(חי פה) – ב־13 ביולי 2006, בשעת אחר הצהריים רגועה יחסית, נשמעו אזעקות בחיפה. רבים מהתושבים לא האמינו שהן אמיתיות. במשך שנים הייתה תחושה שחיפה רחוקה מספיק מהגבול, מוגנת מספיק, לא באמת יעד. אבל באותו יום זה השתנה: רקטה של חיזבאללה פגעה לראשונה בעיר, והפכה את הכרמל, המפרץ, הקריות וסטלה מאריס לחזית מלחמה. עשרים שנה אחרי, חיפה כבר למודת טילים, אזעקות ומקלטים, אבל הזיכרון ההוא עדיין חי, והמציאות הביטחונית של 2026 מזכירה שהשקט בצפון הוא תמיד זמני.
היום שבו חיפה הבינה שהיא לא רחוקה מספיק
ב־12 ביולי 2006 נחטפו שני חיילי צה"ל בגבול לבנון, אהוד גולדווסר ואלדד רגב. למחרת, ב־13 ביולי, חיפה נכנסה למלחמה. אזעקות נשמעו לראשונה בעיר מאז מלחמת המפרץ, ורקטה פגעה באזור סטלה מאריס. תושבים מספרים על רגע של הלם כאשר נחת בסטלה מריס הטיל הראשון, אשר סימן את כניסת חיפה למעגל האש: ״היה פיצוץ חזק בכרמל הצרפתי, במהלך ארוחת הערב״ “חשבנו שזה לא יגיע לכאן”, אמרו אז רבים.
הכרמל, שנחשב תמיד למרוחק מהאיום, הפך לפתע למרחב שבו אנשים רצים למקלטים, רכבות נעצרות, עסקים נסגרים והרחובות מתרוקנים.
הקריות ספגו מטחים כבדים כבר בימים הראשונים, והמפרץ עם התעשייה, הנמל ומסילות הרכבת, הפך למטרה אסטרטגית. חיפה, העיר השלישית בגודלה בישראל, מצאה את עצמה תחת אש יומיומית.
אסון מוסך הרכבת: הלב האנושי של המלחמה בחיפה
ב־16 ביולי 2006 התרחש אחד האירועים הקשים והמזוהים ביותר עם המלחמה בעיר: רקטה פגעה במוסך הרכבת בחיפה והרגה שמונה עובדים. אחד מהם היה שלומי מנסורה ז"ל, בן 35, הנדסאי חשמל, נשוי ואב לשתי בנות קטנות.
שלומי היה אחד מהעובדים המסורים ביותר במוסך. נאווה, אמו, מספרת כי הוא היה “ילד מיוחד, רק נתן לקהילה”. היא מתארת אדם רציני, פדנט, איש אמת וצדק, שהיה בנוער העובד, ניגן בפסנתר, התגייס לנח"ל ושירת במשמר האזרחי. “היה לו מאוד אכפת”, היא אומרת. “הוא כל הזמן אמר שמשהו רע יקרה פה. הוא ראה איך מתנהלים ברכבת. הוא היה איש של צדק”.
היום, שתי בנותיו כבר גדולות. נאווה מספרת כי המשפחה עברה מסע של כאב, אובדן והנצחה. “בעלי נפטר שנה לפני שהבן שלי נהרג”, היא אומרת. “הבן שלי היה באמצע החיים שלו. ילד בן 35, עם תכניות, עם משפחה. אני לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות”.
נאווה מנסורה: “20 שנה של מאבק על זיכרון”
נאווה מתארת תחושת נטישה מצד הרכבת. “אף אחד מהנהלת רכבת לא הגיע לבקר אותנו, אבל מי שעבד יחיד עם בני ברכבת היה איתנו יד ביד לאורך כל התקופה", היא אומרת. “במשך 20 שנה הייתה לי מלחמה על הנצחה”. היא מספרת כי היא זו שנלחמה כדי שהתחנה תשנה את שמה ל“תחנת רכבת מרכז השמונה”, לזכר שמונת ההרוגים.
היא מתארת את הרגעים הראשונים אחרי האסון: “אף אחד לא בא להגיד לנו שהבן שלי נפל. כשהבנתי שזה ככה הולך, לא ידעתי מה לעשות”. היא פנתה למכר שביקש עבורה פגישה עם שר התחבורה דאז, שאול מופז. “מפה זה התחיל להתקדם”, היא אומרת. אבל גם היום, לדבריה, הקשר עם הרכבת רופף. “בשנים האחרונות אין מנכ"ל ברכבת. כשיש מנכ"ל אני דורשת להיפגש, אבל עכשיו אין בכלל קשר”.
