בעוד הכותרות הרשמיות באפריל 2026 מבשרות על "מאמצים דיפלומטיים עילאיים לבלימת ההידרדרות", המציאות הנחשפת בחדרי המלחמה המבודדים, שונה בתכלית.
הפיצוץ אינו "אפשרות" הוא כבר נוכח בחדר. מה שהציבור אינו תמיד מבין הוא שסבב השיחות הנוכחי אינו מכוון להשגת יציבות ארוכת טווח, אלא מהווה מהלך של "קניית זמן" קריטית לשני הצדדים.
עבור איראן, מדובר בהפוגה הכרחית לשיקום יכולות התקיפה לאחר אובדן נכסים בשווי של כ-270 מיליארד דולר
עבור ישראל, זהו חלון הזדמנויות חיוני להצטיידות בחימוש מונחה ולהתרעננות של מערכי ההגנה האווירית השחוקים.
המצמוץ האיראני הנוכחי הוא הונאה טקטית, וקריסת המגעים היא תסריט כמעט ודאי ברגע שהדרישה האיראנית לשיקום פיננסי ללא ויתור על חלום הגרעין תתנגש בקיר הברזל של הסירוב הישראלי.
הספירה לאחור: לקראת עימות ה"הכרעה האחרונה"
ההסלמה שתפרוץ ברגע שתפוג ההפוגה המלאכותית הזו תהיה שונה מכל מה שחווינו בעשורים האחרונים. הסבירות לחידוש המערכה גובלת בוודאות מוחלטת, שכן שני הצדדים פועלים מתוך הבנה שמדובר ב"משחק סכום אפס" ובקרב על הכרעה סופית. ברגע שהשיחות יוכרזו ככישלון רשמי, הפתיל הקצר יוביל להתלקחות רב-זירתית רחבה, שתפעיל בו-זמנית את כל זרועות התמנון האיראני במטרה לחנוק את מרחב התמרון הישראלי.
התרחיש הקיצוני: יישום "דוקטרינת המחיקה"
במצב שבו המשא ומתן יתפורר ואיראן תבחר להכריז על העשרה צבאית גלויה כצעד של "שבירת כלים", האופציה החריפה ביותר המונחת על שולחן התכנון היא "דוקטרינת המחיקה". אסטרטגיה זו אינה מסתפקת עוד בהרתעה, אלא מכוונת להשמדת יכולות היסוד של המשטר:
• מצור אנרגטי והשמדת תשתיות: מעבר ממדיניות של סנקציות כלכליות לפעולה צבאית ישירה להשמדה פיזית של שדות הנפט, בתי הזיקוק ומסופי הייצוא. המטרה היא שיתוק מוחלט של הצינור הכלכלי שמזין את מנגנוני הטרור.
• עקירת זרועות הפרוקסי: תקיפה סימולטנית ועוצמתית של כל שלוחות איראן באזור (חיזבאללה, המיליציות והחות'ים) כדי למנוע ירי תגובה וליצור "מרחב נקי" מסביב לגבולות ישראל.
• נטרול מוקדי השלטון: פגיעה ישירה במוקדי קבלת ההחלטות ובסמלי השלטון של משמרות המהפכה, מתוך הבנה שהמשטר הנוכחי לא יחדל מחתירה לגרעין כל עוד הוא מחזיק ברסן הכוח.
לסיכום:
המציאות של אפריל 2026 היא מלכודת זמן. השקט הנוכחי הוא מסך עשן בלבד, ומאחוריו נערכות המערכות ליום שבו המילים ייגמרו והמתכת תתחיל לדבר. השאלה אינה "אם" תפרוץ המלחמה, אלא מי ינצל טוב יותר את ימי החסד האחרונים שנותרו עד לפיצוץ הבלתי נמנע.
זה, לצערנו, נכון. תעשיית המלחמה מגלגלת מיליארדים של כסף לכל הצדדים. הבעיה היא בטוח לא מצה"ל (רשות מבצעת), צה"ל מקבל הנחיות מלמעלה. למעשה, גם לא ישירות מהשלטון, אלא מארה"ב בכבודה ובעצמה. כולנו יודעים שמזרח התיכון החוקים שונים בתכלית מהמערב. אם היו מאפשרים, צה"ל כבר מזמן היה מסיר את האיום האיראני ושלוחותיו. נאמר נכון, דגלים אדומים הונפו מנציגי הביטחון בשטח (רמטכ"ל, ראשי חילות, ובטוח שגם גופי המודיעין
שוב בה לספר סיפוריו אין לי מון בתחזיותיו למה ממשיכים להביא אותו?
כמו שישראל מתנהלת אנחנו תחת שלטון טורקי אחרי פלישה בעוד פחות מעשור.
בואו נגיד את הדברים כהוויתם. צה"ל לא מסיים אף זירה, לא בעזה לא ביו"ש לא בלבנון, לא בתימן ולא באירן, הרמכט"ל הרים דגלים אדומים (או לבנים) ובבית הלבן עסוקים בעינייני ארה"ב אנחנו רק פיון קטן במלחמת הפרוקסי הגלובלית מול סין רוסיה הודו והאיחוד האירופי.
זה די מפחיד!