת שמרטפיות לילדי עובדים חיוניים, ליווי רגשי באמצעות השירות הפסיכולוגי החינוכי, הפעלת מסגרות קהילתיות ותיאום שוטף עם כלל גורמי החירום. לצד זאת, המינהל אחראי לפתיחת המרחבים המוגנים, הממ"דים והמקלטים במוסדות החינוך הפרוסים ברחבי העיר לטובת תושבים שאין ברשותם מיגון תקני, וכן להפעלת חניונים תת־קרקעיים המשמשים כמרחבים מוגנים עבור תושבים, ובכך מעניק מענה קהילתי רחב בשעת חירום.

כחלק מהפקת הלקחים של פיקוד העורף לאחר מלחמת "עם כלביא", ולאור אירועי נפילת הטילים הבליסטיים בזירות רבות ברחבי הארץ, שחייבו פינוי מיידי של מאות ואף אלפי תושבים, נערכה עיריית חיפה להפעלת חמישה מרכזי "מס"ר", מרכזי סיוע ראשוני הפרוסים ברחבי העיר.
המרכזים, הממוקמים בבתי ספר ממוגנים, נועדו להעניק למפונים מענה אחוד ובו־זמני תחת קורת גג אחת: החל מקליטה ורישום, דרך מעטפת של שירותי רווחה וליווי פסיכולוגי וטיפול מול מס רכוש, ועד להסדרת המעבר לבתי מלון. כבר בראשית המלחמה היו כל חמשת המרכזים מצוידים, משולטים וערוכים לקליטת מפונים באופן מיידי. במהלך המלחמה קיימה העירייה חמישה תרגילים מקיפים, אחד בכל מרכז, בשיתוף כלל הגורמים הרלוונטיים, כדי להבטיח מוכנות מבצעית מלאה לכל תרחיש.
במקביל, עיריית חיפה משקיעה בשנים האחרונות בחיזוק המיגון במוסדות החינוך. זה שלוש שנים מתבצעת תוכנית שבמסגרתה הוקמו ממ"דים ומרחבים מוגנים מוסדיים (ממ"מים) בגני הילדים ובבתי הספר. העירייה ממשיכה כל העת לגייס משאבים ולהרחיב את המענים הממוגנים לתלמידים, מתוך תפיסה שמוכנות לחירום אינה נבנית רק בעת משבר, אלא היא חלק בלתי נפרד מתכנון ארוך טווח. מהלך זה, המצוי כיום בשיאו, מחזק את ביטחונם של התלמידים, הצוותים והתושבים ומבטיח יכולת להמשיך ולהפעיל את מערכת החינוך גם במצבי חירום מורכבים.

גם בתחום הרווחה הפיקה העירייה לקחים משמעותיים מאירועי החירום והעמיקה את הקשר עם האוכלוסיות הזקוקות ביותר לסיוע. בשנים האחרונות חיזקה העירייה את מערך האיתור, הליווי והמענה לתושבים וותיקים המתגוררים בגפם, למטופלי רווחה ולאוכלוסיות נוספות הזקוקות לתמיכה, באמצעות שיתוף פעולה בין שירותי הרווחה, גורמי משרד הבריאות, המוסד לביטוח לאומי, מאות מתנדבים וארגוני הקהילה. לצד זאת נבנה מאגר מידע עדכני, המאפשר להעניק לכל תושב הזקוק לכך מענה מותאם אישית ולחזק את רשת הביטחון הקהילתית של העיר, בשגרה ובחירום.

מאז פרוץ המלחמה קיימו עובדי מינהל הרווחה סיורים במרחבים המוגנים לאיתור צרכים ולסיוע בזמן אמת. מתנדבים "מגשרים" ממרכז חיפה לגישור ודיאלוג קהילתי סייעו לתושבים להפחית מתחים ולהגיע להסכמות במצבי לחץ ובמהלך שהייה ממושכת במרחבים המוגנים.

בד בבד, הנחה ראש העיר יונה יהב לזרז את הליכי האישורים להקמת ממ"דים בבתים פרטיים, והעירייה אכן פועלת לקיצור הליכים ככל שניתן במסגרת החוק, תוך מתן עדיפות לבקשות למיגון.

החוסן של חיפה נבנה בראש ובראשונה בזכות תושביה. כפי שהיה לפני עשרים שנה וכפי שנוכחנו גם בשנים האחרונות, כאשר הקהילה חזקה, העיר חזקה. עיריית חיפה תמשיך להשקיע בהיערכות, במוכנות ובשיתוף הפעולה עם כלל גורמי הביטחון וההצלה, כדי להבטיח את ביטחונם של התושבים ואת יכולתה של העיר להתמודד עם כל אתגר.

ראש עיריית חיפה, יונה יהב: "מלחמת לבנון השנייה לימדה אותנו שבשעת חירום האחריות לניהול העיר ולמתן המענה לתושבים נמצאת בראש ובראשונה בידיה של הרשות המקומית. מתוך ההבנה הזו יזמתי את הקמת המנ"מ, ומאז המשכנו לבנות בחיפה מערך חירום שלם, משישה חבלי חירום ומערכות שליטה ובקרה מתקדמות, דרך חיזוק המיגון ומערכת החינוך ועד למערכי הרווחה והסיוע לתושבים.

"עשרים שנה אחרי המלחמה ההיא, וביתר שאת באירועי השנים האחרונות, אנחנו רואים כיצד ההיערכות ארוכת השנים מוכיחה את עצמה. המנ"מ מאפשר לנו לנהל את העיר בזמן אמת, לקבל החלטות במהירות ולרכז תחת קורת גג אחת את כלל גורמי הביטחון, ההצלה והעירייה. חוסנה של חיפה אינו נשען רק על טכנולוגיה ומערכות. אלא בראש ובראשונה נשען על עובדי העירייה המעולים, כוחות הביטחון וההצלה, המתנדבים ועל תושבי חיפה.

"הזיכרון ממלחמת לבנון השנייה מחייב אותנו גם היום להמשיך ללמוד, להשתפר ולהיות מוכנים. נעשה כל שנדרש כדי שגם בשעות הקשות ביותר חיפה תמשיך לתפקד ותעניק לתושביה את הביטחון, השירות והסיוע שהם זקוקים להם".

מנכ"ל עיריית חיפה, דוד לוריא: "המבחן האמיתי של רשות מקומית אינו רק באופן שבו היא מתפקדת בזמן שגרה, אלא בעיקר ביכולתה להמשיך לספק שירותים חיוניים גם תחת אש. עשרים השנים שחלפו מאז מלחמת לבנון השנייה נוצלו בחיפה לבניית מעטפת חירום מקצועית, מתקדמת ורב-מערכתית, הנשענת על תכנון מוקדם, תרגול מתמיד ושיתוף פעולה הדוק בין כלל גורמי הביטחון, ההצלה והעירייה. הלקחים שהפקנו לאורך השנים, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, ממשיכים להיות מתורגמים להשקעות במיגון, בהכשרת כוח האדם, בשדרוג מערכות השליטה והבקרה ובהרחבת המענים לתושבים. המחויבות שלנו היא אחת, להבטיח שגם ברגעים המורכבים ביותר תמשיך העירייה לפעול במהירות, במקצועיות ובאחריות, ותעניק לכל תושב את השירות, הסיוע והביטחון שהוא זקוק להם".