נאווה מספרת כי חמישה מתוך שמונת ההרוגים היו מקריית ים ולכן שם הוקמה אנדרטה. ההנצחה בעיר חיפה, שבו העובדים עבדו ומצאו מותם, הייתה מורכבת יותר. במשך שנים הטקס התקיים במקום ירוק ונעים, אך לאחרונה הועבר למוסך שבו נהרגו העובדים. “הם מתעקשים לעשות את זה שם”, היא אומרת. “אבל אני לא מסוגלת להגיע למוסך הזה ולהתרכז בטקס, כשזה המקום שבו הבן שלי נהרג”.
מאבק על הכרה: “הבן שלי נפל במלחמה”
נאווה מספרת כי משרד הביטחון סירב להכיר בבנה כנופל מלחמה משום שהוגדר כפעולת איבה. “כשביקשתי להיות חלק מרשימה של פעולות איבה, אמרו לי מה פתאום, הבן שלך נהרג במלחמה”, היא אומרת. “באמת ההורים יכולים להשתגע”.
היא מספרת כי הצליחה לשנות חוק בכנסת כך שנופלים שנקראו לעבודה ונפלו ייחשבו חלק מהמלחמה. “החוק הוא חוק בלי שיניים”, היא אומרת. “אבל הנשיא הקודם רובי ריבלין נתן לי תעודה המעידה על כך שהבן שלי נפל כחלק מהמלחמה”.
גם מול ביטוח לאומי היא ניהלה מאבק. “אמרתי שאני רוצה דגל ופרח ביום הזיכרון”, היא מספרת. “אמרו לי שאין להם מיפוי של הנופלים ולכן הם לא יכולים להגיע לכל קבר. הייתי בהלם. מי אמור לעשות את המיפוי? אני?” לדבריה, מי שנפל בפעולות איבה אחרי שנת 2000 מקבל פרח ודגל ולפני זה לא.
רגעי האימה: “הבנתי ישר שאיבדנו את שוקי”
בבוקר שבו בנה נהרג, נאווה עבדה בחיפה ושמעה את הפיצוץ האדיר מנפילת הטיל. “קיבלתי מכה בגב ולא יכולתי לקום. צלצלתי לבן שלי בשעה 9:10 והוא לא ענה”. נאווה מספרת כי טסה לרמב"ם, וכששם לא מצאה את בנה המשיכה לאבו כביר. “הבנתי ישר שאיבדנו את שוקי”, היא אומרת. “הבנתי שאם אני לא אקח את ההנצחה על עצמי, לא יזכרו את הבן שלי. זה מאוד כאב”.
שלומי מנסורה ז"ל קבור בכפר חוגלה, שם גדל עם הוריה של נאווה. “הכפר היה מתעורר לחיים כשהוא הגיע”, היא אומרת. “לכן קברנו אותו שם”.
עובדים ששרדו מספרים עד היום על רגע הפגיעה: רעש אדיר, עשן שחור, קריסת חלק מהמבנה. “זה היה כמו סוף העולם”, אמר אחד מהם. משפחות ההרוגים מתארות כאב שלא נעלם גם אחרי שני עשורים. המוסך עצמו עבר מאז שדרוגים, הוספו מיגונים, הוקמו אזורי עבודה מוגנים, אבל הזיכרון של אותו בוקר עדיין מלווה את העובדים.
העורף שלא היה מוכן: מה למדנו — ומה לא
מבקר המדינה כתב לאחר המלחמה על פגיעה קשה בעורף:
אזרחים שנהרגו, אלפים שנפצעו, מאות בתים שנפגעו, מאות אלפים שעזבו את בתיהם, שיבוש כלכלי ופגיעה בפעילות בצפון עד חיפה ומדרום לה.
חיפה הייתה חלק מרכזי מהכישלון הזה. מקלטים שלא היו תקינים, שכונות ללא ממ"דים, תושבים שלא ידעו לאן לרדת בזמן אזעקה. עסקים נסגרו לשבועות, רכבות נעצרו, בתי חולים עברו למתכונת חירום.
