אצטדיון קריית אליעזר: ביתם של הירוקים והאדומים של חיפה

בין מורדות הכרמל לשכונת בת גלים, בלב שכונת קריית אליעזר, ברח׳ צה״ל 16, שכן במשך עשרות שנים האצטדיון העירוני המרכזי של חיפה. זה לא היה רק מגרש כדורגל, אלא זירה עירונית חיה שבה התערבבו ספורט, קהילה ונוף — עד לסגירתו בשנת 2014 והריסתו זמן קצר לאחר מכן.

קיצור תולדות

האצטדיון, שהוקם בשנות ה־50 כתרומה של איגוד הפועלים האיטלקי, תוכנן בידי האדריכל משה גלפז. הוא שימש כמגרשה הביתי של מכבי חיפה מאז 1955, ומשנת 1991 גם של הפועל חיפה. משחק הפתיחה — הדרבי החיפאי ב־24 בספטמבר 1955 — הסתיים בניצחון מכבי חיפה 1:4 לעיני כ־6,000 צופים.

האצטדיון הכיל כ־17,000 מקומות ישיבה, אך במשחקים מרכזיים הצטופפו בו לעיתים כ־20,000 אוהדים. לאחר שינויים מבניים ובטיחותיים שבוצעו בשנותיו המאוחרות, הוקטן מספר המושבים לכ־14,000.

האצטדיון והעיר חיפה

ייחודו של אצטדיון קריית אליעזר היה בשילובו בלב שכונת מגורים. הוא שכן בסמוך לתחננ אגד המרכזית ״בת גלים״ ולתחנת הרכבת. מרפסות הבתים הסמוכים אליו הפכו לא פעם ליציעים מאולתרים. גם מנקודת התצפית בדרך סטלה מאריס נהגו אוהדים לצפות במשחקים — תופעה יוצאת דופן בנוף העירוני.

סביב המגרש נפרס מסלול אתלטיקה שהרחיק את הקהל מן הדשא, אך שימש לפעילות ספורטיבית נוספת בעיר. מנגד, כר הדשא ומערכת הניקוז נחשבו לאיכותיים במיוחד, ואפשרו קיום משחקים גם בתנאי מזג אוויר קשים.

רגעים בלתי נשכחים

כאמור, המשחק הראשון שנערך באצטדיון היה הדרבי בין מכבי חיפה ל־הפועל חיפה ב־24 בספטמבר 1955, שבו ניצחה מכבי חיפה 4:1 לעיני כ־6,000 צופים.

התואר הראשון שבו זכתה קבוצה חיפאית על כר הדשא היה גביע המדינה לעונת 1962/1963, שבו זכתה הפועל חיפה.

תואר האליפות הראשון שנחגג באצטדיון הושג ב־26 במאי 1984, במחזור הסיום של עונת 1983/1984, כאשר מכבי חיפה הבטיחה את זכייתה מול מכבי רמת עמידר.

אחד מרגעי השיא נרשם ב־1988, כאשר מכבי חיפה הביסה את מכבי תל אביב בתוצאה 0:10 — התוצאה הגבוהה ביותר שנקבעה בו. לאורך השנים חגגו שתי הקבוצות החיפאיות אליפויות ורגעים בלתי נשכחים על כר הדשא.

שחקנים שצמחו על הדשא

כר הדשא של קריית אליעזר הצמיח שורה ארוכה של שחקנים שהפכו לסמלים מקומיים ולאומיים — ואלה המוזכרים כאן הם רק מקצתם: אייל ברקוביץ', מן הגדולים בכדורגל הישראלי; ראובן עטר, מסמליה הבולטים של מכבי חיפה בשנות ה־90; יניב קטן, “הסמל המודרני” של המועדון; ולצדם זאהי ארמלי, מלך שערי המועדון ואחד מגיבורי האליפויות הראשונות.

על האדריכל: משה גלפז (1914–1991)

משה גלפז, שנולד בווינה בשם מקס קלפוס, עלה לארץ בשנת 1935 כמשתתף במכביה השנייה בתחרויות השחייה. בשנות ה־40 למד אדריכלות בטכניון, ובהמשך התמחה בתכנון מתקני ספורט — ובעיקר בריכות שחייה, מהן תכנן כ־250 ברחבי הארץ.

לצד עבודתו התכנונית פרסם ספרים מקצועיים בתחום השחייה, והיה לאחת הדמויות הבולטות בעיצוב תשתיות הספורט בישראל. סגנונו התאפיין בפשטות פונקציונלית ובהימנעות מקישוטיות.

בין עבודותיו נמנים גם אצטדיון בלומפילד, היכל יד אליהו ואצטדיון פתח תקווה.

סיום

איטדיון קריית אליעזר לא היה רק אצטדיון, אלא מרחב עירוני חי שבו ספורט, קהל ושכונה נשזרו זה בזה. עם הריסתו נעלם המקום — אך הזיכרון, של המשחקים, הקולות והרגעים, נותר חלק בלתי נפרד מזהותה של חיפה.

ואולי היה זה מקום שבו, למרות פשטותו המופלגת ובהיעדר התנאים המקובלים, שיחקה העיר עצמה כדורגל — בין יציעים למרפסות, לקול עידוד האוהדים הירוקים – האדומים של חיפה.

תודות

תודתי נתונה לאנשי מוזיאון מועדון הכדור רגל מכבי חיפה, אשר טרחו והעבירו לידי תמונות היסטוריות של האיצטדיון שעל פיהן יצרתי את איורי הכתבה.

קוראים יקרים, 
הכתבות במדור זה מבוססות על מידע גלוי המפורסם במקורות כגון ויקיפדיה ובאתרי אינטרנט אחרים ועלול לכלול אי-דיוקים היסטוריים שונים הנובעים מן המקורות הללו.