עשרים שנה אחרי, חלק מהכשלים תוקנו, אך לא כולם. מקלטים רבים עדיין אינם ראויים לשהייה ממושכת, בניינים ישנים ללא ממ"דים ממשיכים לאכלס אלפי משפחות, ובשכונות כמו הדר, עין הים וקריית אליעזר יש אוכלוסיות מוחלשות שלא תמיד יכולות לעזוב בזמן מלחמה. יותר מכך, אחת הבעיות המרכזיות היא שיש בחיפה מוסדות חינוך רבים, בתי ספר וגנים, ללא מרחבים מוגנים. בחלק מהמקרים אין בכלל מרחב מוגן במוסד הלימודי. יש גם מקרים בהם יש מרחב מוגן לחלק מהתלמידים, ולכן כשיש איום בטחוני התלמידים מגיעים בקפסולות על מנת שברגע האזעקה יהיה מרחב מוגן לכל אחד מהם. בגני הילדים צריך לייצר פתרון לגנים ללא מקלוט, לצד גנים שמציעים ממ"דים או מקלטים. לעתים הפתרון הוא ששני גנים ילמדו במבנה של גן אחד, שמציע מרחב מוגן. גם כאן, הילד נמצא במסגרת 2-3 ימים בשבוע, וההורים לא יכולים לחזור לשגרת העבודה, לעתים לאורך שבועות.
יחד עם זאת ברור, שחיפה לא יכולה לממן מקלוט באופן מיידי לכלל מוסדות החינוך בעיר מהתקציב העירוני. לצד מציאת מקורות מימון, גם תהליך בניית המרחבים המוגנים במוסדות החינוך הוא תהליך מורכב הלוקח זמן. במדינת ישראל שבה בשנים האחרונות, התושבים מתמודדים עם עוד ועוד מבצעים ומערכות, שוב ושוב הורים לתלמידים צריכים להתמודד עם החשש לשלוח ילדים למוסדות חינוך על מנת לשמר שגרה במצבי חירום. בשורה התחתונה גדל פה דור של בני נוער שלא מכירים שגרה, שהיא לא שגרת חירום, ואת ההשלכות ניתן כבר להתחיל לראות ובוודאי נראה גם בשנים הבאות.
חיפה של המקלטים: מי נשאר, מי עזב, ומי נשכח
במלחמה ההיא, חלק גדול מהתושבים עזב את העיר. אבל רבים נשארו, קשישים שלא יכלו לעזוב, משפחות ללא רכב, עולים חדשים שלא ידעו עברית, בעלי עסקים שניסו לשמור על פרנסה, צוותים רפואיים, נהגי אוטובוס, עובדי עירייה ומתנדבים.
עורף חשוף – ללא מערכות הגנה אווירית
היום כשיש ירי טילים על חיפה בגלל מערכות ההגנה המתקדמות, שיעור ניכר מהטילים מיורטים או נופלים בשטחים פתוחים. התוצאה היא שמרבית התושבים בוחרים להישאר בחיפה ולהקפיד על הוראות פיקוד העורף.
המצב היה שונה לפני 20 שנה, כשפרצה מלחמת לבנון השנייה: בימיה הראשונים של המלחמה מי שנהג ברכב בכבישי העיר, מצא את עצמו לבד בעיר שוממת. לא היו פקקים ובכלל לא היה הרבה לאיפה לנסוע, כיון שהכול היה סגור. בימים הראשונים לא היה ניתן אפילו לקבל שירות מחברה סלולרית או לקנות דברים פשוטים בחנויות, מלבד מוצרי מזון. על מנת לתקן או לרכוש טלפון נייד היה צריך להדרים לחדרה, עד שראש העיר יונה יהב דפק על השולחן וחייב את החברות הסלולריות לחזור ולתת מענה גם בחיפה.
תושבים רבים ובעיקר משפחות צעירות עם ילדים עזבו את חיפה דרומה. לחלק מהתושבים היו קרובי משפחה והם נסעו להעביר איתם את ימי המלחמה. חלק מהתושבים מצא בתי מלון ובתי הארחה. יש גם תושבים, שמצאו את עצמם גרים מספר ימים או יותר בביתם של תושבים דרומיים יותר, שפתחו עבורם את הבית, על אף שלא הכירו קודם.
באזור המרכז ודרומה אפשר היה להציג ת.ז. עם כתובת מגורים חיפאית ולהיכנס בזול לאטרקציות ומקומות בילוי. כל המדינה התגייסה על מנת לעזור לתושבי העיר, שהרגישו שהם לא מסוגלים להתמודד עם האזעקות הבלתי פוסקות, הנפילות, ההרס והפגיעה בחיי האדם. ככל שהתקיפות של צה"ל בלבנון התרחבו, כמות הטילים שנורו לעבר חיפה, הלכה ופחתה עד להפסקת האש באמצע חודש אוגוסט 2006.
לאחר סיום המלחמה תושבי העיר חזרו לביתם והתחילו להבין את מה שעבר עליהם ועל העיר במהלך 40 ימי המלחמה: ההרוגים, הפצועים, הפגיעה במבנים והתחושות המורכבות ממה שעבר על כלל התושבים במהלך המלחמה, גם אם לא נפגעו ממנה פיזית.
הילדים של 2006 — ההורים של 2026
על אף שחלפו 20 שנה, כל הורה חיפאי צעיר, שהיום הוא בן 50 ומעלה, זוכר מה הוא עשה באותו יום ראשון, ה-13 ביולי 2026, כשהגנים כבר היו סגורים לאחר נפילת הטיל הראשון בכרמל צרפתי, אבל עדיין מקומות העבודה נפתחו וההנחיות היו לא-ברורות.
אחת הזוויות המרגשות ביותר היא זו של הילדים שהיו בני 6–12 בזמן המלחמה והיום הם הורים בעצמם. נועה, בת 31, מספרת: “אני זוכרת את האזעקות ואת הריצה למקלט. היום, כשיש מתיחות בצפון, אני צריכה להסביר לילדים שלי מה זה פחד”. אורי, בן 33: “הייתי ילד בכיתה ד'. היום אני אבא לשניים. אני מנסה לא להעביר להם את החרדה שלי, אבל כל אזעקה מחזירה אותי ל־2006”. הדור הזה חי בין זיכרון לבין הורות, בין טראומה לבין ניסיון להעניק ביטחון.
חיפה כמטרה אסטרטגית: נמל, רכבת, תעשייה ומפרץ
חיפה היא לא רק עיר מגורים. היא נמל מרכזי, תשתיות חיוניות, בתי זיקוק, מסילות רכבת, בתי חולים גדולים ומרכזי תעשייה. כבר ב־2006 היה ברור שחיפה היא יעד אסטרטגי, אבל המדינה לא התייחסה אליה כך באופן מלא.
האם ב־2026 המצב טוב יותר? יש יותר מיגון, יותר מערכות התרעה, יותר מודעות. אבל עדיין יש פערים גדולים: אזורי תעשייה ללא מיגון מלא, שכונות ישנות ללא ממ"דים, מוסדות חינוך ללא מרחבים מוגנים מספקים ותשתיות קריטיות שנמצאות במרחב חשוף. חיפה היא עיר אסטרטגית, אך לא תמיד מקבלת את ההיערכות המתאימה לכך.
ועדת וינוגרד: הכשלים הלאומיים
ועדת וינוגרד, שחקרה את המלחמה, קבעה כי היו כשלים חמורים בקבלת ההחלטות ובניהול המערכה. העורף הפך לזירה מרכזית, אך לא קיבל את ההגנה הנדרשת. חיפה הייתה דוגמה בולטת לכך: עיר גדולה שנפגעה קשות, אך לא קיבלה מענה מספק בזמן אמת.
החלטה 1701: האם היא יצרה שקט — או דחתה את המלחמה הבאה?
המלחמה הסתיימה ב־14 באוגוסט 2006 סביב החלטת מועצת הביטחון 1701, שקראה להפסקת פעולות האיבה, לפריסת צבא לבנון ויוניפי״ל בדרום לבנון, ולמניעת נוכחות חמושה שאינה של המדינה הלבנונית מדרום לליטני.
עשרים שנה אחרי, השקט המתוח בצפון נשמר, אבל האיום לא נעלם. חיזבאללה התחזק, הארגון מחזיק כיום אלפי רקטות מדויקות יותר, והגבול הלבנוני הוא עדיין מוקד מתיחות. השאלה האם 1701 יצרה שקט אמיתי או רק דחתה את המלחמה הבאה, קיבלה מענה ברור בשנת 2023.
2026: האם חיפה מוכנה היום למלחמה?
לפי דיווחים עדכניים, חיפה שיפרה חלק מהיכולות שלה, אך עדיין קיימים פערים משמעותיים. שכונות ישנות, מבנים ללא מיגון, אוכלוסיות שלא יכולות לעזוב בזמן מלחמה, תשתיות קריטיות שנמצאות במרחב חשוף.
העיר למודת טילים — אבל לא בטוח שהיא מוכנה למערכה רחבה
עשרים שנה אחרי, חיפה עדיין נושאת את זיכרון המלחמה ההיא. אבל כמו כל עיר שחיה בין שקט למתיחות, חלק מהזיכרון נדחק. רק כשיש אזעקה, הוא חוזר.
השאלה שנותרה פתוחה: האם חיפה באמת הפנימה שהיא עיר חזית? או שבכל פעם שהשקט חוזר, הזיכרון נדחק עד האזעקה הבאה?